3

וכשם שזרים מחו"ל לא יבינו זאת, זרים מישראל לא יבינו לעולם מה עברו תושבי העוטף. כולנו שומעים וקוראים את העדויות, ושמעתי חלק מהן ישירות מפי תושבים, שסיפרו לי בפרטי פרטים את מה שעברו בכל דקה ורגע, במשך שעות ארוכות. אנחנו, האנשים שלא היו שם, לא מבינים ולעולם לא נהיה מסוגלים להבין, לא את האימה בזמן אמת, לא את גודל האובדן ועומק הכאב כשהתמונה מתחילה להתבהר.

קהילות שלמות ששורשי אנשיהן נטועים עמוק באדמת היישוב שלהם, ובלבבותיהם אלה של אלה, נגדעו. הרוגים, חטופים, נעדרים, ניצולים שפוזרו בכל הארץ. פגשתי כמה מהם. ילדים שמנסים להבין מה קרה, ומה יהיה. להבין מי יהיה עכשיו עם מיכאל אם ההורים שלו מתים, וגם סבא וסבתא שלו. "תהיה לו מטפלת? והיא תהיה איתו רק בבית הספר כמו שיש לכל מיני ילדים, או שהיא גם תישן איתו בלילה? הוא יהיה לבד?". כל פסקה אני יכול לסיים במילים "בלתי נתפס".

בעוטף עזה חיות קהילות במובן הכי עמוק של המילה. עירוניים כמוני מסוגלים אך בקושי לדמיין איך נראים החיים המשותפים האלה. אין אדם בקהילה שלא תורם לה, ושלא נסמך על האחרים החברים בה. הם בחרו לחיות שם, הם אהבו את המקום, הצעירים תכננו בו את עתידם, התחילו לבנות בית. ועכשיו מה? חלקם לא מסוגלים לדמיין את עצמם חוזרים. איך יוכלו להסתמך שוב על הגדר. איך להסתכן שזה יקרה שוב. איך אפשר לסכן את הילדים אפילו בסיכון פחות בהרבה. אבל איך חיים במקום אחר? איך חיים בלי הקהילה שהם חלק ממנה? אלה לא חיים שהם רוצים לחיות.

4

כשאני לא מצליח להכיל הכל, אני חושב פתאום על הפרות, ועל החלב. עוד לפני הודעת פיקוד העורף להצטייד במזון הביקוש לחלב גדל מאוד, וההיצע נפגע מאוד. 15% מהחלב בישראל מגיע מיישובי העוטף, בעיקר מהקיבוצים. יש להם רפתות גדולות מאוד, מתקדמות, שיא הטכנולוגיה בענף.

לפני כמה שנים צילמתי שם כתבה, בניסיון להבין מי אחראי למחירי החלב הגבוהים בארץ. העמדה המסורתית של משרד האוצר, ושל אנשי הימין הכלכלי, היא שהניהול הריכוזי של הענף בידי המדינה הוא ניהול כושל, ויקר. במקום שהמדינה תקבע מכסות לייצור חלב, בואו נפתח את הכל לשוק חופשי — שכל אחד ייצר כמה שבא לו, איפה שבא לו, באיזה מחיר שבא לו, והתחרות תשחרר את כולנו. בשיחות שלי אז עם הרפתנים בקיבוצים באזור הם הסבירו לי שיש סיבה לכך שהם יושבים דווקא שם ומייצרים חלב: המדינה צריכה אותם כדי לשמור על הגבול. החלב הוא פשוט הפרנסה, בדיוק כפי שהמושבים בצפון קיבלו מכסות ביצים לפרנסתם, העיקר שיישבו על הגבול.

בימי שגרה הטיעון הזה נשמע אנכרוניסטי. השבוע הבנתי שהוא נשמע אנכרוניסטי רק למי שלא גר שם, כמוני, ולא מסוגל להבין את האיומים שהרפתנים האלה מתפקדים תחתם יום־יום. הבנתי שמדובר באמת בגיבורי חיל. חלק מהם נרצחו בשבת. חלק הצליחו לחזור בחירוף נפש לרפתות ולהתחיל בשיקום. עוד לא כדי לייצר חלב, קודם כל כדי להאכיל את הפרות ששרדו ולפנות את אלה שנקטלו. אחרי שהכל יסתיים והמדינה תתחיל בשיקום הארוך שלה, אני מקווה שלפחות המאבק האינסופי על מחירי החלב ייעלם מחיינו. אנחנו נמשיך לשלם פרמיה על החלב שלנו. זה המחיר הזניח ביותר שאנחנו צריכים לשלם על חיינו כאן.

5

לא בטוח שכבר אפשר לדבר על השיקום, ובכל זאת ניסיתי השבוע לדמיין אותו. פסיכולוגים לימדו אותי שאחד הדברים שמחזקים אותנו הוא לתכנן תוכניות לעתיד, גם אם לא ברור מתי יתממשו. ובעתיד הזה שאני מדמיין, בעתיד שבו האנשים, הקהילות והמדינה כולה מתחילים להשתקם, ברור לי שיצטרך להיות סדר עדיפויות חדש, אחר. ואנחנו נתעקש עליו. מי שיתעקש לדבוק בסדר הישן לא יוכל להיות חלק מהקהילה הישראלית. הוא מוזמן לקחת את עצמו ולהסתלק.

בסדר העדיפויות החדש, הנדרש, אנחנו נרעיף הרבה כסף ומשאבים אחרים קודם כל כדי לשקם את חיי האנשים והקהילות שנחרבו בעוטף. ניתן להם כל מה שצריך כדי לבנות מחדש את נשמתם, ואת בתיהם. בלי ביורוקרטיה מיותרת, בלי זיבולי מוח. קחו הכל and then some more, ושמרו את העודף.

ואנחנו נצטרך להשקיע המון במערך בריאות הנפש שלנו. מדינה בפוסט־טראומה, כבר עשרות שנים וביתר שאת עכשיו, מוכרחה שבריאות הנפש של אזרחיה תהיה במיקום גבוה בסדר העדיפויות שלה.

ונצטרך גם לחשוב מחדש, טוב טוב, על תפיסת הביטחון, וגם על איך נחתור לשלום. לא עם חמאס — כולי תקווה שלא יהיה עוד חמאס. לבנאדם מותר לקוות — אלא עם כל העמים השכנים לנו, כולל העם הפלסטיני. אי אפשר להמשיך "לנהל את הסכסוך".

ואפשר להוסיף עוד. מה שברור הוא שכל הוויכוחים צריכים להיות מאחורינו. בלי התפלפלויות על חוק הגיוס עכשיו. מי שרוצה להציל את ישראל של אחרי האסון, שרוצה לאפשר בה חיים, חיים בטוחים, אפילו חיים שלווים וטובים, אולי אפילו להפוך אותה למקום פורח ומשגשג — צריך להישאר ולקחת חלק במאמץ.

אין לנו פריבילגיה לחכות ש"המדינה" תעשה את מה שצריך. אנחנו צריכים לוודא שהיא תעשה את מה שצריך. למרות כוחה המדהים של ההתנדבות, היא לעולם לא תחליף את המנגנונים החיוניים של המדינה. אחרי שהאבק ישקע, והתרומות ייגמרו, ונלקק את פצעינו, המערכות צריכות לתפקד ולהיות שם עבור הניצולים, עבור המשפחות השכולות, עבור כל מי שנפגעו. ואנחנו צריכים לפעול כדי שזה יקרה.

ואני בכוונה מדבר על המדינה, ולא על הממשלה. אולי בכלל אין צורך בממשלה. אני מגזים בכוונה אבל תהיו איתי רגע. תודו שאפשר היה לבטל עכשיו את כל משרות השרים והשרות, ודבר לא היה קורה. אנחנו לא באמת זקוקים להם, אנחנו זקוקים לכך שמנגנונים שעליהם הם מופקדים — הרשויות והמשרדים — יהיו איכותיים ומתפקדים. אם הערך של השרים לחיינו בשעת חירום הוא אפס, קל וחומר אין לנו שום צורך בהם בשגרה. לא בדברי ההבל שלהם, ולא בתרומתם השלילית לחיינו. שילכו וישאירו את המנגנונים.

וגם אותם צריך לשקם. כשרואים את מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, אדם שזינק מכיסא הקמפיינר של הליכוד לאחד התפקידים החשובים בממשלה, יושב באולפן הטלוויזיה ולא רק שהוא לא מביע אפילו בדל של אמפתיה להרוגים ומשפחותיהם אלא להפך, מאשים אותם בקיומה של המסיבה — אתם מקבלים עדות ניצחת לכך שהמגזר הציבורי, אותו מנגנון שאנחנו צריכים שיפעל עבורנו, הושחת לחלוטין. אנחנו צריכים לטהר אותו עכשיו. לנקות את מוקדי הכוח ומרכזי השירות הציבורי, לשקם אותם, לבנות מחדש כדי שבאמת ישרתו את הציבור. אני לא באמת יודע איך עושים את זה. איך בונים שירות ציבורי מחדש, איך בונים מדינה מחדש. אבל אני יודע שאנחנו מוכרחים, ויכולים. אנשים שיכולים לצאת מהתופת, או לרוץ לתוכה כדי להציל אחרים, יכולים לעשות הכל. אנחנו נעשה את זה. זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות