זה לא שזלאטן נהנה מילדות פשוטה, אבל הממשלה השוודית סיפקה למשפחתו דיור ציבורי, שירותי רווחה מלאים, תקציב במסגרת התוכנית לקידום מהגרים, יום לימודים ארוך בחינם, ארוחות בבית הספר, ואפילו הוצמדה לו מורה פרטית (הוא בעט לה כדור על הראש כשבאה לראות אותו משחק). לברון היה אחד ממיליוני צעירים אפרו־אמריקאים שננטשו על ידי הרשויות — והוא עושה המון כדי למנוע גורל כזה מילדים אחרים: בין היתר הוא תרם מלגות קולג' ביותר מ־40 מיליון דולר לילדים מאקרון, עיר הולדתו, הקים שם בית ספר, מממן שימור היסטוריה שחורה, ותורם מיליונים לעמותות שמסייעות לשחורים להצביע.

מה זלאטן עשה למען הקהילה שלו? כן, הוא בנה מגרש בשכונה שלו — אבל למרות הפרסום הגלובלי העצום שבו זכה, מדובר בגבר כמעט בן 40 שמדבר על עצמו בגוף שלישי, מכנה את עצמו "אלוהים" ו"אריה", והמורשת החברתית שלו... ובכן, אינה מרשימה כמו זו של לברון. הוא לעג לכדורגל נשים, התעמת פיזית עם כמה שחקנים בקבוצתו, ואף שקידם עמותה שפועלת לטובת ילדים רעבים בעולם, הוא מוכר יותר כמי שקנה חלקת יער כדי לצוד בה איילים. הוא רואה בעצמו מצליחן ייחודי, אבל במובנים רבים הוא אינו שונה מ"מסודרים" אחרים.

זלאטן אינו היחיד שמפזר סביבו סיפורי ילדות קשה, כפי שעולה בין היתר ממחקר שפורסם באחרונה, ושבחן את הקשר בין מעמד חברתי לתפיסת עולם. החוקרים, מאוניברסיטת אדינבורו, בית הספר לעסקים ופוליטיקה בלונדון, ואוניברסיטת לונדון, שוחחו עם מאות עובדים, וגילו שאנשים עשירים ומצליחים מרקע פריבילגי (ממעמד הביניים ומעלה) נוטים להפריז בתיאורים של ילדות קשה, תכופות במעמד הפועלים, שבאמצעותם הם טווים סיפור של "מעוני לעושר". בבריטניה, שבה נערך המחקר, 50% מאנשי מעמד הביניים מציגים את עצמם כילדי מעמד הפועלים; 60% מהבריטים מזהים את עצמם בבגרותם כמשתייכים למעמד הפועלים, אף שרק 32% אכן משתייכים אליו.

למה הם עושים את זה? מפני שכל אחד רוצה להאמין שהגיע לאן שהגיע בזכות עצמו. סיפור של "מעוני לעושר" מאפשר למספרים אותו לטעון שהם מקרי אנדרדוג שהצליחו נגד כל הקשיים, וגם מעניק להם לגיטימציה ערכית שלא לסייע, לא לתרום ולא להשקיע ברווחה — כי כאמור הכל זה עבודה קשה ונחישות, ולא חלילה מעמד חברתי או עושר בין־דורי. בקיצור, פריבילגים שמתכחשים לפריבילגיותם.