ק

ול אומר: "סגור את יד שמאל. אל תתהה אם אתה ישן. חשוב על עצים".

אני שוכב במיטה. מסכת שינה מכסה את עיניי. סבך חוטי חשמל על ידי השמאלית. לקמיצה שלי מחובר חיישן דופק. רצועת פלסטיק גמישה, משובצת מעגלים חשמליים, נמתחת מכף היד עד לחלקה העליון של האצבע האמצעית. כל המערך הזה יתעד את התנועות בתנומה שלי ואת עוויתות כף היד, שמאותתות על כניסתי להיפנוגוגיה — השלב הראשון של השינה, שבו המחשבות חומקות משליטת התודעה, חופשיות.

על שידת הלילה שלצד מיטתי ממוקם מחשב, ועל הצג גרפים שעולים ויורדים בירוק ואדום. אדם האר הורוביץ, שעורך את הניסוי, משוחח איתי בזום ועוקב אחר המדדים הגופניים שלי. המכשיר שאני לובש נקרא Dormio. הוא פותח בידי הורוביץ וצוות חוקרים ב־Media Lab של MIT כדי להקל על "זריעה חלומות", עיצוב של חלומות באמצעות מילים או תמונות שנבחרו בידי החולם. זהו רק אבטיפוס של המכשיר, אבל הורוביץ חוזה עתיד שבו רכיבי הדּוֹרְמִיוֹ יהיו זמינים לכל דורש: כולנו נוכל להוריד הוראות להרכבתו, ובעזרת כמה מעגלים זולים לבנות "חממת חלומות" משלנו.

זה עובד פשוט: המכשיר מתחבר לאתר שבו אתם יכולים להקליט הודעה לעצמכם — "חשוב על עצים" — שתנוגן כשתתחילו להירדם. דורמיו מזהה מתי אתם נכנסים להיפנוגוגיה, ממתין זמן קצר, ואז מעיר אתכם, מנחה אתכם לתאר מה אתם חווים, ומשגר את ההקלטה למחשב שלכם. אתם יכולים לשנות את הפרמטרים ליקיצה כך שתוכלו לשקוע בשלבי שינה עמוקים או רדודים יותר. הפעם הורוביץ מכייל את המערכת בעצמו, וקולו הוא שמנחה אותי.

אני מתמקם במיטה. רכיבי הדורמיו על ידי קלים, ובמהרה אני שוכח מהם. עיניי עצומות מתחת למסכה.

"המשך להחזיק בראשך את תמונת העץ".

אני לא מסוגל לעשות את זה, אני חושב לעצמי. ניצוץ של אנרגיה עצבנית זורם ברגליי.

"הירגע. אל תשאל את עצמך אם אתה ישן. חשוב על עצים".

בסדר, אני חושב. עצים. אני לא רוצה לאכזב את הורוביץ. הוא כל כך נחמד. אני לא מרגיש ישנוני כלל. לרגע אני שוקל לשקר. אני יכול לספר לו שאני רואה אנשים הופכים לעצים, או אנשי עצים. תפסיק, אני אומר לעצמי. הוא חיבר אליי את המכשיר הזה, הוא רואה את הדופק שלי והכל. הוא יבין מיד שאני משקר. שתוק וחשוב על עצים.

בסדר. התמקד. רק עצים באופן כללי? אני לא יכול לחשוב על עצים באופן כללי. מה אמר המשורר וורדסוורת' על עצים? "מבין רבים — אחד". עץ אחד. המגנוליה בחצר האחורית שלי. אני מדמיין אותו: פריחה ורודה, קליפה חיוורת, ענפים משתרעים...

אני נע מעט על המזרן. החשמל העצבני ברגליי הולך ודועך. אני תוהה אם מגנוליה הוא עץ מתאים — אחרי הכל מדובר בעץ פורח, סוג של הכלאה בין עץ לפרח. אבל אז אני נזכר שהורוביץ אמר לי פשוט לראות לאן הולכות המחשבות שלי, ואני חושב לעצמי שהוא טיפוס זורם, אין מצב שהוא יתנגד למגנוליה. לרגע אני שוקל לשאול אותו — הוא שומע אותי, הוא בצג שלצד המיטה — אבל אני מחליט לא לעשות זאת.

כי משהו מוזר קורה למגנוליה. זה האור. אין אור. כלומר אין שמים. העץ שם, אבל אין שמים. ובכל זאת אני יכול לראות את העץ. אם אני יכול לראות אותו, אני חושב לעצמי, חייב להיות אור איפשהו...

אני מתמקד בעץ. אין יותר פריחה. הענפים משתרעים כשאני מתבונן בהם, חריצי הקליפה מעמיקים, זוהרים מעט. זה מבפנים, אני חושב: האור מגיע מתוך העץ. מעליו, היכן שאמורים להיות שמים, אין כלום.

"מייקל", אומר הורוביץ. "על מה אתה חושב?".

צליל קולו גורם לי לקפוץ. עפעפיי נפתחים אל החושך של כיסוי העיניים. אני נזכר שאני על המיטה שלי. אני נזכר בהורוביץ.

"אמממ", אני אומר.

אני נזכר במה שראיתי זה עתה, במה שראיתי אחרי שהפסקתי לחשוב, במה שראיתי כשהמחשבה נהפכה לגמרי לדימוי.

"כמה מבנים, מוארים כמו שיניים. ואז... זה חלול שם. ואני נעתי פנימה".

זה היה שרטוט גס של התמונות שחוויתי. אני זוכר את הקו העבה הארוך של מבנה תחת היעדר־שמים סגול. מדי פעם המבנה הואר מבפנים, חושף עצמות, כמו שיניים לבנות, עם רווחים ביניהן. כשהן נדלקו התחלתי לנוע לתוך הרווח המרכזי, ואז הייתי בפנים, כשמעליי פעור פתח ספירלי וארוך.

"בסדר", אומר הורוביץ. "טוב מאוד. עכשיו רק הירגע. חשוב על עצים".

אני חושב על מה שראיתי, על המפגש ההיפנוגוגי שלי. זה היה עץ? האם זריעת החלומות הצליחה?

השמים, אני חושב. השמים היו בפנים. בתוך העץ. החשיבה שלי כבדה, אטית. עפעפיי מרצדים. אבל המחשבה מתמידה: מה שראיתי היה חלקו הפנימי של העץ. העץ השתמש במה שראיתי בעיני רוחי כדי להתבונן בעצמו. לכן הוא לא נראה כמו שעץ נראה מבחוץ, כמו שעץ נראה לבני אדם.

יש סיפורים רבים על מדענים, ממציאים ואמנים שפתרו בעיות בחלומותיהם. ההרפתקאות שלי הראו לי עד כמה המוח הופך יצירתי - במידה מדהימה, טבעית, בלתי ניתנת לריסון - ברגע שהוא משתחרר משליטה מודעת

מה נרוויח מעיצוב חלומות

(וממה צריך לחשוש)

"די מגניב", אומר אבי בארוחה. "בשביל מה זה?".

שאלה טובה. הדורמיו לא בדיוק מאפשר לך לשלוט בחלומותיך — לפחות לא בחלומות העמוקים של שלב השינה המאוחרת, המאופיינים באירועים זורמים, חרדות חסרות שם וגילויים פתאומיים. הוא מאפשר עיצוב מוגבל של התמונות המופיעות בשלב הראשון של השינה. אבל די בכך כדי להפוך את השאלה לפחות מופשטת. למה שארצה לעצב את החלומות שלי? מה אפשר לעשות עם חלומות?

אלה לא שאלות חדשות. אולי לכל עידן יש הסבר משלו לשאלה למה חולמים. ייתכן שההסבר של זמננו מפוצל: מצד אחד מחקר מדעי בודק מה החלומות עושים למוח שלנו, מהצד האחר יש קשת פראית של תשובות, ממשיות ואפשריות, לשאלה מה החלומות שלי יכולים לעשות למעני. הפער בין מה שהמדע יכול לומר לנו למה שאנחנו רוצים לדעת הוא המאפיין הרוחני המרכזי של מצבנו. נושא החלומות מספק מקרה מבחן מאלף.

במשך זמן רב מדענים התנגדו לחקר חלומות בגלל הסובייקטיביות המובנית: הדרך היחידה לדעת אם מישהו חולם, או מה, היא לשאול אותו. אין דרך אובייקטיבית לחקור חלומות, אין איך לעקוף את העיסוק המורכב והמתעתע במילותיו של אדם אחר — שבניגוד לסריקת MRI או לדוגמה של רקמת עצב יכול לשקר, לשגות, לייפות, לומר את מה שהוא חושב שתרצה לשמוע.

כשהורוביץ הביע לראשונה את התעניינותו האקדמית בחלומות, הפרופסור שלו למדעי המוח סבר שהוא צרך יותר מדי פטריות הזיה. אבל למרות עננת הפקפוק, מדענים המבקשים להבין את התודעה אינם יכולים לחמוק מחלומות. מחקרים מצאו כי חוסר בשינת REM (שלב השינה שבו נוצרים רוב החלומות) עשוי להסביר את הבעיות הבריאותיות הקשורות לאובדן שינה. החלומות, בבירור, עושים לנו משהו: אם זה לא היה כך, מדוע האבולוציה הקנתה לנו את היכולת לחלום?

למרות כמה ספקולציות מסקרנות, המדע עדיין לא מצא תשובה ברורה ומספקת לשאלה למה אנחנו חולמים. אחת הסיבות לכך היא שהידע שלנו על המוח נמצא עדיין בחיתוליו. סיבה אחרת נובעת מהמגבלות המיוחדות של חקר החלומות, ומחקרים בבעלי חיים, שהם הסטנדרט במדעי המוח, לא עוזרים כאן. כשדיברתי על מצב התחום עם חוקרת החלומות ארין וומסלי (Wamsley) היא תיארה מעין אכזבה, תחושה שהתובנות פורצות הדרך שלפני עשור חשבנו שאנחנו ניצבים על סיפן לא הגיעו.

בשנים האחרונות, המבוי הסתום הזה הוביל להופעתה של מה שכתב העת "Consciousness and Cognition" כינה "הנדסת חלומות". בפרפרזה על קארל מרקס, אם עד כה המדענים ניסו להבין את החלומות, כעת המהנדסים מבקשים לשנות אותם. למעשה, הם טוענים שהיכולת לשנות חלומות חיונית להבנתם. "ההיגיון פשוט", כתבו עורכי כתב העת: "אם לא נוכל לשלוט בתוכן החלומות, לא נוכל לבצע בו ניסויים מבוקרים". מתוך המאמצים להשפיע על חלומות, אלו שזכו למרב תשומת הלב התמקדו בחלומות צלולים, שבהם החולמים מודעים לכך שהם חולמים ומתקשרים עם החוקרים באמצעות תנועות עיניים. היו שטענו שגירוי חשמלי של גלי מוח יכול לעורר חלומות צלולים; אבל מחקר מ־2020 לא הצליח להדגים את הטענות הללו, והמליץ על "גישה זהירה לשלל המכשירים המסחריים המתהדרים בגירוי חשמלי להשראת חלום צלול".

הדורמיו, לעומת זאת, מייצג את הטכנולוגיה הבשלה ביותר שהנדסת החלומות הניבה עד כה. הורוביץ ועמיתיו המציאו אותו ב־2019 כחלק מהתזה לתואר שני ב־MIT, ששילבה את העניין שלו בחלומות, ביצירתיות ובטכנולוגיה. לאחר שהשלים את לימודיו, הוא נשאר במכון כדי לבחון את הפוטנציאל של המכשיר עם צוות מה־Media Lab, מסגרת שבה מדענים, מהנדסים ואמנים משתפים פעולה בפרויקטים שאינם קשורים לדיסציפלינות מסורתיות.

בימים שלאחר חוויית העץ שלי המשכתי להשתמש בדורמיו. כמה פעמים המילה שבחרתי היתה "Quake", משחק מחשב מ־1996. רציתי לראות מה הגיאומטריה הגושית והגוונים המוגבלים של גרפיקה מהניינטיז יחוללו בי. כשהתעוררתי, מה שהפתיע אותי לא היה שהמנהרות והמסדרונות של המשחק השתרעו תחת היעדר־שמים סגול לפי רצוני, אלא הדומיננטיות של האדום. הצבע הזה נעדר מזיכרונותיי מהמשחק, אבל כשהתעוררתי מה שדיברתי עליו היה האדום העז, כאילו בחלום עמדתי בסמוך מאוד לצבע. אולי בתוכו.

אחרי כמה ימים גיליתי שאני מפתח חוש, אפילו תיאבון, להיפנוגוגיה. כשאני הולך לישון אני מחכה לה. זה הרגע שבו המחשבות מקבלות חיים משלהן, או ליתר דיוק — חוזרות לחיים שניהלו תמיד, כשלא הייתי שם.

התשוקה לעצב את חלומותינו אינה חדשה. בספרו "Private Myths" ("מיתוסים פרטיים") מ־1995 הפסיכיאטר אנתוני סטיבנס מחלק את תפיסת החלומות במשך ההיסטוריה לשלוש קטגוריות: תרבויות שמאמינות שחלומות הם מסרים מגורמים על־טבעיים, אלה שמאמינות שחלומות הם "חוויות ממשיות עקב שיטוטיה החיצוניים של הנשמה במהלך השינה", ואלה שאוחזות בתפיסות נטורליסטיות שלפיהן חלומות הם תוצאה טבעית של תהליכים נפשיים נורמליים. אפשר, כמובן, שתרבות תאמין בכמה מהתיאוריות הללו בו בזמן.

אם מישהו מאמין שחלומות הם מסרים אלוהיים, כמו במצרים העתיקה, אזי זריעת חלומות היא דרך לעודד מסרים כאלה. מנהג זה שולב בדת הממוסדת: המתפללים לאל הריפוי המצרי השתמשו באור, בריחות ובצלילים כדי להקל על החולם לקלוט את המסרים האלוהיים. המאמצים ההיסטוריים לעצב חלומות התבססו בדרך כלל על הכרת העולם העל־טבעי כפי שהדת מתארת אותו. רק לעתים רחוקות זריעת חלומות היתה מפעל אינדיבידואלי; לרוב היא שובצה בתרבות דתית.

כעת, האפשרות שמכשירים לזריעת חלומות יהיו זמינים לקהל הרחב פותחת אופק ליצירת תרבות חלומות חדשה, שתתבסס על הנחות יסוד נטורליסטיות ותשתלב בתפיסת עולם מדעית. הורוביץ מדבר על יצירת "קהילה" של זריעת חלומות. קהילה או תרבות כזו תסמל את פתיחתו של נתיב חדש בין חלומות לחיים הפומביים שלנו.

מה נחוץ לנו כדי לבנות תרבות של זריעת חלומות? אילו אמונות נדרשות? איך נגיע מהתיאור המדעי היבש והחלקי של חלומות לאלפי, מיליוני, מיליארדי אנשים שמחוברים לדורמיו? ולשם מה? האם עלינו להתחיל עם אמונה בכוחם של חלומות? או שנוכל למצוא משהו דומה לאמונה באמצעות זריעת החלומות עצמה?

הורוביץ סיפר לי אנקדוטה שמדגימה את האתגרים של תרבות זריעת חלומות עכשווית. מחברת המבשלות קוּרְס פנו אליו עם הצעה: הם רצו לספק מכשירי דורמיו לכמה אנשים, לשתול בחלומותיהם את המילים "בירה קורס", ולהשתמש בתוצאות לפרסום המותג. הורוביץ דחה את הפנייה בזעזוע, אבל הסיפור מעיד על האפשרויות הדיסטופיות של זריעת חלומות בתרבות המסחרית שלנו. יהיה קל לצרף מכשירים כאלה למגוון הגדל של טכנולוגיות שבאמצעותן מפרסמים מבקשים לעצב את רצונותינו. הורוביץ חושש שהנוכחות של רמקולים חכמים בחדרי שינה כבר פותחת בפני חברות — ובפני גורמים פוליטיים — חלון אל התת־מודע שלנו.

אם בינתיים נניח לחשש שהנדסת חלומות תשמש לשליטה בנו, אילו שימושים אחרים נוכל למצוא לחלומות? ההצעה של הורוביץ, כפי שהיא מנוסחת באתר ובבקשות המענקים שלו, היא שהנדסת חלומות תוכל לטפח יצירתיות.

זה רעיון מלהיב. הדורמיו הוא, אחרי הכל, גרסה טכנולוגית של השיטות ששימשו יוצרים כמו תומאס אדיסון וסלבדור דאלי. דאלי, למשל, נהג לאחוז מפתח בין אצבעותיו; ברגע שהחל לשקוע בשינה כף ידו היתה נפתחת, המפתח היה נופל והרעש היה מעיר אותו, כשחזיונות ההיפנוגוגיה טריים במוחו ובשלים לקטיף. יש סיפורים רבים על מדענים, ממציאים, סופרים ואמנים שפתרו בעיות בחלומותיהם, והדריכות של המוח החולם להקשרים סמויים ובלתי צפויים מרמזת על הקבלות בין מצב החלום למצב ההשראה היצירתית.

הרפתקאות ההיפנוגוגיה שלי הראו לי עד כמה המוח הופך יצירתי — במידה מדהימה, כפייתית, טבעית, בלתי ניתנת לריסון — ברגע שהוא משתחרר משליטה מודעת. לפרקים זה עורר בי תחושה שהמודעות שלי נפרמת תחת לחץ האנרגיה היצירתית, כמו חולצת טריקו דקה תחת זרם של זרנוק. אחר צהריים אחד בחרתי ב"כדורסל" כמילת הזריעה שלי. עצמתי את עיניי ודמיינתי כדורסל. עד מהרה הדימוי החל להסתחרר ולאבד צורה — דוגמת הבליטות הקטנות על הכדור, והפסים השחורים המשייטים על פניו, הפכו כיוונים להתפתחות של חלל שלם, עולם שנחצה שוב ושוב בקווים שהלכו ונפרשו, מכוסים ריבועים כתומים, עולם שדרכו נעתי במהירות האור. בשש או עשר הדקות שחלפו עד שהתעוררתי חייתי כמה שלבים של עולם הכדורסל הדינמי הזה.

חלום אחד מחדיר ליומי שתי תובנות יסוד על זהות אישית: אני לא הגוף שלי (אני יכול לשכון בגופים אחרים), ואני לא המחשבות שלי (חוויית החלום שלי היתה של חיים בעולם עצום ומאוכלס שהיה גם, איכשהו, המחשבות שלי)

איך נראית יצירתיות בפעולה

(ולמה כדאי להחזיר את הפראות שלה לחיינו)

התפיסה הבודהיסטית שלפיה אנחנו מתים ונולדים עשרות פעמים מדי שנייה מרמזת שמתחת למבנה התודעה והחוויה השגרתית רוחש שטף בלתי פוסק של תמורות, נחיל של תהומות ומטאמורפוזות. זוהי מעין תרפיה לפחד המוות שלנו: אם אתם חוששים למות, חשבו עד כמה השתניתם מאז שהייתם בני 6, מאז שהייתם עובר, מאז קודם לכן. האם אפשר לדמיין שינוי גדול יותר? החוויות ההיפנוגוגיות שלי מרמזות שתמורות דומות מתחוללות ללא הרף מתחת לאשליית ההמשכיות של התודעה הערה הרגילה. מתחת לפני השטח של המודעות הערה, רק דקה או שתיים מתחתיה, הכל הוא שינוי. המנדלות שההיפנוגוגיה משרטטת ללא הרף מתחת לעפעפינו מספקות הרבה יותר מהפוגה מהסחות הדעת של התודעה הרגילה: הן מעוררות את התובנה המטלטלת שייתכן שתנועותיה המגושמות של החוויה הרגילה מורכבות ממיליוני סיבים זוהרים ורוטטים.

וזוהי שינה? אני תוהה, מושלך לתוך ערות למשמע האייפד שלי. זו מנוחה? זהו חוסר הכרה?

אני חש אימה עמומה. במידה מסוימת אני מרגיש, בראשונה, כיצד אפשר להשתוקק לשום דבר. אני מרגיש אהדה חדשה לביטויים ששמעתי מקשישים, חולים או קדמונים — ביטויים לרצון שהכל יעצור. כשהפסקתי לבסוף להשתמש בדורמיו, זה היה מפני שהתחלתי לחשוש ממה שהוא חושף.

היצירתיות חסרת האונים הזו של תודעתי, היצירה ההיפנוגוגית הבלתי פוסקת של צורות ועולמות, אינה דומה ליצירותיהם של אמנים אנושיים. כשאני צופה ביצירות של דאלי או מקס ארנסט בשעה שראייתי עדיין רוויה בצבעים ובצורות של ההיפנוגוגיה אני בעיקר מתעכב על האופן שבו, בציורים, היצירתיות עוצרת. היא קופאת, נעוצה כמו פרפר בין דופנות העץ של המסגרת. אבל הדימויים שמייצרת ההיפנוגוגיה לעולם אינם עוצרים; היצירתיות של המוח החולם היא כוח המוגדר בידי העובדה שאי אפשר לזקק אותו לכדי משפטים מובנים, תמונות שאפשר לצייר, מוזיקה נסבלת.

וכשהיא חומקת מההיפנוגוגיה, האנרגיה היצירתית הזו צוללת עמוק לתוך התודעה הנמה, לתוך חלומות משלבי השינה העמוקים ביותר, שם היא יכולה לעטות צורה ויראלית, צורה שאפשר להעלות בחזרה אל המודעות באמצעות דימויים ומשפטים מתעתעים ומתמוססים המאופיינים בטשטוש אופייני, מין כתם לידה, סמל להשתתפותה המתמשכת בטרנספורמציה הבלתי פוסקת של החלומות. ובחינה מקרוב של הרסיסים הללו מעלה שהם יוצרים הזרה של המציאות הרגילה, המקובלת, באופן שונה מזה של היפנוגוגיה.

למשל, בהמשך הלילה שבו עשיתי את ניסוי הכדורסל שלי, חלמתי שאני שחקן כדורסל. בחלום הזה, בשלבי השינה העמוקים, אני מגלה שהשינויים חסרי המנוחה של הכדורסל ההיפנוגוגי התמתנו. עדיין ישנה נזילות בקווי המתאר, תחושה שאני ניצב כל הזמן קצת קרוב מדי לדברים מכדי לראות אותם במלואם. אבל כעת התודעה החולמת שלי מחקה עולם יציב דיו כדי שאוכל לנוע בו בדמות אדם.

יש לי גוף של שחקן כדורסל. אני מתנשא לגובה יותר מ־2 מטרים, ומסוגל להגיע לסל בניתור קליל. אני יכול לנוע זמן רב במהירות מדהימה בלי לחוש קוצר נשימה. אבל הגוף הזה חדש לי. אני לא באמת יודע להשתמש בו, בייחוד על המגרש. הזריקה שלי אפילו לא היתה קרובה. אז אני ממשיך להישאר ליד הסל ולהטביע, זה קל. האנשים סביבי — חבריי לקבוצה, המאמנים, הצופים, הלחץ הבלתי נראה של מיליוני עיניים, וגרוע מזה, של מיליוני דולרים — מאוכזבים ממני. בהלם. הם נגעלים מהאופן המגושם והמקרטע שבו אני נע.

אז אני מעמיד פנים שנפצעתי. אני זקוק לעזרה, אני צריך ללמוד מחדש איך לנוע, איך לקלוע, איך לגרום לגוף הלא ייאמן הזה לעבוד. שבועות או אפילו שנים חולפים בחלום, וכעת אנחנו רואים את הצד השני של של המיקרו־מיסטיקה של ההיפנוגוגיה — את הכישוף של קנה המידה הגדול, של שבועות, חודשים ושנים שחולפים בדקות של זמן חלום.

אני מתעורר מצלילה לסבך של חרדות כדורסל, יחסי כדורסל ותנועות כדורסל שנצברו במשך שנים של זמן חלום — ישירות לזמן הווה של ערות, כשהשמש חודרת מבעד לתריסים, רעייתי נעה לצדי, ציוץ קולה של בתי התינוקת בוקע מהמוניטור.

והחלום, באמצעות זיכרונו, מחדיר ליומי שתי מחשבות ויראליות, שתי תובנות יסוד על זהות אישית, תובנות שנובעות לא מהיגיון יבש, אלא משנים רבות של ניסיון בכדורסל־חלום. ראשית: אני לא הגוף שלי (אני יכול לשכון בגופים אחרים; שכנתי בגופים אחרים). שנית: אני לא המחשבות שלי (מחשבותיי — תודעתי — עשויות להיות גדולות ממני; חוויית החלום שלי היתה של חיים בעולם עצום ומאוכלס שהיה גם, איכשהו, המחשבות שלי).

בפרסומות של חברות טכנולוגיה, יצירתיות היא נוכחות מרגיעה, חיובית, פרודוקטיבית. אבל הצצה ישירה ליצירתיות חסרת המנוח של המוח החולם עלולה להיות מטרידה. הפיכת תוכן החלומות לעבודה יצירתית היא אירוע נדיר, כפי שהראו חוקרי החלומות רוברט סטיקגולד ואנטוניו זאדרה (Stickgold & Zadra) בספרם "When Brains Dream" ("כשמוחות חולמים"). להבנתי, יצירה של אובייקטים יציבים ותחומים היטב עשויה אף להצריך מאבק נגד היצירתיות הבלתי פוסקת, הטורפנית, של התודעה. כך או כך, המפגש שלי עם יצירתיות החלום עורר בי פחד לפחות במידה שהוא עורר בי התרוממות רוח. את הפחדים שהתגלמו בחלומות הכדורסל שלי אפשר לכנות "הפחד המטאפיזי מיצירתיות". פחדים כאלה נוטים להיות פרטיים, אישיים, קיומיים.

אבל החלומות חושפים את קיומו של עוד ממד בפחד מהיצירתיות המנטלית הכפייתית: הפחד המוסרי. והפחד הזה מציב, לדעתי, את האתגר הגדול ביותר בפני חזונו של הורוביץ על תרבות חלום פומבית. כדי להבין את הפחד הזה, כדאי לבחון את התגובות הציבוריות לדימויים שנוצרים בידי "החולם הקולקטיבי" של האינטרנט בכל רגע בכל יום. קחו לדוגמה את התמונה הסוריאליסטית, החלומית, אפילו מסויטת, של הנשיא ג'ו ביידן ורעייתו ג'יל עם הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר ורעייתו רוזלין, שהופיעה בכל מקום בתחילת 2021. בעיניי, התמונה הזאת מגלמת שיא של איכות חלומית במרחב הפומבי. עם הפצתה ניסה כל גוף חדשותי להסביר את האפקט הסוריאליסטי שלה. ניסיונות ההסבר השונים מעידים על אי הנוחות שהצילום הזה מעורר, על עוצמת הדחף להעלים אותו, לצמצם אותו לממדים טבעיים, לפרש אותו. הגל הראשון של ההסברים אופיין בכשל לוגי: הם ניסו להסביר את הסיבה הפיזית לעיוות הצילום, אבל הציגו זאת כהסבר לכוח המשיכה הפסיכולוגי המטריד שלו. אחריהם בא ניסיון להסביר את מקור ההיקסמות שלנו, באמצעות הטענה שהייחוד הוויזואלי של הצילום מדגיש את ייחודם של המצולמים. הגישה הזו להתמודדות עם הצילום מייצגת סוג של פרשנות חלומות משותפת, שבבסיסה יש מאמץ לחטא את הלא־מודע הקולקטיבי שלנו ולתלות בהיקסמותנו מהדימוי החלומי הזה ביטוי של ערכים כמו חמלה ותקווה.

לדעתי, ההסברים הללו שגויים לחלוטין, ומייצגים את התפקיד שאימצו יצירות ספרות (ובאופן רחב יותר, יצירות אמנות): הספרות היא סמל ההיגיון, הסופר־אגו שמגן עלינו מפני כוחן החתרני של האסוציאציות החופשיות, הסיוטיות. ערכי היצירתיות — ההלם של הפרת המוסכמות, הפראות של דמיון חסר עכבות — כבר אינם ערכי הממסד הספרותי והאמנותי. האמנות מאמצת גוון דידקטי ומוסרני יותר ויותר. כשהוא מתקרב לחלומיות, הוא עושה זאת כדי לפוגג ולרסן את כוחו הסורר של החלום, כדי להתבצר נגד מגע עם מקורות הכוח הזה.

אני לא טוען שהתרבות שלנו ויתרה על יצירתיות. האמנויות והמדעים עדיין מדברים במונחי הרטוריקה היצירתית. הדימוי של היוצר פורץ הגבולות שמבקיע דרך קליפת המוסכמות ומגלה צורות ואופני חיים חדשים שמר על כוחו הייצוגי, אף שהמוסדות שמנצלים את הדימוי הזה כבר אינם מטפחים את היצירתיות. הלהט של רטוריקת ההמצאה הנושבת מעמק הסיליקון, המבשרת על כל גדג'ט כמייצג פריצת דרך בסדר הגודל של מנוע הבעירה הפנימית או של מוליכות־על, היא עדות לכוח המשיכה של יצירתיות. אנחנו עדיין מאמינים ביצירה, בבריאה.

ככל שהפכתי מודע יותר לחלומותיי ורגיש יותר לתמורות המופלאות של ההיפנוגוגיה, התחלתי לחשוב שטיפשי לזלזל במה שתשיג הפצה דמוקרטית־באמת של טכנולוגיה דמוית דורמיו. אנו עשויים להשתמש בזריעת חלומות ובמודעות חלומות מוגברת לא בהכרח כדי לחוות עוד קשרים רופפים ואסוציאציות חלשות, אלא כסוג של תרפיה שעשויה להפחית את חששותינו מהיצירתיות של הנפש.

אנחנו יכולים לטפח את חלומותינו לא כדי להיות יצירתיים יותר אלא כדי להיות פתוחים יותר ליצירתיות שמתרחשת כל הזמן במה שחוקרת החלום רוזלינד קרטרייט (Cartwright) כינתה "תודעה של 24 שעות". אם לעתים תכופות יותר נראה את עצמנו מגיחים, שלמים ומרועננים, מצלילה לאמבט קבוע של חשיבה לא קונבנציונלית, לא חברתית, נמסה לתוך עצמה — הנוחות שנחוש במצבים כאלה תגדל. אולי נמציא שיטות חדשות לשיתוף החלומות שלנו, שיובילו לשיטות חדשות של שיתוף רעיונות יצירתיים.

המצרים הקדמונים, הנוצרים של ימי הביניים והפרוידיאנים של המאה ה־20 מצאו בחלומות את מה שאמונותיהם אמרו להם שימצאו שם. אבל אם נפנה לדורמיו כדי לסייע ליצירתיות, אזי נשתמש בחלומותינו כדי לתקן את האמונה שלנו, לרפא את הפחדים שרודפים את האמונה שלנו ביצירתיות, שמדכאים את המודעות שלנו לטבענו הנתון לשינוי מתמיד.

מה קורה בין המודע ללא־מודע

(ואיך זה יכול להועיל לנו)

האופן הבולט ביותר שבו אנשים השתמשו בחלומות בעידן המודרני הוא כאמצעי להתבוננות פנימית. פרויד ויונג התייחסו לחלומות כאל טקסטים שניתן לפרש כדי לחשוף היבטים שונים של האני, על הקונפליקטים והשאיפות שלו. עם השנים פרחו שלל טכניקות לזכירת חלומות; סטיקגולד טוען שאפילו אמירת "אני אזכור את החלומות שלי" לפני השינה עשויה לשפר את יכולתנו לזכור את תוכנם. בשעה שעבדתי על המאמר הזה, בלי להתאמץ במיוחד, זכרתי יותר חלומות מבדרך כלל.

אבל הנדסת חלומות, ההבטחה לשנות את חלומותיו של אדם, לא בהכרח תואמת את הפרויקט של הבנת העצמי באמצעות פירוש חלומות. לכאורה, אם המטרה היא להבין מי אני באמצעות חלומותיי, אזי הפוקוס של הטכנולוגיה צריך להיות על קליטה של החלום, לא על התערבות בו. שינוי האני באמצעות שינוי החלומות הוא תהליך שמצריך כיוון פעולה שונה.

ככל שהעניין בהנדסת חלומות גבר החוקרים ניסו למצוא גישה שתנוע אל מעבר למודל הטקסטואלי של פירוש החלום. אנשי עם האוֹנְגֵה שבאיי אנדמן, כותב החוקר מתיו ספלברג (Spellberg), "מבינים את החלומות כאתרי פעולה — לא טקסטים אלא מקומות, לא שפה מוצפנת אלא חלק מהמציאות". בהסתמך על עבודתו של האנתרופולוג וישוואג'יט פנדיה (Pandya), ספלברג טוען שאנשי האונגה משנים את עולם החלום של הפרט באמצעות תהליך קולקטיבי של משא ומתן. מדי לילה נאספת קבוצה ומתארת את גרסת החלום של אי שבו הם מבקרים יחד בלילה. תהליך זה כרוך בשינויים עדינים, כך ש"עם הזמן, סיפורי החלומות של כולם הולכים ומסתנכרנים אלה עם אלה", והאי שבו הם מבקרים הופך, במובן מסוים, למרחב משותף. ספלברג מוצא שפרקטיקה זו של שיתוף חלומות מהווה "פרוטוקול לבניית עולם חלום דמוקרטי, מוסכם, שבו אפשר לנהל משא ומתן על העולם המדומיין ששולט ברבות מההתנהגויות וההחלטות שלנו בעולם הממשי". ייתכן שכינונה של תרבות חלום ציבורית אצלנו, בסיוע מכשירים כמו הדורמיו, יאפשר לגבש פרוטוקולים דומים, שיאפשרו לנו לשנות ולתאם את עולמות החלום שלנו.

אני תוהה אם פרקטיקה כזו, בחברה האמריקאית, עלולה להיות מלווה באותן חרדות שאפיינו את התגובות לצילום של הביידנים והקרטרים. לא קשה לדמיין קהילה שעורכת מאמץ לחטא ולטהר חלומות שבהם ישנם רכיבים לא אורתודוקסיים או לא נכונים. בעיניי, יש ערך לשמירה על החלומות שלנו פרטיים ולא חברתיים, בייחוד בעולם שבו טכנולוגיות חברתיות חודרות עמוק יותר ויותר אל חיינו המודעים. אבל אפילו אם אדם רוצה לחקות את פרקטיקת שיתוף החלומות של האונגה (שלדברי ספלברג גוועה כבר), קשה לדמיין את הלוגיסטיקה של מאמץ כזה בחברה המפוצלת שלנו.

אז מה יכולים החלומות להציע לנו? כשקראתי את המחקרים העדכניים, חזרתי ונזכרתי בשורה של הסקס פיסטולז, "Don’t know what I want, but I know how to get it" ("אני לא יודע מה אני רוצה, אבל אני יודע איך להשיג את זה"). מהנדסי חלומות מנסים להשיג דברים שונים, מהתבוננות פנימית עד שינוי חברתי, באמצעות הקלטה ושינוי של חלומות. גם אני תרמתי לבריכת הרעיונות הזו, כשטענתי שטכנולוגיות כמו הדורמיו יכולות לאפשר לנו לטבול ביצירתיות האינסופית של ההיפנוגוגיה ובאופן זה לספק לנו תרפיה מהפחד מיצירתיות שמכרסם בתרבות שלנו.

יש לי עוד תשובה, אישית לגמרי, לשאלה הסבירה של אבי על הנדסת חלומות, שעלתה בי כשקראתי את "When Brains Dream". סטיקגולד וזאדרה מעלים שם אפשרות שהתודעה החולמת מחלקת את החוויות שלנו לקטגוריות ובוחרת אילו זיכרונות ייהפכו לחלק מאיתנו, אילו ישמשו אותנו להבנת מצבים חדשים ואילו יישכחו. ייתכן שהאופי הביזארי של רוב החלומות נובע מאלגוריתם האסוציאציות המוזר שבאמצעותו המוח מאחסן זיכרונות. חשבו על ההנגדות המוזרות שנוצרות במהלך סיווג מודע, הדרך שבה קִטלוּג אלפביתי, למשל, מציב Cookies ליד Cows. ואולי האופי הביזארי הזה נוצר כשהמוח מגלה זיקות נסתרות בין ישויות שמבחינת התודעה הערה אין להן הרבה במשותף.

אנחנו לא זוכרים כל מה שחווינו. וזיכרונות — במובן של חבילות דימויים מגובשות שצפות כשאנחנו חושבים על אדם, מקום או זמן מסוימים — מתאפיינים בהבדלים דקים, ולא כל כך דקים, מהמציאות כפי שהתרחשה. מדענים הולכים ומגיעים למסקנה כי "הזיכרון שלנו לא נוצר עבור העבר, אלא עבור העתיד", כפי שהגדיר זאת חוקר המוח רולנד בנואה (Benoit). הזיכרונות שלנו משתנים בלי הרף כאשר אנו נתקלים באתגרים חדשים ובמערכות יחסים חדשות. ככל שאנו מתבגרים, כך תפיסת העצמי שלנו משתנה, והזיכרונות מעובדים מחדש כדי לתמוך בעצמי החדש הזה.

התרשמתי בייחוד מניסוי שבו הדגים סטיקגולד את השיטה שבה משתמש המוח החולם לפירוק זיכרונות ולהרכבתם מחדש. בניסוי הוצגה לנבדקים קבוצת אותיות, והם התבקשו ללחוץ על לחצן אחד אם האותיות יצרו מילה, ועל לחצן אחר אם הן לא יצרו מילה. לפני שסטיקגולד הציג לנבדקים את מילת המטרה הוא הציג להם מילה מקדימה קשורה באופן מובהק (למשל "טוב" לפני "רע"), באופן חלש (למשל "גנב" לפני "רע") או לא קשורה ("עץ" לפני "רע"). נבדקים שהשתתפו בניסוי במשך היום זיהו את מילת המטרה מהר יותר כשהמילה שהקדימה אותה היתה קשורה אליה באופן מובהק. אבל כשסטיקגולד העיר נבדקים משנת REM להצגת מילה מקדימה שקשורה במובהק למילת המטרה לא היתה כל השפעה על המהירות שבה הנבדקים זיהו את מילת המטרה, אבל כשהמילה המקדימה היתה קשורה למילת המטרה באופן חלש הנבדקים זיהו אותה מהר יותר. סטיקגולד טען שהמחקר מוכיח כי בשנת REM, המוח מחפש בזיכרונותיו בעיקר אסוציאציות חלשות — כאלה שעדיין אינן ידועות; קישורים לא טריוויאליים בין חוויות, רעיונות, אנשים או דימויים; חיבורים סמויים בין זיכרונות שעשויים לסייע לנו להתמודד עם אתגרים. ואז, אם להשתמש במטאפורות המחשב הבלתי נמנעת, המוח שומר אסוציאציות שיכולות להתגלות כיעילות, ועשוי להתיר לזיכרונות חדשים, מחשבות חדשות או קשרים חדשים לזחול אל המודעות.

שאלתי את סטיקגולד על הרעיון הזה של אסוציאציה חלשה — אם מדובר בסוג הקשר שהיה שם תמיד, ורק הוטמן עמוק, או שההקשר התגלה על ידי החלום, ואולי אף נוצר בו. הוא אמר שמה שהתודעה חוקרת בזמן החלומות אינו "האסוציאציות המשעשעות שלא הצלחת למצוא כשהיית ער, אלא את אלה שלא יכולת למצוא". התודעה החולמת חופשית יותר, כבולה פחות לתבניות לוגיות, חברתיות או קונבנציונליות, קשובה להדהודים שחומקים מאיתנו כשאנו ערים.

מה שהתודעה חוקרת בזמן החלומות אינו "האסוציאציות המשעשעות שלא הצלחת למצוא כשהיית ער, אלא אלה שלא יכולת למצוא". התודעה החולמת חופשית יותר, קשובה להדהודים שחומקים מאיתנו כשאנו ערים

ייתכן שזה לא מפתיע במיוחד לומר שחלומות מחברים בין דברים בלתי צפויים. אבל הניסוי של סטיקגולד מדגים דרכים ערמומיות לקחת משהו שכל חולם מכיר ולהבריח אותו אל העולם האובייקטיבי של המדע. כשהן מגיעות לשם, התובנות הללו מתחברות לעובדות מוצקות שנאספו בקפידה — על שינה, גיבוש זיכרונות או חוליים ששוחקים חלומות. מה שעולה מן הפסיפס הזה הוא רעיון מטושטש עדיין של חלומות כסדנאות שבהן הזיכרונות מחיי הערות מזוקקים ומפוצלים לרכיבים, ואז ממוגנטים ומושכים אליהם תאומים אבודים מעבר לתהומות חברתיות או כאלה שיצר הזמן. הפיסות מורכבות מחדש לכדי זיכרונות שיוצרים את הפרספקטיבה שממנה האני המודע שלנו מתבונן בעולם, בנו, ובמראה.

ישבתי בחצר האחורית שלי וקראתי את המחקר של סטיקגולד, וכשהרמתי את מבטי ראיתי את הלבנים האדומות של ביתי מופזות באור השמש הקיצית. נזכרתי מיד בחלום — סדרת חלומות — שבהם נכחו לבנים אדומות שהוארו מאותה זווית. לא הצלחתי להיזכר בדבר שקשור לחלומות ההם מלבד התמונה ההיא, והעובדה שהיא קושרה בדעתי לשכונה שבה נהגתי לבקר בבולטימור לפני כמעט 20 שנה. למראה שעמד לנגד עיניי באותו הרגע  היתה המוצקות, הדחיסות הרגשית, שמעט מאוד דימויים אחרים מעוררים בי. חיברתי את הדחיסות של הדימוי הזה למה שקראתי, והסקתי שחלומותיי על לבנים אדומות בשמש העניקו ליומיומיות של קיר הבית שבו אני חי רק שנים אחדות את הנוכחות, הכובד, העוצמה הכמעט הזייתית של זיכרונות ילדות.

מה אם אוכל לתת למקומות בחיי הנוכחיים את אותו סוג של דחיסות, אותה אינטימיות, אותה קירבה שחלומותיי העניקו לקיר הלבנים של ביתי?

החלטתי לעשות ניסוי. סטיקגולד אמר לי שמה שהפתיע אותו במיוחד במחקר שלו היה הקלות שבה אפשר להשפיע על חלומותיהם של אנשים. הדורמיו, כפי שחוויתי, מציע שיטה טכנולוגית להשפעה על היפנוגוגיה, השלב הראשוני של החלימה. אבל סטיקגולד אמר שייתכן שאפשר להשפיע גם על השלב העמוק יותר, זה שדומה פחות לפסיפס נוזלי של דימויים ונראה יותר כמו החיים — השלב שבו החולם פוגש אנשים, מקומות ודברים מעברו.

בחרתי מקום שתמיד נראה לי עקר וזר מיסודו — המשרד שלי באוניברסיטה, חלל שאני משתמש בו בעיקר לפגישות, ושבו לא הצלחתי לעבוד. מקום שאין כלום מאחורי המשטחים נראים ריקים. שום זיכרונות, שום משמעות. צילמתי את המשרד שלי באייפד — הקירות, השטיח, השולחן. מדי לילה, במשך שבוע, הבטתי בתמונות הללו לפני שהלכתי לישון. האם אוכל להפוך את המשרד שלי לחלק ממני? האם אוכל להתערב בסדנת התת־מודע שבה הורכבו זיכרונותיי המשמעותיים ולחבר בין סביבתי הפנימית לזו החיצונית?

הניסוי שלי לא הניב תוצאה חד־משמעית. עדיין לא חשתי בנוח לעבוד במשרד, אף שכעת אני יכול להיזכר בתוכנו באופן מוחשי, מה שלא יכולתי לעשות בעבר. למעשה, עליי להודות שהאפקט היה הפוך מזה שאליו כיוונתי: פיתחתי סלידה מכוננית המתכת במשרד, ובהדרגה הסרתי ממנה את הספרים ולקחתי אותם הביתה.

אולי אני לא יכול לקבוע לחלוטין אילו מזיכרונותיי ייצרו חלק ממני ואילו לא. אולי כל מה שביכולתי לעשות היה להראות את המשרד שלי לחלק הסמוי שבי שמחליט במה איאחז ומה אשחרר. מאיזושהי סיבה, הוא אוהב את הלבנים האדומות של בתים בבולטימור באור השמש הקיצית. אולי שום דבר לא יגרום לו לקבל את קיר הגבס והשטיח במשרד שלי.

אף שהתוצאה לא היתה זו שלה קיוויתי, אני אוהב לחשוב שהניסוי שלי בהנדסת חלומות מייצג חילופי דברים בין המודע ללא־מודע שלי. קומץ השינויים הגדולים שהצלחתי לחולל בחיי לימדו אותי את ערכם של חילופי דברים כאלה. המודעות הערה רזה מאוד; הרצון הער חלש. כדי לשנות את עצמו, אדם חייב לרדת אל מתחת למודעות, אל מקומם של החלומות וההרגלים. ייתכן שהתרגילים שלי עם הדורמיו והאייפד אינם שונים מהותית מהכלים שבהם השתמשו המצרים הקדמונים כדי להשיא חלומות. אני מניח את המילה או הדימוי שלי, העץ או המשרד או הכדורסל, על מזבח השינה, ותודעה גדולה ועצומה מזו שלי מהרהרת בהם, אוחזת בהם או מניחה להם ליפול.