חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// הביטחון אינו אחריות האזרחים /// ההגדרה פשע מלחמה עוזרת לנו להיזכר מה נמצא מחוץ לגבולות האנושי /// שתיקת ההנהגה מסמנת משהו עמוק יותר /// הממשלה צריכה לדעת להיעזר בעולם

הפרטת הביטחון

קחו נשק ותסתדרו לבד

בין כל המחדלים המחרידים של הממשלה הזאת בימים האחרונים היה רגע אחד קטן, שסימל הרבה. יומיים מפרוץ המלחמה, האיש שלמרבה אסוננו מונה לשר לביטחון לאומי הודיע על מבצע חירום לחלוקת רישיונות לנשק. זה כמובן רוכב על סנטימנט ציבורי מובן, של אזרחים שחוששים שהצבא והמשטרה לא יצילו אותם ברגע האמת. אבל מדובר בצעד ובמסר שגויים לחלוטין. לזוועתנו ראינו בשבת איך נראית הפרטת הביטחון — גבול פרוץ, תחינות של שעות לחילוץ שלא מגיע, אנשי כיתות כוננות שמגינים בגופם על יישוביהם ומשפחותיהם, ואזרחים שמצילים קרובים וזרים במו ידיהם, כי אין אף אחד אחר שעושה זאת. זו אסטרטגיית הביטחון של ישראל: אין צבא, אז אזרחים חמושים יעשו את העבודה במקומו? ברור לכל מי שאינו פופוליסט מתלהם שצריך לעשות בדיוק ההפך: צריך ממשלה שתשקם את גורמי הביטחון, את המודיעין ואת סיכולי המתקפות מבעוד מועד (וכן, גם את כיתות הכוננות, שמתמחות במצבי חירום). ממשלה שתספק מענה מיידי לכל צורך — ולא רק ביטחוני אלא גם בריאותי, נפשי ותעסוקתי — ותבהיר לאזרחים שהיא שומרת עליהם. צריך ממשלה שמקבלת על עצמה אחריות בסיסית כל כך לביטחון אזרחיה ועומדת בה. לא ממשלה שמכריזה שהיא מתנערת מאחריות, קחו נשק ותסתדרו לבד.

/// גלית חמי

צילום: אי.אף.פי

פשעי מלחמה

משמעות עקרונית, לא משפטית

בלחימה בין מדינה לארגון טרור אין סימטריה. לכך התכוון פעם אהרן ברק כשאמר שדמוקרטיה נלחמת כשאחת מידיה קשורות. למדינה אסור לתקוף אזרחים, אלא אם הם סוג של "מגן אנושי" על מטרה צבאית מובהקת ומתקיים מבחן ה"מידתיות" שמאזן בין הפגיעה באזרחים לערכה של המטרה הצבאית, מבחן שנמתח כעת עד הקצה בהפצצות בעזה. ארגון טרור, לעומת זאת, אינו כפוף לשום הגבלות; חמאס טבח השבוע במשפחות שלמות וחטף אזרחים, כולל ילדים, נשים וקשישים. לכן הטענות שנשמעו השבוע שהארגון ביצע פשעי מלחמה הן חסרות ערך משפטי. ובכל זאת, יש מקום לשיח שמזכיר את גבולות האנושי, או מציין שדת האסלאם אוסרת על שבי נשים, או מעלה אפשרות לתעל את הגבולות הללו למסלול הומניטרי לחילופי ילדים, חולים, נשים, קשישים. ויש עוד חשיבות לדיון במעשים הקשים — ישראל מבקשת להבהיר לעולם שחמאס הוא כמו דאעש, פושעי המלחמה האולטימטיביים, אויבי האנושות כולה, כדי לקבל את הלגיטימציה להילחם בו עד חורמה.

/// משה גורלי

שתיקת הממשלה

עדות דוממת לוואקום

כחמש שעות של רעש אימה חלפו מתחילת הלחימה, עם שקט מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, עד ששחרר סרטון קצר מוקלט. יומיים המשיך לשתוק עד שפנה לציבור בשידור חי. רוב השרים שתקו גם הם. כולם הותירו אותנו להקשיב רק לתחינות הנצורים תחת אש, לזעקות הכאב, להלם והאימה והזעם ההולמים ברקותינו.

מאז מהפכת האינטרנט אנחנו מורגלים להיות מוצפים במידע, ברעש בלתי פוסק של מילים, סרטונים, תמונות ותכנים, ומשבת בבוקר אנחנו מגייסים את כל זה כדי לנסות לקלוט, אולי אפילו לדעת מה לעשות. ואנחנו עושים את זה לבד, רוב הזמן אין שום גורם אחראי שמתווך לנו את הדברים, ואם כבר — הוא בדרך כלל נתפס כלגמרי לא אמין. שקט בעידן המידע הוא דבר מטריד מאוד, והשבוע הוא צעק את הריק שמשאירה ממשלה שפשוט לא נמצאת בתוך המציאות.

/// ויקי אוסלנדר

החיבוק האמריקאי

לא, אנחנו לא יודעים הכל

בארצות הברית הביטו השבוע בעיניים כלות, ודומעות, לא רק בתמונות הזוועה מעוטף עזה ובכישלון הביטחוני הבלתי נתפס, אלא גם בוואקום המנהיגותי חסר התקדים. ג'ו ביידן, הנשיא הציוני ביותר בהיסטוריה, עצר את כל סדר היום שלו ועסק השבוע רק בהגנה על ישראל, והפגין, כבר מהיום הראשון למלחמה, יותר אמפתיה מכל חברי הממשלה ביחד. דובר המועצה לביטחון לאומי ג'ון קירבי בכה בשידור. כוחות כבר יצאו לדרך. הגישה האיומה של ממשלת ישראל בחודשים האחרונים — אנחנו יודעים הכל הכי טוב, מסתדרים לבד, לא צריכים אף אחד, שלא יתערבו לנו, נעשה להם אפילו דווקא — התרסקה בשבת בבוקר. היא צריכה להתחלף בהבנה שיש לנו ידידים שרוצים בטובתנו, ושלפעמים צריך עזרה. וכשהסיוט הזה ייגמר וישראל תתחיל לבנות את עצמה מחדש, מי שיחליף את בנימין נתניהו יצטרך, בין כל המשימות הכבדות, גם להתחיל לשקם את היחסים עם החברה האמיתית היחידה שלנו.

/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק

מילת השבוע

//

דור סער־מן

אולי גם משבר טקטוני אפשר לקום

הלם. אסון. קטסטרופה. זוועות. קריסה מוחלטת. בלא מעט רגעים השבוע אזלו המילים, אבל הקשות ביותר עוד נותרו, הולמות בנו. וכשמנסים בכל זאת להסתכל על התמונה הרחבה, עולה המילה שבר.

ושבר הוא לא משבר. הוא יותר עמוק, הרסני, סופני. כולנו היינו השבוע שבר כלי, זועקים זעקות שבר, לנוכח שבר עמוק בכל מה שעוד בטחנו בו. שבר טקטוני של ממש — תזוזה כזאת שתשנה לתמיד את כל העולם שלנו. שאין ממנה דרך חזרה.

ובכל זאת יש כאן שביב קטן, זערורי, של תקווה. כי יש שברים שאפשר לתקן, לאחות, גם אם נשארת צלקת, גם אם נושאים צלקת וכאב לכל החיים. צריך להכיר בשבר, גם אם הוא טקטוני, כדי להבין מה עושים איתו. איך מטפלים בו, גם כשהוא כואב עד כדי כך שנגמרות המילים. איך חיים איתו. איך חיים עם המוות, והכישלון, כדי שיישאר לנו משהו גם אחרי שבקושי רב, במשך זמן, נתחיל אט אט לאסוף את השברים.