חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// הסימנים החיוביים עלולים לבלבל /// בדיקת המס מקפיצה את המכחישים /// קוני הציוצים חשים מאוימים /// הסאטירה הפוליטית מחפשת כיוון

הסימנים החיוביים

פסאדה מסוכנת

זה היה שבוע נודף אופטימיות. ההקלות הנוספות לעסקים הובילו חלק מהציבור להוציא יותר כסף על בילויים וקניות. שירות התעסוקה דיווח ש־185 אלף מובטלים חזרו לעבוד בחודש האחרון. הבנקים לאומי ומזרחי טפחות פרסמו דוחות שנתיים וליוו אותם בהצהרות אופטימיות, שנשענות בין השאר על הצמיחה בהיקף האשראי העסקי, עדות לכך שכסף חדש זורם להשקעות. התעסוקה מתרחבת, ההשקעות מתאוששות, הכסף חוזר לזרום — התחושה היא שאנחנו בדרך לצאת מזה.

או שלא. כי 571 אלף ישראלים עדיין מקבלים דמי אבטלה, וליותר מ־40% מהם אין מעסיק לחזור אליו (השאר בחל"ת, עוד יש להם סיכוי). האשראי העסקי הלך בעיקר לענף הנדל"ן, והשקעות אחרות אמנם יכולות את התעסוקה, אבל הן עושות זאת בתחומים עתירי ידע, אלה שפחות רלבנטיים לעובדים לא מיומנים, לצעירים מאוד או מבוגרים מאוד, לאוכלוסיות מוחלשות, למי שהיו הראשונים להיפלט בתחילת המשבר.

כך שאווירת האופטימיות כרגע מסוכנת. שכבות שלמות עדיין נאבקות, וייאבקו עוד זמן ממושך. את המאבק של האנשים האלה המספרים החיוביים לא חושפים, אנחנו לא רואים אותם כרגע בתמונה. וככל שהמאבק שלהם יהיה ממושך יותר, ללא מערכת סיוע מקיפה של המדינה, כך הוא ימשוך למטה את כל "המשק המתאושש", לאט־לאט, במשקולת של פערים ומעמסה כבדה על מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך. מתחת לרוח האופטימית יושב עוני עמוק. במקום לחגוג התאוששות, צריך להתחיל לטפל בו כמו שצריך.

/// גלית חמי

רשות המסים ושוויץ

הכל כחוק? בואו נבדוק

השבוע חשף "כלכליסט" פנייה של רשות המסים לרשויות בשוויץ, בבקשה לקבל מידע על כ־120 מעשירי ישראל וכ־150 חברות הקשורות אליהם שמחזיקים חשבונות במדינה ואולי, לכו תדעו, משתמשים במקלטי מס. בעקבות החשיפה של רשימת השמות, שכללה למשל את משפחות שטראוס, לבנת, עופר ולבייב, עורכי הדין של הדמויות המעורבות מיהרו להתקומם על מה שלטענתם הוא סימון אנשים כמעלימי מס. הכל דווח ושולם, הם טוענים, מה רוצים מאיתנו?

ייתכן שהכל דווח ושולם. אבל בשביל להיות בטוחים בזה, צריך לבדוק. ובשביל לבדוק, פונים לשוויץ. זו בדיוק העבודה של רשות המסים. אי אפשר יותר להסתפק בלהאמין לאנשים שמקבלים כסף כדי לומר שהכל בסדר; צריך לוודא שבאמת הכל בסדר. די בסיסי, די מתבקש, ומתחייב מאמנות חילופי המידע שעליהן חתומה רשות המסים מול כ־100 מדינות בעולם. התנהלות השכונה המקובלת לא תקפה יותר, ואין עוד מקום לחומת הסודיות שמאחוריה בחשו העשירים בכספם במשך שנים, צוברים הון עתק. אם מאחורי החומות האלה הכל בסדר, דווח ושולם כחוק, למה עורכי הדין ממהרים לזעוק?

/// תומר גנון

מכירת ציוצים

קרב מאסף של פריבילגים

ג'ק דורסי, מייסד טוויטר, הודיע על מכירת הציוץ הראשון בהיסטוריה. דורסי לא צריך את הכסף, הציוץ יישאר זמין ברשת, ומדובר בהעברת בעלות וירטואלית בלבד, באמצעות טכנולוגיית הבלוקצ'יין הפופולרית NFT. כלומר הקונה יישאר רק עם היכולת להשוויץ שהוא קנה את הציוץ הראשון, שהיה: "רק מתקין את חשבון הטוויטר". אז למה יש אנשים שכבר הציעו לשלם על זה 2.5 מיליון דולר? למה להדביק בכוח ערך כספי מופרך למשהו שנולד כנטול כל ערך כספי?

כי יש כאן מאבק, פתטי למדי, של בעלי הכוח נגד פירוק הכוח שהרשת מציעה. אם כולם יכולים לקרוא את הציוץ הזה, איך אנשי ההון יתבדלו מההמון? הם יקנו את הציוץ! הוא רק שלהם! כלומר, בכאילו. בום רכישות הקריפטו המוזרות והמיותרות האלה הוא מלחמה של אנשים שנגעו להם בפריבילגיה, שמתעקשים לבדל את עצמם באמצעות הכסף שלהם גם בזירה שבה לכסף אין משמעות. לכן בכל פעם ששומעים על עוד עסקה כזאת אפשר לראות בה דווקא אישור לכך שהאינטרנט, כקונספט שטוח שלא מבדיל בין גולש לגולש לפי הכיס, כל כך חזק, שהוא מאיים על מי שחושב שהוא יכול לכפות על הרשת היררכיות קדומות. המכירה אולי מטופשת, אבל הבשורה ההיסטורית משמחת.

/// הגר רבט

הסאטירה הנוכחית

נגד מי מכוונת האש

השבוע עלתה בכאן 11 הסדרה "מותק בול באמצע", סיטקום סאטירי חדש של שמואל הספרי. ח"כ מותק מרדכי היא היורשת של השר האגדי פולישוק, ושניהם חולקים את הנוסחה המנצחת של הספרי: מטומטמים שנקלעים לפוליטיקה הישראלית ומצליחים בה רק משום שכל הסובבים אותם מתגלים כמטומטמים עוד יותר. ככלל, סאטירה פוליטית נבנית על הצגת גיבוריה, אנשים במוקדי הכוח, כמטומטמים בווריאציות שונות: מוקצנים, עילגים, מגוחכים, נפוחים, נטולי מודעות ואוריינטציה.

גם "ארץ נהדרת" נחצבת מאותם חומרים. לאחרונה אמר ליאור שליין שהשלטון הוריד את "גב האומה" שלו מהמסך כי הוא מאיים עליו יותר מ"ארץ נהדרת". יש ממש בטיעון שלו, ואת "ארץ" בנימין נתניהו צריך רוב הזמן אפילו לחבב: הוא, זה שיושב בקודקוד, מוצג כטיפוס שמתאפיין בסט תכונות חביב על ישראלים — תחמן נכלולי שמכייס אותך תוך כדי שהוא מערבב אותך. יריביו, לעומת זאת, מוצגים לפי כללי הסאטירה הפוליטית: גדעון סער כתמהוני, בני גנץ כשוטה גמלוני, נפתלי בנט כאינפנטיל וכן הלאה. זה כמובן משרת את ראש הממשלה. הוא אולי המליץ לצפות ב"לאטמה", אבל "ארץ נהדרת" עושה אותה עבודה בהשמדת מתנגדיו, ועם קצת יותר תהודה.

/// משה גורלי

צילום: בנימין נמרוד חירם

מילת השבוע

//

דור סער־מן

איך המילה התרוקנה מכל ההבטחה שבה

שבוע וחצי לבחירות, הישורת האחרונה, זו אמורה להיות שעת השיא של הקמפיינים. אבל כמעט שלא הרגשנו שהם התחילו בכלל. רגע, הם התחילו בכלל?

מעצם היותה מילה זרה, "קמפיין" מפיצה ניחוח של חו"ל. למעשה דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי השתמשו במילה כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת לתיאור מהלכים לקידום הציונות, ואפילו בעיתונות היידית השתמשו בה, אבל היא נזנחה ואז חזרה בגדול, גם בעזרת האמריקניזציה של בנימין נתניהו. כי קמפיין זה כמו בכל הסרטים והסדרות האלה עם המרוצים לנשיאות, מנהלי קמפיינים חסרי שינה, תשדירים חיוביים וכאלה שמשחירים את המתחרים, מסעות ברחבי ארצות הברית ולחיצות ידיים ונשיקות לתינוקות ותמונות ונאומים ועימותים וחגיגה לדמוקרטיה ושלטים ודגלים וססמאות ותזמורות ויצרים. המון אריזה ומעט תוכן, אבל מילה אחת שמבטיחה אמריקה. ואם לא אמריקה, לפחות קמפיין כמו בעולם הפרסום, משהו מושקע, מדובר, לוחץ על הבלוטות.

על נתניהו מרבים לומר שהוא תמיד בקמפיין, והוא אכן איש של מניפולציות על בלוטות, גם עכשיו. אבל אפילו אצלו נראה שזה בקושי עובד. הכל בכוח. שום פרץ יצירתיות קמפייני אמיתי, שום תנופה, משום כיוון, בשום מחנה. מקסימום קמפיין געוואלד (שגם הוא לא ממש מעסיק אף אחד); ככה זה, רצינו אמריקה, נשארנו עם זעקה ביידיש. התחלנו עם קמפיין למען הציונות, גמרנו עם עייפות של 2,000 שנות גלות.