כלי נגינה גדולים מהרגיל, שמוצבים לשימוש הציבור במרחבים משותפים, כמו פארק או פינה בבית ספר. הכלים מזמינים את כל מי שעובר במקום לנגן בהם, בין שהוא מנגן אינטואיטיבית או ממש יודע לנגן שירים. הרעיון הוא להעביר את חוויית הצליל באופן הכי ישיר לאנשים, שיחוו אותה אישית.

ודאי. בחלק מהמקומות הכלים אפילו מכוונים בצורה כזאת שאי אפשר לזייף בהם. כלומר, הם מכוונים לסולמות כאלו, שמה שלא תעשה — תמיד תצא הרמוניה, ולא יהיה דיסוננס בצליל. חלק מהם הם כלים שמכוונים לפי הסולם המוכר של דו־רה־מי־פה וכו', ודורשים ידע במוזיקה. אבל יש גם כלים שנועדו לסקרן או לייצר חוויה של צליל מיוחד, כמו גלגל שאתה מסובב ומפיק צלילים של גשם.

אני מקבל המון הזמנות מבתי ספר לחינוך מיוחד. באחד מהם, למשל, רצו שהילדים יִפְתחו את הידיים, כי הם מכווצים אותן כל הזמן, אז תכננתי להם עמוד פעמונים, שכדי להפיק ממנו צליל, הילדים צריכים למתוח את היד למעלה. נוסף על כך, אני עכשיו מתכנן כלי שמבוסס על דיווש אופניים ומאפשר גם לעשות כושר ועל הדרך גם לנגן. יש גם כלים בעלי שימוש סביבתי, כמו שולחנות פיקניק או ספסלים שמשולבים בהם קלידי קסילופון.
בניתי פעם גם כלי למרכז קשר, מקום שבו הורים שהורחקו מילדיהם יכולים לפגוש אותם תחת השגחה. זה לא מקום שמח מאוד. ביקשו ממני ליצור כלים לחצר, כך שיוכלו לנגן בהם שניים והנגינה תהיה פנים אל פנים. כך ההורה והילד יוכלו לתופף יחד ולהתבונן אחד בשני.

אלו פסלים אינטראקטיביים, אבל עבורי הם בעיקר כלי נגינה. אני קודם כל מוזיקאי, כך ש־70% מהעבודה מוקדשים לצד הזה שבה. כשאני מפתח כלי חדש, זה יכול לקחת אפילו חצי שנה של עבודה עד שאצליח להביא אותו לצליל שאני רוצה. המון פעמים אומרים לי "שמע, לא חשוב לנו אם הצליל בכלי מכוון או לא", אבל אם הוא לא יהיה מכוון, החוויה לא תהיה מוזיקה, אלא רעש, ואת זה כל אחד יכול לעשות. אז אני מסביר לאנשים: אם אתם רוצים אותי, אני בונה כלי נגינה. אחרת בשביל מה אתם צריכים אותי? פשוט קחו צינור, תחתכו אותו ותעשו ממנו צליל.

ראשית, הכלי צריך לעמוד בחוץ ולהמשיך לפעול למשך הרבה זמן, ולכן חייב להיות עמיד בפני מזג האוויר. שנית, יש התנגשות בין הצורך בגמישות של הכלים לבין הצורך שהם יהיו תפוסים חזק. זה בעיקר בולט בכלים שצריך להקיש עליהם, כמו קסילופון, שעובדים על ויברציות ותנועה. זה דורש להיות יותר מדויק ולמצוא את המקום שבו אתה לא מפריע יותר מדי לוויברציות.
נוסף על כך, יש גם עניין של בטיחות — כל כלי חייב אישור של מהנדס קונסטרוקטור, שעובר על השרטוטים המוקדמים ומנחה אותי לגבי העקרונות החשובים. אם יש פעמון שמתנדנד הלוך ושוב, למשל, אני אתקין לו מחסומים, כדי שאף אחד לא יקבל פעמון לראש. אני גם לא משתמש בצבעים רעילים, אף שמעולם לא ראיתי מישהו מכרסם קסילופון.

רוב הכלים הם באמת כלי הקשה, כי הם יותר פשוטים לתפעול ולתחזוק. אתה לא יכול להציב כלי נשיפה, למשל, במקום ציבורי. אז בניתי מתקן חלילים שפועל לפי חוק הכלים השלובים: במרכזו צינור קשיח מלא מים, שממנו יוצאים צינורות פלסטיק גמישים שיוצרים יחד צורת U. את המתקן אפשר לטלטל, ואז המים שנעים מהצינור המרכזי דוחסים את האוויר שבקצוות צינורות הפלסטיק, ומפיקים כך צלילים. גם כלי מיתר הם קצת בעייתיים, כי מיתרים הם דבר עדין מאוד. אז אני בונה נבלי רוח, שיודעים להפיק צליל מכוח תנועת האוויר.

זה התחיל מטיול אחרי הצבא, שנהפך למסע נדודים של יותר משלוש שנים בכל העולם. היה לי רקע כנגן כלי נשיפה, ופתאום ראיתי כלים שפתחו לי את הראש. אז התחלתי לקנות חלילים משונים מכל העולם, ובניתי אוסף גדול שהוביל אותי לשחק עם צינורות כדי לראות ממה אפשר להפיק צליל. כשחזרתי לארץ פגשתי בחור שניגן על כדים והתחלנו מופע משותף של מוזיקת עולם, שמבוסס על כלים מאולתרים שבניתי מגרוטאות.
במקביל, למדתי באותן השנים אדריכלות נוף, ופרויקט הגמר שלי היה תכנון גן מוזיקלי, ששאב השראה מהבריכות בחוף אכזיב. פתחתי משרד עצמאי ועבדתי כמה שנים בתחום, עד שבשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, והחלה ירידה דרסטית בעבודה בתחום האדריכלות. מצד שני, בגלל אותו מצב ביטחוני התחיל ביקוש להופעות קטנות בחצרות וגיליתי שהמוזיקה יכולה לסייע בפרנסה.

תופי לשונות במבואות החרמון

"יש אתגרים ייחודיים לכלי נגינה ציבוריים. ראשית, הכלי צריך לעמוד בחוץ ולהמשיך לפעול למשך הרבה זמן, ולכן הוא חייב להיות עמיד בפני מזג האוויר. שנית, צריך למצוא את האיזון המדויק בין הצורך בגמישות של הכלים לבין הצורך שהם יהיו תפוסים חזק. זה בעיקר בולט בכלי הקשה, כמו קסילופון, שעובד על ויברציות".

הרעיון הראשוני שהוביל אותי היה ליצור מקום שמוזיקאים יבואו וינגנו בו כי בהרבה מקרים למוזיקאים אין כל כך מקום לנגן בו, כי אי אפשר לעשות רעש בבית למשל. ואז יש לך פינה שאתה יכול לבוא אליה ויכולות להיווצר אינטראקציות בין מוזיקאים, ונגן קצת פחות טוב יפגוש מישהו שטוב ממנו וילמד ממנו קצת. חשבתי גם על אנשים שרוצים לצאת מהבית ולשמוע קצת מוזיקה, אבל בלי ללכת עכשיו למופע ממש.

כן. בתקופת הלימודים עבדתי כמורה למוזיקה בבית ספר יסודי בשלומי והבנתי שאני רוצה לקרב אנשים, ובעיקר ילדים, למוזיקה. ראיתי כמה הילדים מתעניינים במוזיקה, אבל הדימוי העצמי של רבים מהם נמוך — אם הם לא מצליחים בלימודים, הם מניחים שהם גם לא יצליחו במוזיקה. ואם אתה שם כלי בחצר בית ספר שכל אחד יכול לנגן בו, אתה כבר מוריד איזה חסם.
ב־2001 יצרתי את הפרויקט הציבורי הראשון שלי בפארק רמת הנדיב בזכרון יעקב — בניתי כל מיני כלי הקשה מעץ ומצינורות ביוב וגם קסילופון גדול, כחלק מפעילות לפסח שהתקיימה במקום. שם התאהבתי בתחום, ומהר מאוד הוא כבש אותי לגמרי. יצאתי מהמשרד שהיה לי, והפחתתי את העבודה בתכנון נוף, עד שהפסקתי לגמרי.

כמעט הכל. לפני שנתיים בערך עשיתי סדנה במרמריס בטורקיה ושם בניתי כלים רק על בסיס דברים שמצאתי במגרש הגרוטאות העירוני: מקסילופון קטן שבניתי מארון מתים שפירקתי ועד תוף לשונות ענקי שבניתי מדוד סולר, שהיה כל כך גדול, שהיו צריכים שופל כדי להרים אותו. עם הרבה מחשבה ויצירתיות כל דבר יכול לנגן.

בקיבוץ בארי מצאתי את עצמי פעם מנגן על שרידים של קסאמים.

yoghev.karmel@calcalist.co.il