ב

בוקר ה־25 בינואר 2021 חברת הענק הסינית Tencent חצתה לרגע את הרף הנחשק של מועדון הטריליון דולר שווי, מועדון מצומצם מאוד שבו חברות אפל, אמזון, מיקרוסופט וגוגל. טנסנט מוכרת בעיקר כמפתחת ומפעילה של אפליקציית WeChat, שמהווה עורק חיים מרכזי בסין וחולשת על כמעט כל אספקט בחייהם של יותר ממיליארד משתמשיה: מרשת חברתית דרך ביצוע תשלומים וקביעת תורים ועד ניווט בדרכים. אלא שפעילותה העיקרית של טנסנט (30% מהכנסותיה) היא בכלל גיימינג — טנסנט נהפכה בשנים האחרונות לחברת הגיימינג הגדולה בעולם, עם אחיזה כמעט בכל המותגים המערביים הגדולים, מפורטנייט, דרך קול אוף דיוטי ועד Assassin’s Creed. במילים אחרות, בזמן ששיחקתם, טנסנט נהפכה למפלצת ענק ששולטת בתעשייה העולמית ומחזיקה במידע על מיליארדי אנשים בכל העולם.

כמעט בלתי אפשרי כיום לשחק במשחק מחשב כלשהו בלי להיות מחובר לטנסנט. כחברת אחזקות הניחנה בחושים חדים ובקניינות מצוינת היא הצליחה להשתרש עמוק בתעשייה: היא מחזיקה ב־100% מ־Riot האמריקאית, האחראית ל־"League of Legends", מהמשחקים המצליחים ביותר בעולם והבולטים בתעשיית הגיימינג התחרותי; 81% מחברת המובייל הפינית Supercell, האחראית ללהיטי הענק "Clash of Clans" ו־"Clash Royale", שנרכשה ב־2016 תמורת 8.6 מיליארד דולר בעסקה הגדולה ביותר בתולדות תעשיית הגיימינג; 40% באפיק גיימס (Epic Games), האחראית לפורטנייט, המשחק הכי גדול של השנים האחרונות, ושבבעלותה גם סביבת הפיתוח הפופולרית למשחקי תלת־ממד "מנוע אנריל".

אבל טנסנט לא משחקת רק בעבור אחוזים גבוהים. אלא אוהבת גם לרכוש אחזקות מיעוט בחברות גדולות, ובהן: 5% מיוביסופט ("Assassin’s Creed"); 5% מ־Blizzard־Activision ("קול אוף דיוטי", "וורלד אוף וורקראפט"); ו־5% מענקית משחקי האסטרטגיה השבדית פרדוקס ("סטלאריס"). בשנה האחרונה היא גם בלעה כמה חברות אינדי קטנות ומבטיחות, כשבמקביל נפוצו שמועות על כוונותיה להשתלט אפילו על Take Two (שבבעלותה המשחק הסופר־פופולרי "GTA") ו־Electronic Arts ("פיפ"א").

מה שמטריד בבולמוס הרכישות הזה הוא שהשלכותיו מגיעות הרבה מעבר לביצת הגיימינג. בדומה לגוגל, אפל, אמזון ופייסבוק — טנסנט הגיעה למעמד חזק יותר משל כל ממשלה או רגולטור מקומי. וכל מהלך שלה משפיע על חיי היומיום של כולנו, אפילו במערב.

זובור לבכירי ה־NBA, תחרות מחיאות כפיים לנשיא סין

הסיפור של בליץצ'אנג אולי נשמע אנקדוטלי, אבל הוא חלק ממגמה רחבה ומטרידה. בזמן שפרשת בליץצ'אנג הסעירה את עולם הספורט המקוון, התרחשה פרשה אחרת, שהסעירה את עולם הספורט הפיזי: דריל מורי, הג'נרל מנג'ר של קבוצת ה־NBA יוסטון רוקטס, הביע בטוויטר תמיכה במחאות בהונג קונג. סין, בתגובה, התפוצצה: נותני החסות של המועדון בסין ניתקו עמו את יחסי העסקים, ובעלי הזכויות לשידור משחקי ה־NBA בכללותם, לא רק של הרוקטס, הודיעו כי המשחקים לא ישודרו. מורי מיהר להתנצל, והליגה פרסמה הודעה מתרפסת בעמוד הסיני שלה, שבה אמרו בכיריה כי הם "מאוכזבים מאוד" מההתנהלות של מורי. ואיך כל זה קשור לטנסנט? טנסנט היא המחזיקה בזכויות השידור הדיגיטליות למשחקי ה־NBA בסין, בעסקה שהיתה שווה לליגת הכדורסל החזקה בעולם 1.5 מיליארד דולר. היא זו שלחצה על ה־NBA בשם כבודה של סין — וניצחה.

אפשר להעלות כמה השערות מדוע מא הואטנג (המכונה פוני מא), מייסד ומנכ"ל טנסנט, מקפיד ליישר קו עם הממשלה שלו. אבל כשם שקשה להעריך את מידת הפטריוטיות של אזרחים פשוטים במשטר דכאני, כך קשה להעריך אותה בקרב דמויות ציבוריות בולטות, בייחוד כשהן פרטיות וחשאיות כמו פוני מא: בעוד מייסד עליבאבא ג'ק מא תמיד היה דמות ציבורית בולטת, ההתבטאויות הפומביות של פוני מא הן מצומצמות הרבה יותר. יכול להיות שהוא פשוט איש עסקים זהיר מאוד, שלא רוצה לעצבן לא את הממשלה מלמעלה ולא את ציבור הצרכנים שלו מלמטה (בפרט אחרי שג'ק מא נעלם לכמה חודשים לאחר שמתח ביקורת פומבית על הממשלה והמערכת הבנקאית של סין). ויכול להיות שהוא באמת מאמין בלב שלם בצדקת הדרך של הממשלה הסינית. אחרי הכל הוא היה לתקופה חבר בפרלמנט הסיני והתבטא בעבר בעד צנזורת רשת. הוא קורא לזה "אחריות ציבורית".

תחושת האחריות הציבורית הזאת מתבטאת, למשל, באחד המשחקים היחידים שטנסנט הפיקה בעצמה בשנים האחרונות — "Excellent Speech: Clap for Xi Jinping" — משחק מובייל, שיצא ב־2017, והמטרה בו היא למחוא כמה שיותר כפיים לנאום של הנשיא שי ג'ינפינג. שנתיים לאחר מכן טנסנט הודיעה על שיתוף פעולה רחב יותר עם המפלגה הקומוניסטית של סין, שבמסגרתו היא תשווק "משחקים פטריוטיים". אחד מהם היה "Homeland Dream", משחק פיתוח עיר למובייל — סוג של גרסה קלילה וסינית של "סים סיטי" — בדגש, כמובן, על ערכי המדינה והמפלגה. השחקנים יכולים לבחור כל עיר סינית גדולה ולפתח אותה בהתאם ליעדים הרשמיים של המדינה. אחת מהערים היא, כמובן, הונג קונג, שהמעמד האוטונומי שלה במשחק לא קיים.

אבל יש גם עוד אפשרות לפרש את ההתנהלות של פוני מא. בניגוד לעליבאבא, שנהייתה מעצמה משליחת מגוון אינסופי של מוצרים לכל קצוות העולם, המוצר העצמאי הגדול של טנסנט הוא וויצ'אט, וההצלחה המקומית שלה היא תוצאה ישירה של חסימת מתחרותיה בסין, וכמובן של שיתוף הפעולה המוחלט שלה עם שלטונות סין: וויצ'אט משתפת איתם את הדאטה של המשתמשים שלה בלי למצמץ, וכמובן מצנזרת כל מה שהשלטונות רוצים לצנזר. במובן הזה, וויצ'אט היא לא רק אפליקציה או רשת חברתית — היא גם סוכנות הביון הגדולה בעולם.

לפי המגזין "Foreign Policy", ה־CIA אף קבע שטנסנט קיבלה בתחילה דרכה מימון מהמשרד לביטחון פנים, מה שהוביל למערכת יחסים שתוארה כ"לא ציות, אבל שיתוף פעולה הדדי". טנסנט הכחישה את הדברים בתוקף ונימקה זאת בכך שכחברה ציבורית זה 16 שנה, המקורות הפיננסיים שלה שקופים לחלוטין לציבור.

אפילו טראמפ עשה סיבוב פרסה במלחמה בטנסנט

לא צריך להיות חשדן באופן יוצא דופן כדי לקחת את המידע הזה, לחבר אותו עם רשימת החברות שבהן טנסנט רכשה נתחים, ולקבל חזון טכנו־פרנואידי מדאיג במיוחד. אם כך טנסנט נוהגת במידע על אזרחי סין, מנין לנו שהיא לא נוהגת כך גם במידע על הלקוחות המערביים שלה, כנראה יותר ממיליארד גיימרים שבכלל לא ידעו שהם לקוחות של טנסנט?

כדי להעריך את היקף הכוח שיש בידי טנסנט צריך להבין שמשחקים מודרניים הם שירותים אינטרנטיים רוויי דאטה: ישנו המידע הבסיסי, זה שאפשר לקרוא לו "הנטפליקסי" — אילו סוגי משחקים אנחנו אוהבים, כמה כסף הוצאנו על משחקים ובתוך משחקים, כמה שעות שיחקנו ובאיזה חלק של היום או הלילה, אם אנחנו משחקים עם חברים או עם זרים; ישנו המידע "הפייסבוקי": בני כמה אנחנו, מקום מגורינו, המגדר שלנו, באילו תנועות פוליטיות אנחנו תומכים וכו' — נתונים שפייסבוק ומקבילותיה שמחות לחלוק עם לקוחות משלמים גם במערב; וישנו המידע המורכב יותר, הפסיכולוגי־התנהגותי, שייחודי לגיימינג: כבר באמצע 2019 אתר חדשות הגיימינג פוליגון התייחס לעובדה כי משחקים סיפוריים הכוללים אלמנטים של בחירה — האם אתה סומך על דמות של שוטר או לא? האם אתה בוגד בשותף שלך לצוות או לא? האם אתה בוחר לבצע את המשימה המפוקפקת מוסרית שנשלחת לעשות או שאתה מתמרד נגדה? — מהווים למעשה שאלונים פסיכולוגיים. ושמישהו, איפשהו, אוגר גם את הנתונים האלה.

נוסף על כך, כבר הוכח שגם דאטה מערבי אינו בטוח לגמרי בידיים של טנסנט. מכון המחקר הקנדי סיטיזן לאב חשף בשנה שעברה כי טנסנט ניטרה היסטוריית הודעות וקבצים ששלחו משתמשים מערביים באפליקציית וויצ'אט בשיחות עם משתמשים סיניים. החוקרים הדגישו כי אין שום עדות לכך שטנסנט עשתה זאת בהנחיית הממשלה, אולם זה לא באמת משנה אם טנסנט פעלה בהנחייתה או מתוך הרצון לא להכעיס אותה — שתי האופציות חמורות מאוד מבחינת ההשלכות שלהן על חופש הביטוי הדיגיטלי ומסייעות לממשלת סין (גם אם בעקיפין) לשלוט עוד יותר בחיי הסינים.

האם טנסנט רוצה להשיג שליטה דומה בצרכנים מערביים? כמובן שלא. זה לא באמת יקדם את המטרות שלה בשום צורה, ואין לה אינטרס שהמידע הצרכני שבבעלותה ידלוף לגורמי צד ג'. אז ממה בכל זאת אנחנו צריכים לחשוש? מהעובדה שכשם שהבנקים האמריקאיים במשבר של 2008 תוארו כ"גדולים מכדי ליפול", כך טנסנט היא "גדולה מכדי להיחסם".

בשנה החולפת הנשיא דונלד טראמפ דרש להכניס את טנסנט, עליבאבא וחברות סיניות נוספות לרשימה שחורה, שהיתה אוסרת על אמריקאים להשקיע בהן. למרות לחץ פנימי בקבינט מצד בכירים רפובליקאים, בימיו האחרונים בבית הלבן טראמפ עשה סיבוב פרסה וחמל על טנסנט וחברותיה. קשה שלא להניח שזה קשור בסופו של דבר להיקף ההשקעות שלה באמריקה.

כי טנסנט היא הרבה יותר מחברת הגיימינג הגדולה בעולם והרבה יותר מהאפליקציה שמנהלת את חיי הסינים — היא גם ה־שער של תרבות המערב בסין, שדרכו עוברת כל חברה שרוצה להגדיל את לקוחותיה בעוד 1.4 מיליארד סינים. כבעלת שתי פלטפורמות הסטרימינג החזקות בסין (Huya ו־DouYu), שנמצאת גם במגעים למזג לתוכה את המתחרה iQiyi, "נטפליקס הסינית", יש לה שליטה כמעט בלעדית בשוק הטלוויזיה המקומי. ובענף הקולנוע, החברה־הבת Tencent Pictures, אחראית להפצת שוברי הקופות ההוליוודיים בסין ואף מעורבת בהפקות עצמן, למשל של "וונדר וומן", "ונום" ו"גברים בשחור: אינטרנשיונל". ואם כל זה לא מספיק, טנסנט גם מחזיקה באחוזים בספוטיפיי, בסנאפ ואפילו בטסלה של אלון מאסק.

אז מה טנסנט רוצה מהמערב? בעיקר מנוף לחץ כלכלי ופוליטי שיבצר את כוחו של השלטון הסיני. אם בתוך גבולות סין, השלטונות שולטים באזרחים באמצעות ניטור בלתי פוסק וניתוחי התנהגות באלגוריתמים מורכבים, הרי שבמערב מספיק לאיים לחתוך בהכנסות של חברות ענק. המנהלים החרדים שלהן כבר ידאגו להכתיב לעולם את הנראטיב שהמשטר הסיני רוצה לקדם, ולצנזר את כל מה שלא מיישר איתו קו, אפילו גיימר אנונימי שמעז להגיד בשידור: "שחררו את הונג קונג".