חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// כץ מנסה להרוויח מהשפלה /// שוק הנדל"ן יחייב תיקון דרמטי /// המשקיעים ייפגעו מטרנד הספאק /// חסכונות הציבור יציפו את שוקי ההון והנדל"ן
שר האוצר
בריון
לשר האוצר ישראל כץ היה דחוף השבוע לבשר לציבור שהוא נזף במנהל רשות המסים ערן יעקב על הפחתת המענקים לעצמאים. כץ הוא מתעמר סדרתי בעובדיו — מספיק לשמוע מה אומרים אנשי המשרד, ומה הוא עצמו אמר על המנכ"לית לשעבר או על ראש אגף התקציבים לשעבר. גם יעקב כפוף לו, ועד לא מכבר שימש אפילו כממלא מקום מנכ”ל המשרד, אבל למה לא לרוץ לספר לציבור שהוא נזף בו, כאילו מדובר בילד קטן?
מעבר לעובדה ששר האוצר לא מצליח לנהל את אחד המשרדים הכי חשובים במדינה כמו שצריך, ולמעשה לא ממש מנסה לנהל אותו אלא רק לגזור קופון ציבורי, יש כאן בעיה עמוקה יותר: שר בכיר שמנסה להפיק הון פופוליסטי מבריונות משפילה. ומה שמטריד עוד יותר הוא העובדה שיש כנראה אנשים שזה עובד עליהם, שדריכה על אנשי מקצוע היא מבחינתם מילוי של שליחות ציבורית, ורמיסת כבודם של בני אדם היא בעבורם אידאולוגיה.
/// רועי ברגמן
צילום: קובי קואנקס
מחירי הדיור
הבעיה התת־קרקעית
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה השבוע על עלייה של 0.9% במחירי הדירות בינואר. בשלושת החודשים האחרונים יש עלייה מצטברת של 2.7%, שמחזירה אותנו לקצב עלייה שנתי דו־ספרתי, כזה שלא ראינו כבר עשור. מנגד, דמי השכירות מדשדשים; בשנה החולפת הם כמעט שלא עלו, גם בדצמבר לא עלו, בינואר עלו ב־0.3% בלבד.
הפער הזה לא חדש: בעשור האחרון דמי השכירות עלו בכ־35%, כמחצית מהעלייה במחירי הדיור. והפער הזה מטריד. בסביבת ריביות אפסית הוא מתבקש (תשואה של 2%-3% מהשכרה היא סבירה), אבל מתישהו השוק יתקן אותו, ושני הגרפים יצטרכו להתקרב זה לזה. וכל עוד הם הולכים ומתרחקים זה מזה, התיקון של הפער יהיה בהכרח אירוע דרמטי: או שדמי השכירות יזנקו, או שמחירי הדירות יקרסו. ב־S&P פורסם באחרונה דו"ח מיוחד שמתריע מפני תיקון דרמטי כזה באירופה, ובבנק ישראל מודאגים מהתרחשות דומה בישראל.
הממשלה, כרגיל, לא מוטרדת. כל עוד דמי השכירות לא מזנקים — והם אלה שמהווים את רכיב הדיור במדד האינפלציה — אפשר להתנהג כאילו אין בעיה. כשהשוק יתחיל לתקן את עצמו בבום בעייתי של זינוק מחירים או קריסת מחירים, זו כבר תהיה הבעיה של ממשלה אחרת.
/// דרור מרמור
טרנד ה־SPAC
אם יש ספאק, יש ספק
הטרנד הלוהט כרגע בשוק ההון הוא SPAC (Special Purpose Acquisition Company) — מנגנון שמאפשר לחברות להיכנס לבורסה בדלת האחורית. כך זה עובד: תאגיד מקים שלד בורסאי בהנפקת מניות, ואז מאתר חברות המעוניינות להירשם למסחר בבורסה דרך השלד, ללא ביצוע של המהלך הארוך והסיזיפי של הנפקה ראשונית. כך חברות פרטיות יכולות להיכנס לבורסה בקלות יחסית.
עבור החברות זה נהדר, עבור המשקיעים קצת פחות. הטרנד הזה מותח את גבולות הגאות בבורסה לקצה. בחסות הריבית הנמוכה בשווקים והכספים שזורמים אליהם, חברות מצליחות לגייס בקלות ולהנפיק בשווי גבוה. וכשחברות רבות כל כך מתדפקות על דלתות הבורסות, ומשקיעים רבים כל כך להוטים להשקיע, הסכנה היא שעל הגל יקפצו גם חברות ראויות פחות, במיוחד בגלל הספאקים.
בתהליך של IPO חברה נדרשת לפרסם תשקיף, לצאת לרוד־שואו, לפגוש משקיעים, לענות על שאלות, להתמקח על המחיר. כל זה מסייע לשקף ביתר דיוק את השווי האמיתי שלה. אבל הספאקים מאפשרים לדלג על שומר הסף הזה, וכך שווי חברה יכול לזנק גם בלי הצדקה. האם, למשל, סטורדוט – יצרנית סוללה נטענת במהירות שעוד נמצאת בפיתוח וטרם ייצרה הכנסות — באמת שווה 3.5 מיליארד דולר, כפי שהיא טוענת? והאם פלטפורמת הסחר במניות אי־טורו באמת זינקה פי 4 בשווייה בתוך שנה, עד כדי כך שהיא שווה כמו בנק הפועלים? לספאק פתרונים. את התשובה יגלו המשקיעים רק הרבה אחרי שכספם ייבלע בחברה.
/// ירדן רוז'נסקי
חסכונות הציבור
הצפת השקעות בפתח
הדו"חות הכספיים של הבנקים מהשבועיים האחרונים חשפו נתון אחד מטלטל במיוחד: היקף פיקדונות הציבור זינק ביותר מ־220 מיליארד שקל ב־2020 — פי 7 לעומת שנה רגילה. זו תופעת לוואי נוספת של משבר הקורונה, שנובעת משלוש סיבות עיקריות: יציאת כספים משוק ההון בתחילת המשבר בשל המפולת, הזרמות כספים ממשלתיות למשק וירידה בצריכה בשל הסגרים וסגירת השמיים. זו תופעה שאינה ייחודית לשוק הישראלי, וגם מדינות אחרות, ובהן ארצות הברית, מדווחות על גידול חד בכספי הפיקדונות.
זינוק חד בנתונים הוא כמעט תמיד לא בריא לכלכלה, וכך גם הפעם. כשהריבית במשק אפסית, הכספים ששוכבים בפיקדונות צוברים תשואה אפסית עוד יותר. וכעת, כשהמשק מתחיל לחזור לשגרה, ההשפעה השלילית המשנית של התופעה תתחולל: לצד זינוק בצריכה, חלק לא מבוטל מהכספים ששכבו בפיקדונות ימצאו את דרכם להשקעות בשוק ההון ובשוק הנדל"ן, בתקווה סוף־סוף לקושש קצת תשואה. אלא ששני השווקים הללו סובלים מרמות מחירים גבוהות מדי כבר תקופה ארוכה. הזרמת הכספים שנרדמו בקורונה כעת עלולה לנפח אותם לבועה מסוכנת.
/// עירית אבישר
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הרבה דברים צריך לעבור, לא רק את אחוז החסימה
מערכת הבחירות הנוכחית תלויה פחות במספרי המנדטים של המפלגות הגדולות, ויותר בשאלה מי מהמפלגות הקטנות עוברת את אחוז החסימה. גם הציבור, או לפחות קומץ מוחים מתוכו, עסוק בהפעלת לחץ על מפלגות כאלה שיפרשו מהמרוץ, לטובת הגוש כולו.
אחוז החסימה, שהועלה כמה פעמים במשך השנים (בפעם האחרונה ב־2014), נועד לאפשר רק למפלגות עם בסיס תמיכה מספיק רחב להיכנס לכנסת, כדי למנוע סחטנות, לייצב את המערכת הפוליטית, לחזק את המשילות. זה לא עבד, מתברר. מפלגות קטנות ממשיכות לרוץ ולא לעבור, וגם אלה שכן עוברות — מייצרות אחר כך מעברים מסוג אחר. ראינו את זה אחרי הבחירות האחרונות, עם נדידות של ח"כים יחידים (יועז הנדל, צבי האוזר, אורלי לוי־אבקסיס) ועם המעבר החד, הדרמטי מכולם, של כחול לבן מגוש "רק לא ביבי" לממשלה בראשותו. מבחינת הבוחרים, זה כבר הכניס את המפלגה לאזורי העבירה. בסקרים האחרונים כחול לבן עוברת את אחוז החסימה, אבל לא ברור עד כמה תמונת המצב הזאת מבוססת על שקרים של נסקרים תומכי נתניהו. בקיצור, כל המערכת כבר עברה למחוזות משונים מאוד.
צמצום הסחטנות, יציבות, משילות? להפך. אולי צריך להוריד בחזרה את אחוז החסימה, כדי שמפלגות קטנות יוכלו להשתלב במערכת ולייצג את הבוחרים שלהן. ספק אם זה יקרה בקרוב, כשראש הממשלה הנוכחי משליט גישה של "רק לעבור עוד בחירות בשלום", או שמא יש לומר — הכל עובר, ביבי.
