/// במשפט נתניהו התאריך הקריטי כבר ידוע /// שוק הסלולר הוא כישלון של רשות התחרות /// במגזר הציבורי יש בעיית פנסיה חמורה /// ספרינגסטין מפספס
הניסיון לייחס משמעויות כבדות לשאלה מתי ייפתח שלב ההוכחות במשפט נתניהו הוא מגוחך. הרכבת מתקרבת לתחנה הזאת, בקצב איטי אך יציב. השופטים, מה לעשות, נאלצים לתמרן בתוך מציאות חסרת תקדים: נאשם שהוא ראש ממשלה, ראש ממשלה שאיבד לגמרי את המעצורים, מגפה ומערכות בחירות חוזרות ונשנות. בכאוס הזה, הציפייה שהמשפט הפלילי יתנהל כסדרו מופרכת.
וכך, בנימין נתניהו מנהל קרב השחרה נגד התביעה מחוץ לאולם ומלחמת התשה בתוכו. סנגוריו לא פוסחים על אף טענה מקדמית כדי להרחיק את שלב ההוכחות. זה המשחק. וכשזה המשחק, המועד של שלב ההוכחות הוא מבחן למערכת, אם התקפלה בפני הנאשם או עמדה מולו בגאון. זה באמת לא משנה אם המשפט יתחיל במרץ או באפריל. כן משנה מה יקרה במשפט אחר, זה שבו נתניהו יעמוד בקלפי בסוף מרץ, כשהמצביעים יחליטו אם הוא אינו ראוי לתפקידו. אם הוא יזכה שוב באמונם ויגיע לבית המשפט כראש הממשלה הבא, זו תהיה מבחינתו הוכחה ניצחת לכך שמערכת המשפט רודפת אותו בניגוד לדעת הציבור. ואז נראה מה יקרה קודם, אם השופטים יכריעו את דינו, או שהוא יגזור את דינם.
/// משה גורלי
הפיאסקו של אקספון הוא קודם כל, מעל הכל, כישלון של רשות התחרות.
בשבוע שעבר אקספון נסוגה מהסכם שיתוף הרשתות עם סלקום, השבוע סלקום הגישה נגדה תביעה, והבעלים חזי בצלאל קרוב מתמיד לרגע האמת. נכון, הוא מציע למשתמשי הסלולר מחירים זולים במיוחד, ומוכן להפסיד על זה עשרות מיליוני שקלים בשנה בהנחה שההפסד יכוסה בהכנסות משירותי האינטרנט של החברה. אלא שהמודל העסקי הזה לא מוכיח את עצמו, ואקספון נשארה בלי כסף לשלם לסלקום, בלי כסף לשלם לבזק, בלי שהצליחה להתחבר לפלאפון, ובלי שגייסה את קשת והפניקס כשותפות. לבצלאל אין יותר קלפים לשלוף, והוא צריך להחליט אם להמשיך לסבסד את החברה שלו מכספו האישי או להיפרד משוק התקשורת.
הצרכנים, אלא מה, יצאו נפסדים. לא בגלל בצלאל, בגלל הרגולטור. כשרשות התחרות אישרה לגולן טלקום להתמזג עם סלקום, היא הסבירה שהתחרות בשוק הסלולר לא נפגעת — הרי יש את אקספון! אבל השבריריות של אקספון היתה ידועה גם אז, ולהניח את כל התחרות על חברה אחת עם מודל בעייתי זו לא תחרות. זה הימור תמוה ומסוכן, שעוצם עיניים ומניח שיהיה בסדר. ובכן, נראה שלא יהיה בסדר. אבל זו כבר תהיה בעיה של הממונה הבאה על התחרות. ושל הצרכנים כמובן.
/// גולן פרידנפלד
דו"ח השכר ל־2019, שפורסם השבוע, שוב מוכיח שהמגזר מאובן, לא מתאים לעולם התעסוקה הנוכחי, וזה עוד לפני הקורונה שמשנה את חיי העבודה שלנו. השכר הממוצע, קצת יותר מ־13 אלף שקל בחודש, גבוה מהממוצע במגזר הפרטי ביותר מ־2,000 שקל. מה שמושך אותו למעלה הוא הוותק: במגזר הפרטי עליית השכר נעצרת בסביבות גיל 40, אבל במגזר הציבורי היא ממשיכה עד הפרישה. הסיבה לכך היסטורית: בעבר הפנסיה נגזרה מגובה המשכורת האחרונה, ולכן לעובדים לא היתה בעיה להתחיל בשכר נמוך יותר כל עוד הם יודעים שיסיימו בשכר שיבטיח להם פנסיה טובה. כיום, לעומת זאת, דווקא הכסף מראשית הדרך יכול להגדיל את הפנסיה, אם מנהלי החיסכון משקיעים אותו נכון בשוק ההון ומניבים תשואות טובות במשך כמה עשורים. מי שנכנס היום למגזר הציבורי אולי ייהנה מיציבות תעסוקתית יחסית, אבל בסוף הדרך הוא עלול לגלות קצבה נמוכה מזו של בני גילו שעבדו בחברות פרטיות. במילים אחרות, עולם העבודה השתנה, עולם הפנסיה השתנה, אבל מודל ההעסקה הציבורי נשאר תקוע, לא מאפשר תיקונים ורפורמות, מתמרץ בינוניות — ואפילו לא מבטיח פנסיה טובה.
/// אתי אפללו
ברוס ספרינגסטין לא צריך לעשות פרסומות. הוא לא צריך את הכסף, והוא ודאי לא צריך את זה כדי להישאר בתודעה או לחזק את הפרסונה. להפך. ובכל זאת, השבוע, בגיל 71, הוא הפציע בפרסומת, ועוד בסופרבול, ועוד לג'יפ.
הוא הסכים לעשות זאת כדי לאחד את אמריקה. ספרינגסטין ליברל, אבל הוא מעל הפוליטיקה והמחנאות, וכשהוא אומר לאמריקאים "בואו ניפגש באמצע", הם מאמינים לו. זה המוטו של הפרסומת: לחתור אל האמצע שממנו התרחקנו כל כך לאחרונה. אלא שהאמצע הזה מגולם, פיזית, בכנסייה בקנזס, בלב אדמה כפרית רחוקה, כשמסביב רק לבנים חזקים שנוהגים במשאיות ובג'יפים. עזבו את הבחירה לקדם מותג מזהם בעידן של משבר אקלים; באמריקה של הסרטון הזה אין לא־נוצרים, לא־לבנים, חיים אורבניים של אוכלוסייה מגוונת ומהגרים. הכל נועד, כמעט כמו תמיד, לגרום לאנשים לבנים להרגיש נוח מול דמוגרפיה משתנה: "בואו נתאחד סביב מה שאתם תופסים כאמריקה". ממש great again: ספרינגסטין באמת מאמין באמריקה שהוא יוצר כל חייו, ויש מקום לקמפיין שינסה לאחד אותה מחדש, רק שכל זה יצא לו, איכשהו, קצת דונלד טראמפ.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
השבועות האחרונים שוחקים את מעט הסבלנות שעוד נותרה לציבור הישראלי. אם בבידודים של ראשית המגפה ובסגר הראשון אנשים אמרו פה ושם שהם "משתגעים", הרי שבסגר השלישי מספר הטוענים שהם מאבדים את השפיות מרקיע שחקים. יותר ממצב נפשי ממשי, זה מטבע לשון שנועד לסמן שאנחנו מתערערים, מאבדים את האיזון שמאפשר להחזיק את כל כדורי החיים, העבודה־הילדים־ההורים־הלחצים, שלא לדבר על קצת פנאי ורווחה וחלומות. בין האי־ודאות, המצוקה הכלכלית, הייאוש והזעם על היעדר המנהיגות, כולם מרגישים שהם משתגעים.
אבל רוב מי שאומרים זאת יודעים שהם לא ממש שם. שהם עוד לא איבדו באמת את שפיותם. אולי קצת מתקרבים, אבל עדיין נאחזים בצלילות הדעת. כי אנחנו יודעים שיש מי שאכן התערערו בשנה האיומה הזאת. שיש עלייה גדולה בפניות לשירותי הסיוע הנפשיים, שמספר המאושפזים מסיבות מנטליות גדל. ואז אנחנו נזכרים שלמרות כל הקושי אנחנו עדיין "שפויים". לשמחתנו.
דווקא בגלל זה הבטן מתהפכת כשהאיש שירה למוות בדיאנה רז, אשתו ואם ילדיו, טוען ל"אי־שפיות זמנית". החיבור בין אובדן שפיות לאלימות רצחנית נשלף אוטומטית כטיעון הגנה, וזה מרתיח. כולנו נאבקים כבר חודשים, חלק מאיתנו חיים שלמים, כדי לא לאבד את זה. כדי לתפקד, לחיות, ודאי לא להזיק לאחרים ולעצמנו. וכשאנחנו מרגישים שהקורונה קירבה אותנו לקצה גבול השפיות שלנו, אנחנו לא מוכנים לקבל יותר כמובנות מאליהן טענות של "השתגעתי". כי אין אי־שפיות שמשותפת לנו ולרוצח בדם קר.