קודם כל, הבד בשולחן הסנוקר בכלל אינו לבד, כי הוא סינתטי לגמרי, וזה ממש לא מה שאני מייצרת. אני עובדת במלאכה מסורתית שמקורותיה במרכז אסיה ונחשבת הטקסטיל הראשון בעולם. היא מאוד מאוד פשוטה: הבסיס הוא צמר כבשים, שנהפך ללבד באמצעות דחיסה ידנית שלו, ואז מחוזק על ידי הרטבתו במים חמים וסבון.

לצמר יש תכונה ייחודית מדהימה: ברגע שהוא בא במגע עם מים, חום או חיכוך, הסיבים שלו נדחסים ונקשרים אחד בשני, כך שמצמר ממש ארוך, אוורירי וחסר צורה הוא הופך לחומר חזק שעושים ממנו אוהלים, שטיחים ונעליים. אני עושה את זה כבר הרבה שנים, וזה עדיין נראה לי כמו קסם.
את הצמר מסדרים בשכבות בטכניקות שונות, לרוב בשתי וערב, ואת המבנה הזה מרטיבים במים חמים וסבון, שמשפיע על חומציות הצמר. לבסוף הבד עובר עיסוי ודחיסה, לרוב על ידי גלגול בידיים חשופות או באמצעות מחצלת דקה.

ניקח לדוגמה תיק שיש לו רצועות: אני מתחילה מללבד את הרצועות עצמן ומשאירה בקצוות שלהן צמר לא מעובד. אחר כך אני מכינה בנפרד את התיק, אבל רק מעצבת את הצמר לצורה שלו, בלי לדחוס את הסיבים. ואז אני מעסה את הצד הלא מלובד של רצועות התיק על התיק עצמו בתהליך איטי מאוד והדרגתי, עם הרבה סבלנות, כי בקלות אפשר לקלקל. לאט אני מעסה ודוחסת עד שסיבי התיק והרצועות שלו מתחברים יחד, כך שגם אם תפעיל כוח לא תוכל לקרוע את הרצועה מהתיק, אפילו שאין שם אף תפר.
סבלנות היא הכלל הכי בסיסי בליבוד. החומר מחייב אותי לעבוד לאט וזה הלימוד הכי גדול שלי כי אני אדם מעט חסר סבלנות ואוהבת לראות תוצאות מהר. זה העניין שלי עם הליבוד, ועם השנים הבנתי שיש לי פה גם עניין של תרפיה. במהלך העבודה, כשאני צוללת לתוך העולם הזה, אני נכנסת לסוג של מדיטציה ושקט פנימי גדול.

אנשים תופסים לבד כדבר אמורפי, אבל טכניקת הליבוד מאפשרת לעשות דברים מאוד מדויקים, שמחייבים אותי להיכנס לחישובים מתמטיים. למשל, לשקלל את שיעורי הכיווץ של כל סוג צמר כשאני מחליטה בכמה חומר להשתמש כדי להגיע לצורה ולגודל הרצויים. בטבע שלי אני פחות אדם ליניארי ומדויק, כך שזה העניין הכי מאתגר בעבודה.

נכון, זה די קשה פיזית. וככל שהפריט גדול ועבה יותר נדרשת עבודה ממושכת ומאומצת יותר. זה קצת מזכיר לישה של בצק, רק למשך הרבה יותר זמן ובאינטנסיביות רבה יותר. בהתחלה הפעלתי הרבה כוח והיו לי כאבים קשים בגב ובידיים, אפילו דלקות. עם הזמן למדתי את הטכניקה הנכונה כדי להימנע מהכאב, שדורשת שימוש רב במשקל הגוף ובעוצמה שלו, בלי להפעיל שרירים יותר מדי. ועדיין אני תמיד עייפה אחרי שאני מלבדת וצריכה לנוח.

כן, כי הכביסה עלולה לעוות להם את הצורה, ולכן מומלץ לכבס אותם בכביסה עדינה ביד.

אני אוהבת לעבוד עם חומרים גולמיים. הרבה בעלים של דירי כבשים לבשר גוזזים את הצמר באביב־קיץ, ולרוב הוא פשוט הולך לזבל כי אין תרבות צמר בארץ. אז בתחילת דרכי כל פיסת צמר שהגיעה לידי שמרתי עליה כאילו היא זהב, אפילו אם היתה מלאה בצואה וקש. לאט לאט גיליתי שיש מלא דירי כבשים ואני יכולה לברור. כבר יש לי שם, ואנשים ששומעים שאני מחפשת צמר, קוראים לי לבוא כי הם שמחים שמישהו מפנה להם את הצמר. אני גם היחידה בארץ שעובדת מאפס, כלומר עוסקת לא רק בליבוד, אלא גם בעיבוד, ניקוי וצביעה של הצמר.
נוסף על צמר מקומי שאני מלקטת, אני גם מייבאת מחו"ל צמר רך ומטופל יותר, שמתאים יותר לפריטים שבאים במגע עם העור כמו צעיפים וכובעים.

לפני 13 שנה נתקלתי ברשת ב"פיות צמר", בובות צמר שאופייניות לעולם האנתרופוסופיה, ונורא התלהבתי. אז התחלתי ללמוד טווייה של חוטים, המשמשים אחר כך לסריגה ואריגה. כל הזמן חקרתי וניסיתי יותר ויותר והתוודעתי לצמר. עשיתי ניסיונות ראשוניים בלבד, אבל הם היו לא מוצלחים, ולכן  הלכתי ללמוד את יסודות הטכניקה אצל נטע אשוח, ומאז לא יכולתי לעזוב את זה. היה לי מקצוע, למדתי עבודה סוציאלית ועסקתי גם במוזיקה ובתרפיה במוזיקה. אבל בכל רגע פנוי שהיה לי עשיתי ניסיונות בצמר. אני הכי לא אוטודידקטית, ומתקשה ללמוד. אבל קרה לי שם משהו שאין לו הסבר — כל הזמן רציתי לחקור את החומר הזה.
זה מה שהוביל אותי בסופו של דבר לרצות להבין את מקור הליבוד. שקשקתי מפחד, אבל לא היתה ברירה ולפני חמש שנים טסתי לבד לחודש בקירגיזסטן, מרכז הלבד העולמי, כדי ללמוד ליבוד. הגעתי למישהי מדהימה בפרברי עיר הבירה בישקק, שעוסקת בליבוד במשי, שזו טכניקה יחסית מודרנית. גרתי שבוע אצלה בבית עם המשפחה והיא לימדה אותי ללא תמורה. הם לא מדברים אנגלית בכלל, אז התקשורת היתה עם תנועות ידיים ולמדתי בעיקר מצפייה.
רציתי ללמוד ליבוד מסורתי יותר, כמו שעושים באזור הכפרי, ולכן המשכתי משם לכפר על גדות אגם שנראה כמו באגדות, ואין בו אינטרנט או טלפון. אם המשפחה שהתארחתי אצלה היא אשה מדהימה, שבלי לדבר אף מילה ממש התחברנו. היא אפילו סחבה אותי על הגב, כי כל הנשים שם חזקות ממש. העבודה בכפר היא ממש מאפס, והם עושים דברים מסורתיים יותר, למשל שטיח שנקרא שירדאק, המורכב ממספר חלקים שמחוברים אחד לשני כמו לגו, ונחשב סמל לאומי.

לא, אבל תמיד התעניינתי במסורות עתיקות, בעיקר שירה מהמזרח ונגינה על סאז (כלי מיתר ממרכז אסיה), ותמיד הרגשתי שאני גלגול מתקופות עתיקות. כשהתחלתי ללבד הרגשתי שכבר עשיתי את זה פעם, ושהידיים שלי מכירות את המלאכה.

אני גם טווה וסורגת, אבל יותר כתחביב. אני גם צובעת צמר באמצעות צמחים, ולמדתי בהודו איך לעשות הדפסים מחומרים טבעיים על צמר וכותנה.

שפנפני לבד

"לצמר יש תכונה ייחודית מדהימה: ברגע שהוא בא במגע עם מים, חום או חיכוך, הסיבים שלו נדחסים ונקשרים אחד בשני, כך שמצמר ממש ארוך, אוורירי וחסר צורה הוא הופך לחומר חזק שעושים ממנו אוהלים, שטיחים ונעליים. אני עושה את זה כבר הרבה שנים, וזה עדיין נראה לי כמו קסם"

300–700 שקל.

שנים עשיתי את זה במקביל לעוד דברים, אבל כשהתחתנתי קיבלתי יותר אומץ לעשות רק את זה, וגיליתי שזה מפרנס אותי בצורה מדהימה, אם אני מתמסרת לזה. הייתי צריכה כנראה לעבור תהליך הבשלה ארוך ואיטי. בעלי הוא נגר, והעובדה שגם הוא עוסק ביצירה נותנת לי כוח. הפרנסה באה בעיקר מלימוד הליבוד. זה מספק אותי מאוד כי אנשים מגיעים אליי בלי שום ניסיון וזה פשוט כיף ומרגש לראות אותם מתחברים לדבר חדש.
נוסף על כך, פתחתי לאחרונה עסק קטן של שטיחים מכל העולם שאני מייבאת, כחלק מהאהבה שלי לטקסטים ותרבויות מכל העולם.

אני יודעת שיש גבר אחד בארץ שמתעסק עם לבד, ו־90% ממי שבא ללמוד אצלי בסדנה הן נשים. אבל במרכז אסיה הגברים לוקחים חלק בליבוד המסיבי יותר, למשל בליבוד של יריעות לאוהלים או שטיחים. רק העבודות העדינות נשמרות לנשים. בעיניי זה מפתיע שהתחום הזה נשי כי העבודה פיזית מאוד. מצד שני יש במהות של הצמר משהו נשי — לפחות איך שאני תופסת נשיות — משום שהוא רך, אבל גם משתנה כל הזמן.

yoghev.karmel@calcalist.co.il