ע

ל דלתות הכניסה למשרדי אמאי חלבונים בפארק המדע ברחובות תלויה מודעת אבל על מותה של ד"ר ליליה גורביץ' וסילקובסקי, מנהלת תחום הביולוגיה המולקולרית, שנרצחה במסיבה בקיבוץ רעים. היא היתה בת 38, לא גיל אופייני לחוגגים במסיבות טבע, אבל ליליה, אם לתאומים בני 6 (בן ובת), שעשתה מאמצים ניכרים כדי להביא אותם לעולם והתגרשה לפני כשנה — לא היתה אדם שגרתי. גם לא באמאי, שאליה הגיעה אחרי שעזבה את חברת אדמה משום שחיפשה הרפתקה מסעירה יותר בחברה קטנה. "היא עזבה עבודה בטוחה באדמה לטובת סטארט־אפ", מספר אביה דוד. "היא אמרה 'אני לא רוצה מחשבים וניירת, אני צריכה מעבדה, עבודה על רטוב, ניסויים, פיתוח'. אחרי ניסויים מוצלחים באמאי היא היתה אומרת לי 'אבא, אני בהיי, אתה לא מבין איזה אושר זה הצלחה בניסוי, יותר טוב מהכל'".

בפינת חדרה שבמשרד נאספו פריטים אישיים שהשאירה ויועברו להוריה: כוס הקפה התרמית, שאיתה נסעה ארבעה ימים בשבוע מיישוב מגוריה עומר לעבודה בפארק המדע, צעיף כחול סרוג, גדול וישן מאוד למראה, שהיה שייך לסבתה הרופאה, שאותה העריצה. העובדים שניהלה עדיין לא מסוגלים אפילו לחלוף על פני השולחן.

אות החיים האחרון מליליה התקבל בשבת ב-7:30 בבוקר, בשיחת טלפון לאמה, שבה אמרה שהיא מתארגנת לצאת הביתה מהמסיבה. על פי ההערכות, היא נרצחה במיגונית שבה התחבאה עם עוד רבים אחרים.

"היא אהבה מדע, על כל שאלה של הילדים שלה על חלבונים ענתה תמיד הכי ברצינות, אבל היא גם אהבה מדע בדיוני. 'ד"ר הו', 'שר הטבעות' ו'סטאר־טרק' היו התחביב המשותף שלנו", אומר האב. "לא מזמן עברה לריקוד על עמוד, התקינה בבית עמוד לעצמה. היא היתה אשה עצמאית ולוחמת, היתה מחליפה גלגלים עם פאנצ'ר לבד ושולחת לי צילום מחויך. תמיד היא עזרה לנו עם שני האחים שלה, שנולדו עם עיוורון ופיגור. עם הקטן ממנה באופן מיוחד".

"ליליה היא פייטרית, מאוד לא פגיעה מבחוץ. חזקה, עם חוסן נפשי ופיזי, אדם עם חתיכת מזג, ג'דעית כזאת", אומרת מנהלת כוח האדם ענת סרבר. "יש לה שני אחים עם נכות חמורה וחוסר תפקוד מוחלט, שהיא כל עולמם. היא טיפלה בהם עם ההורים שלה, תביני כמה מיוחדת היא. מצד שני, היא נסעה בגיל 38 למסיבת טבע כדי לאגור כוחות. כל כך אהבנו אותה והאמנו בה, שהפכנו אותה למנהלת. היא קיבלה דוקטורט בזמן שעבדה פה, אבל כשרצינו לחגוג לה, היא לא רצתה את תשומת הלב".

"ליליה היתה דמות צבעונית, רעשנית, עם תלתלי פרא", מספר סמנכ"ל הייצור יגאל גזונדהייט. "היא עשתה הכל לבד, כשאמרתי לה 'לא' על ציוד מעבדה שביקשה, היא לא רצה לבוס שלה לבקש עזרה, אלא עברה דרכי בכל בוקר כדי לשבור אותי. התעקשויות שחבל על הזמן, אין כזה דבר 'לא'. היתה לנו אינטראקציה שוטפת כל הזמן, החדר שלה הוא החדר שנכנסתי אליו הכי הרבה חוץ משלי. אבל מעבר לזה, היא באמת היתה בורג מרכזי בחברה. כל העתיד של החברה עבר דרכה, היא לא עובד שאפשר להחליף מחר. המעבדה שלה מפתחת את הזנים שמייצרים את החלבון שלנו. ואת הפירות של העבודה שלה — החלבונים החדשים — התחלנו לקצור רק עכשיו. העתיד של החברה נמצא אצלה בידיים, ומבחינה מקצועית זה בומבה. וזה בלי קשר לחוסר החברתי, הרגשי, העצום".

המנכ"ל אילן סמיש: "יש הצפה רגשית מטורפת, אבל לאף אחד אין רמה אישית ולאומית עכשיו, החומה ביניהן נפלה. אני במוד של עבודה, לא של איזונים. אני על אוטומט, מרגיש שאני חי בסרט. העשייה מרגיעה אותי"

"הביחד הוא פיצוי"

אמאי ("מתוק" ביפנית) הוא סטארט־אפ פודטק שאפתני, שמבקש להציל את העולם מסוכר ומפתח חלבון מתוק שיחליף אותו. ובימים אלה הוא גם מיקרוקוסמוס של ההתמודדות הישראלית הנוכחית: חברה קטנה עם 32 עובדים קבועים בלבד ועוד כעשרה סטודנטים במשרה חלקית, שרבים מהם נפגעו ישירים או בעקיפין מגלי ההדף של השבת השחורה.

ליליה אינה האובדן היחיד שאיתו הם מתמודדים. ד"ר חגי שמואלי, מנהל תחום הביולוגיה המולקולרית בחברה, הוא בן דודו של אוהד יהלומי מניר עוז, שנורה ונפצע, וככל הנראה נחטף עם בנו איתן בן ה־12 לעזה. ד"ר נעמה קופלמן, מנהלת תחום עיצוב חלבונים חישובי בחברה, מספרת על שני בני משפחה של הגרוש שלה שנחטפו מקיבוץ בארי לעזה. עובדת אחרת חולקת סיפור דומה על שני בני משפחה מנחל עוז שנרצחו והותירו ילדה יתומה בת 7. ומעל כל זה מרחף מטען נפשי נוסף: שישה מעובדי החברה נקראו למילואים, ושלושה עובדים הם הורים לבנים שגויסו ללחימה.

מיום שלישי השבוע נדרשו כל העובדים לחזור לעבוד במשרדים ובמעבדות, זה לצד זה, והחזרה מתגלה כאירוע טעון מאוד. אבל אמאי לא יכול להתנהל בעבודה מרחוק, כי הוא חייב לחיות בתוך המעבדות שלו. "שמרים הם מפעל ייצור החלבון המתוק שלנו. אנחנו מגדלים אותו בשמרים שעברו תסיסה, בדומה ליצירת בירה", מספרת סרבר. "ושמרים הם חיים. אם אתה לא מאכיל אותם, כל התהליך נזרק לפח. זה כמו טמגוצ'י או כמו שעות האכלה בספארי, הם צריכים האכלה בזמנים קבועים, צריך לבדוק מה המצב שלהם".

גרסה ראשונה של התוצר הסופי של אמאי, אבקה לבנה ששמה "סווילין" להמתקת משקאות קלים ומזון, נמצאת בעיצומו של תהליך אישור מול מינהל התרופות והמזון האמריקאי. סוגים נוספים של החלבון, למשל זן עמיד לבישול בתנאי חום גבוהים, נמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים. "זו המהות של סטארט־אפ פודטק ביוטכנולוגי", מסביר המייסד והמנכ"ל אילן סמיש (51). "המון מהפעילות שלנו תלוית מעבדה: האכלה, הכנסת דנ"א לשמרים, ניקוי וקציר החלבון. אלה לא דברים שאפשר לעשות מהבית. לכן בשבת, כשפרץ כל הבלגן, חגי שמואלי הלך למשרד וזרק שמרים לפח וטיפל בעיקור של הכלים כדי לעשות את זה בצורה בטוחה".

"לא כל העובדים באמת חייבים לחזור", אומרת סרבר, "אבל מדובר בעניין של סולידריות. יש כאלה שהעבודה שלהם יכולה להיעשות מהבית, אבל לדעתי בחברה כל כך קטנה אי אפשר לתת לאנשי המעבדה להגיע לפה לבד. אני יודעת שלא כולם מסכימים עם הקו שאני מובילה, אבל אנחנו גם לא יכולים שתהיה פה תחושת מעמדות של עובדי צווארון כחול, פועלי ייצור, לעומת אנשי הייטק. זה מצב מאוד לא בריא לחברה ולמדנו את זה בקורונה. לכן המדיניות היא לחזור.

"את לא תשמעי ממני שחברה היא משפחה, כי זה זילות של המילה 'משפחה' — אבל כן נוצרות חברויות", אומרת סרבר. "יש סולידריות ומעגל קשרים שמבוסס על תקשורת יומיומית, וזה המון. בימים האלה מותר להעביר שעה במטבח בשיחה בלי להרגיש אשמה. הביחד הוא פיצוי".

ד"ר נעמה קופלמן: "ליליה היתה מאוד בולטת, לא אחת שסותמת את הפה. מאוד מרגישים בחסרונה. היו כמה לילות רצופים שחלמתי עליה ובבקרים הכי קשה לי. את רק קמה, עוד אין לך הגנות, וצריך להקים אותן לאט לאט מחדש"

"אני פריבילגית, כי אני בסדר"

עדי זליג, שעבדה תחת ליליה, מוליכה אותי לשוחח עם שותפתה לחדר של ליליה — ביאנקה גפן, ראשת תחום אנליטיקה. "אני לא מסוגלת להיכנס, רק אראה לך את הכיוון", היא אומרת לי. למראית עין החיים חזרו למסלולם, אבל כל שיחה מלמדת מחדש עד כמה העובדים מוצפים רגשית.

"אחרי יומיים בבית שמחתי כשאמרו לנו לחזור לעבוד. זה מעסיק את הראש, כמה אפשר להישאר כל היום עם המחשבות?", אומרת גפן. "באותה מסיבה נרצחה גם בת של מכרים שלי מניר בנים", היא אומרת, וחוזרת בלי משים לתאר את נסיבות רציחתה של ליליה. "היא ניסתה לברוח באוטו... סובבו אותו לכיוון אחר... אבל אז המחבלים זרקו רימון למיגונית", העיניים שלה מתמלאות דמעות. "הסיפור הזה מזכיר לי את באבי יאר, סגנון של השמדה המונית, רימון אחד להמונים. וכמו שם, אנחנו יודעים את זה מהבודדים ששרדו כדי לספר. זאת ההיסטוריה של העם שלנו".

גם העיניים של גזונדהייט (59) לחות בשיחה בינינו. "יש לי בן שגויס למילואים, אני בוגר צוק איתן יחד איתו", הוא אומר. "אז היה טרנד כזה של צנחנים שמתקשרים להיפרד מההורים לפני שלוקחים להם את הטלפונים. אין יותר גרוע מהלחץ אחרי שיחה כזאת של בן במלחמה, בטח כשהמלחמה בעזה".

"היום שמחתי שהיה קצת צפוף בכביש בדרך לפה, אמרתי לעצמי שהעולם חוזר לנוע. כוחות החיים חייבים להיות יותר חזקים מהמוות", אומרת ד"ר קופלמן (47). "ואני מזכירה לעצמי שעם כל ההרגשה שנפגעתי, אני בעצם פריבילגית, כי אני בסדר. אני מקווה שאלה שנשארו בחיים ירגישו שהחיים שלהם הם כאלה שראוי לחיות.

"לכן אני מרגישה טוב להיות פה בעבודה, אבל אני לא יכולה להגיד שהייתי פרודוקטיבית היום. אני עושה את הדברים הקלים, עונה למיילים או מקיימת פגישות קונקרטיות. גם חברים שלי בהייטק אומרים לי שהם לא מצליחים לעבוד. כולם עושים את התנועות של לחזור לעבוד, בתקווה שהחשק יגיע.

"ומדי פעם זה מציף", ממשיכה קופלמן. "כשיושבים כולם במטבח, למשל. ליליה היתה מאוד בולטת, קולנית, דעתנית, חיונית, גבוהה, יפה, לא אחת שסותמת את הפה. כשנכנסים לאכול יחד צהריים מיד מרגישים בחסרונה. היו כמה לילות רצופים שחלמתי עליה — ומבחינתי האישית בבקרים הכי קשה. את רק קמה, עוד אין לך הגנות, וצריך להקים אותן לאט לאט מחדש. יש בחברה עוד עובדים שחוו אסונות, אבל פה יש חור בצורת אדם מאוד מסוים".

והחור הזה "יוצר כל מיני מוזרויות", אומרת קופלמן. "היום בעשר וחצי יש לנו פגישה קבועה של חמישה אנשים, שליליה היתה אחת מהם. הסתכלתי מהצד על מה שעשה מי שזימן אותה: בהתחלה הוא ביטל אותה, וזה נכון לעשות כי עוד טרי מדי להיפגש בפורום כל כך קטן בלי ליליה. אבל אז הוא זימן את הפגישה מחדש, ושוב כלל אותה. אמרתי לו: 'ליליה עדיין במוזמנים'. הוא לא קלט אפילו. אלה דברים שעושים על אוטומט".

"יש פה המון נפשות פצועות"

אמאי גייסה עד היום כ־25 מיליון דולר, בשילוב עם מענקים שקיבלה מהמדינה ומגופים בחו"ל. בשנה שעברה היא זכתה במקום הראשון בתחרות של עמותת Extreme Tech Challenge, מתוך 2,000 סטארט־אפים שהשתתפו. אבל המנכ"ל סמיש יודע שהחיים בתחום הפודטק שבריריים והדרך להצלחה עדיין ארוכה.

השבועיים האחרונים סיפקו לו טלטלה רגשית בלתי נתפסת בין שמחות לאסונות. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה נולדה בתו מזוגיות פרק ב', וכמה ימים אחרי פרוץ הקרבות נישאה בתו הדתייה מנישואיו הראשונים בישיבת מרכז הרב בירושלים. ובינתיים יש לו סטארט־אפ שצריך לחזור לתפקוד ואין זמן לחכות לריפוי הפצעים. "הגענו הביתה עם התינוקת, אין לנו ממ"ד ולא מפסיקים לשמוע אזעקות", הוא משחזר. "ואז, בשבת, אני שומע שליליה נעדרת. המחשבה הראשונה שלי היתה, וזה נורא לומר: 'מה יותר נורא — ליפול בשבי או למות?'. הזוי, אבל זה מה שעבר לי בראש.

"בינתיים חגי מסתובב בין חדרי המיון בבתי חולים כדי לאתר את בן הדוד שלו ללא הצלחה, ועובדת אחרת שלנו, סאלי כיוף, מנהלת הפיילוט שלנו, התפנתה למשפחתה בצפון עם שתי בנות, כשהיא בהיריון — ובעלה איוב כיוף הוא הדרוזי הראשון שפיקד על שלדג, וכיום הוא מח"ט ג'נין.

"זו הצפה רגשית מטורפת, אבל לאף אחד אין רמה אישית ולאומית עכשיו, החומה ביניהן נפלה. אני במוד של עבודה, לא של איזונים. אני על אוטומט, מרגיש שאני חי בסרט. יש פה הרבה נפשות פצועות, יש אנשים ששוקעים, יש כאלה שעצובים ומפסיקים לתפקד. אני יזם והתגובה שלי היא פעלתנות. העשייה מרגיעה אותי.

"נכון שהיינו צריכים שהעובדים יחזרו, אבל אני גם חושב, באופן עקרוני, שטוב לחזור כמה שיותר מהר לשגרה. לכן החלטנו על חזרה לשגרה באופן רך, גם אם חצי מהאנשים לא פה כי הם שומרים על ילדים בבית או שהם לא יכולים להגיע פיזית.

"בכל בוקר אני עושה סבב של חמש דקות להגיד בוקר טוב לעובדים, היום זה היה סבב של שעתיים", אומר סמיש. "כמעט כל עובד באמאי מכיר מישהו שקרה לו אסון כלשהו. ניהלתי שיחות ארוכות עם העובדים של ליליה בעיקר, אבל זו תמיכה רגשית הדדית. אחת העובדות, שלא היתה איתנו בהלוויה או בשעות שבכינו יחד, וגם לא בשיחות עם עובדות סוציאליות שהגיעו אלינו כשליליה עוד היתה רק נעדרת, הגיעה רק היום והיה לה קשה. היא התאבלה איתי ועם עובדת נוספת שחזרה מהלוויה של שני קרובי משפחתה שנרצחו. זה רק מלמד כמה סולידריות היא דבר קריטי".

סמיש מספר שהחברה הסתייעה בסיוע מגורמי מקצוע. "הבאנו לפה עזרה נפשית, ארבע עובדות סוציאליות הגיעו אלינו מהרווחה ברחובות, כי כמעט כולם סוחבים סיפורים אישיים. אבל הסיפור של ליליה שובר פה הרבה אנשים. היא ניהלה מחלקה לביולוגיה מולקולרית, וחוץ מהבוס שלה אין אף אחד שמבין בזה. היא היתה מרכז הידע, עליה סמכנו, היא גם עובדת עם גורמי חוץ וכל הזמן קוראת מאמרים. סליחה, קראה. עכשיו צריך לחשוב מה עושים. דבר אחד אני יודע, לחלבון הבא שנפיק אני רוצה לקרוא על שמה".

"מתחרט על הפרפקציוניזם"

רוזה ודוד, שקמים היום מהשבעה, עברו ימים קשים של אי־ודאות בנוגע לגורלה של בתם ליליה. הטלפון שלה הגיע לרצועה, ועד לזיהויה הוודאי בין הקורבנות היה חשש שנחטפה. "היום משטרת רמלה התקשרה לומר שמצאו טבעת שלה", אומר דוד, "אשתי שמה אותה על האצבע ולא מורידה".

בהלווייה דוד התייחס להישגיות של בתו. הוא היה מורה למתמטיקה במשך 20 שנה בתיכון בעומר וגידל דורות של תלמידים. כשבתו היתה מקבלת 95 במבחן, היה שואל אותה "איפה חמש הנקודות החסרות?". "זה הומור רוסי מטופש, שהיום אני מתחרט עליו", הוא אומר. "אנחנו עולים חדשים משנות התשעים, עם התרבות של פרפקציוניזם, לחצנו ודרשנו, אולי יותר מדי. אמרתי בהספד שאני נורא מצטער ומבקש ממנה סליחה על שלא נתנו לה מספיק פרגון ומילים טובות, שלא אמרנו עד כמה אנחנו אוהבים אותה. היינו הורים רוסים קשוחים ודורשים, הכל צריך להיות פרפקט.

"את ליליה זה כמובן היה גם מצחיק וגם מעצבן. היא היתה שאפתנית מאוד, תמיד רצתה להראות שהיא מסוגלת ומצליחה, אבל היא תמיד לקחה אותנו בפרופורציות והעמידה אותנו במקום: 'אבאצ'קה, אמאצ'קה, לא לדאוג. הנובל עוד לפנינו'.

"שנינו יצאנו לפנסיה לפני שנה. המון תלמידים מכל המחזורים שלימדתי באו לנחם אותנו, הביאו אוכל בלי סוף. כשנקום מהשבעה ונסיים לארגן את הכל, נמסור את מה שקיבלנו לחיילים בעוטף עזה.

"לילי השאירה לנו שני נכדים, והמטרה שלנו עכשיו היא לגדל אותם לצד אבא שלהם, יאיר, עד כמה שנוכל. איתם אני לא אתלונן על חמש הנקודות החסרות. איתם זה יהיה אחרת".