"

הפנטזיה שלי היתה שאוכל לשוט בעולם עם בן זוג וילדים, ויום אחד לחצות את האוקיינוס", מספרת נועה מימן. "באופן לא צפוי, היא התממשה דווקא כשבן הזוג שלי תומר (תומר דביר, ממייסדי חברת ההייטק סולטו, ד"ב) עבר תאונת קייט־סרפינג ונאלץ לעבור ניתוחים ברגל ולהוריד הילוך בעבודה. הוא חשב שיצטרך לשכנע אותי לעבור לחיות כמה חודשים על סירה, אבל אני מיד אמרתי: אם זה יהיה כיף, למה לא כמה שנים?".

והיה כיף?

"אנחנו חיים כבר שנתיים על סירת קטמרן, מחלקים את הזמן בין איי בהאמה לפלורידה, לפי העונות. זה לגמרי נהיה הבית שלנו, עד כדי כך שלרדת מהסירה נהיה 'תיק'. זה אמנם קטנטן, 15 מטר רבוע, זעיר ביחס לחיים בדירה ואי אפשר להרשות לעצמך שום בלגן, אבל התרגלנו. יש אינסוף עבודות תחזוקה, אבל אלה חיים מאוד נוחים בסך הכל. ותומר כל הזמן עושה אופטימיזציה כדי לשדרג לנו את התנאים".

אין בך פחד שתיקלעי למצבי קיצון בים?

"בהתחלה לא היה שום פחד, אבל עם הזמן התפתחה איזו יראת כבוד לים. ממילא אנחנו עם שני ילדים קטנים, בני שנתיים וארבע, כך שאנחנו לא נכנסים למצבי קיצון, ובמזג אוויר לא טוב אנחנו עוגנים במרינה".

והילדים?

"אנחנו לא מורידים מהם את העיניים, בהפלגה הם מסתובבים רק עם חליפות הצלה. הם כבר גדלים כילדי ים, מטפסים וקופצים על כל מדף כמו קופיפי־ים קטנים, וזה בהחלט קושי גדול להיות רק שנינו איתם כל היום, בלי שום מסגרת".

מאיפה באה התשוקה הזו?

"מאבא. עם אבא גדלנו על הים מגיל נורא צעיר. התחלנו כשהייתי בת שש עם סירה קטנה, פחונית קקמייקה, ואחריה הסירות הלכו וגדלו. עם אבא, החופש תמיד היה ים".

"לנפגעות בגיל צעיר יש סיכוי גבוה שזה יקרה שוב"

אבא הוא יוסי מימן, מהמוכרים והצבעוניים בקרב אנשי העסקים הישראלים, שמת לפני שנה בדיוק, בגיל 75, מסרטן גרון. הוא היה בעלי קבוצת מרחב, ובין היתר החזיק בערוץ 10 וב־EMG, חברת צינור הגז ממצרים לישראל. מימן היה טייקון בינלאומי חובב חיים טובים, אוכל, סיגרים ויותר מדי אלכוהול. בשנות חייו האחרונות התמודד עם משבר כלכלי ושלל צרות רפואיות, שבעטיין נאלץ גם לעבור השתלת כבד מורכבת.

"הייתי ילדה של אבא, ומהמון בחינות גם דומה לו: במשיכה לפוליטיקה, בעניין שלי בקונפליקטים היסטוריים (למימן תואר שני בפוליטיקה השוואתית מאוניברסיטת לונדון, ד"ב), בעקשנות, בנטייה להרפתקנות וגם באהבה לים, ה'אופן ספייס' האולטימטיבי. מצד שני הייתי בת בין שני בנים (הבכור אוהד, 44, והצעיר יואב, 38), לאבא שגדל בפרו בחברה די מיזוגינית ופטריארכלית ומאוד שוביניסטית - וסביב זה היו לא מעט תאקלים בינינו. היחסים היו מאוד אינטנסיביים ומורכבים, ובכל פעם שהיינו נפגשים היה צריך להתרחש פיצוץ ענקי כדי שנוכל להמשיך בשלנו".

זה מה שקורה כשלאבא "גבר של פעם" נולדת בת פרוגרסיבית מדי.

"אמרתי לו 'אבא, קראת לי נועה על שם אחת הפמיניסטיות הראשונות בתנ"ך. מה בדיוק חשבת שיקרה?' נושאים של נשים־גברים, שוויון ויחס לנשים תמיד עמדו בינינו. הייתי אומרת לו 'אני הבן האידאלי שלך, רק בבת'. בסוף הוא היה אדם שנולד ב־1946, שגדל בדרום אמריקה בסיקסטיז. היתה לו מודעות חברתית והוא אפילו נעצר כשהפגין למען זכויות שחורים בטקסס, אבל הוא גם גדל על תפיסת גברים ונשים שונה מזו שלפיה רציתי לגדל את הילדים שלי. היו לנו כמה מריבות על צורות ההתבטאות שלו, והוא לא בדיוק הבין מה בכלל אני רוצה ממנו. זה דור אחר ותרבות אחרת. את הילדים שלי אני מגדלת בתפיסה יותר שוויונית".

עברת פגיעות מיניות ובבגרותך חשפת אותן.

"עברתי פגיעה מינית ממושכת בגיל 5, בגיל 15 פגיעה לא ממושכת, וסם אונס בגיל 20. למי שנפגעו לפני גיל 18 יש סיכוי גבוה יותר להיפגע בהמשך הדרך, ואני דוגמה קלאסית לזה".

ואז צילמת והעלית ליוטיוב סדרה שנקראת "ערכת כלים להחלמה מאונס". זה מעשה אמיץ בתחום שבו רוב הנפגעות לא רוצות להיחשף.

"בסדרה אני משתפת בדברים שסייעו בתהליך ההחלמה שלי ונרמלו לי את החוויה. היא יצאה ב־2014, 13 שנה אחרי הפגיעה האחרונה שעברתי, ואז זה היה יוצא דופן. היום יותר מדברים על זה, זה פחות סוד".

איך אבא שלך הגיב לעיסוק הפומבי בנושא?

"לאבא שלי היה מאוד קשה עם זה".

למה?

"הפרשנות שלי היתה שזה נבע מתחושת האשמה שלו ושל אמא שלי (מרים), כי את הפגיעה הראשונה בי ביצע בבית עובד זר שעבד אצלנו. הוא אמר לי 'זה משחק סודי ואני אהרוג אותך אם תספרי', ובאמת במשך תקופה ארוכה לא אמרתי כי פחדתי מאוד שהוא יהרוג אותי, עד שיום אחד זה יצא ממני.

"אני זוכרת את עצמי עושה דיסוציאציה, מסתכלת על הספרייה ומנסה לדמיין שאני במקום אחר. בבגרות לא רציתי לדבר על זה כדי לא להכאיב להם. לכן את ה'ערכת כלים' עשיתי כשגרתי בלוס אנג'לס. לא סתם גרתי שם, הייתי צריכה להתרחק ולהרשות לעצמי לטפל בעצמי".

הפגיעה בך בגיל כל כך צעיר משפיעה היום על הדרך שבה את מגדלת את ילדייך?

"האם אני מגדלת את הילדים שלי על סירה בלי נוכחות אחרים כי אני לא רוצה שאף אחד יתקרב אליהם? אני לא יכולה לבטל את זה. יש אלמנט של רצון להרחיק אותם מסכנות פוטנציאליות ולדעת שהם גדלים אצלי ושאני לא מפקידה אותם בידיים של איש. ככה יש פחות סיכוי לפגיעה מאשר כשחיים עם גן, חוגים, מורים שיכולים להיות פדופילים. אין ספק שאני מצמצמת חשיפה. עם כל הקושי של פול־טיים הורות במשרה מלאה, עבורי זאת הקלה גדולה".

"תמיד התנהלתי בתודעה שאסור להתרגל לשפע, כי אי אפשר לדעת מתי הוא ייעלם. החוויה שלי היתה שצריך להישאר בבסיס, לטוס באקונומי, כדי שאם וכאשר יקרה - זה לא יכאב לי. חלקית זה הכין אותי ליום הדין. כשהוא הגיע, הרגשתי מוכנה. אבל אני לא בטוחה שזה הקל עליי"

"סרט תיעודי הוא הריפוי העצמי הטוב ביותר"

מלבד פעילותה החברתית, מימן, 42, היא שחקנית, תסריטאית, מפיקה ובמאית סרטים, שעד כה היו כולם דוקומנטריים. בין היתר סרטיה עסקו בסבתה ניצולת השואה, בילדי הורים גרושים ובילדים שנולדו מתרומות זרע.

אפשר לדעת מה מעסיק אותך בחיים לפי הסרט שעליו את עובדת. זה נראה כמעט טיפולי.

"כשנכנסתי לתחום הקולנוע, החלום שלי היה לכתוב סרט עלילתי ולביים, אבל נשאבתי לדוקו. 'אוי מאמא' היה הסרט שהכי אהבתי ויקר ללבי, והוא עוסק באמא של אבא, ניצולת שואה, שהייתי מאוד קרובה אליה. אז כן, יש משהו יפה בלעשות סרט תיעודי שבו אתה כאילו מטפל בפרויקט ומשחרר אותו. זה הריפוי העצמי הכי טוב שיש. גם בסדרה 'ערכת כלים להחלמה מאונס' אני משתפת במה שלמדתי במסע ההחלמה שלי, וזה היה הטיפול העצמי הכי מוצלח. סדרת ההמשך היתה 'טוב שסיפרת', והיא נותנת כלי התמודדות להורים שחוששים שהילדים שלהם נפגעו.

"את הסרט על ילדי בנק הזרע עשיתי כשלא הייתי בזוגיות וחשבתי שאביא ילדים לבד. די העדפתי לעשות כך ילד, חשבתי שיהיה לי יותר קל בלי שאצטרך לסמוך על גבר או למצוא אחד שלא ייראה לי מתאים. לא רציתי להתפשר על בן זוג רק בגלל לחץ ביולוגי, ומצד שני ידעתי שלהיות אמא זה חלק מהסיפור שלי. כבר הצבתי 'גבול' ואמרתי לעצמי שאעשה את זה אם לא אמצא בן זוג עד גיל 35, אבל אז בן הזוג שלי הגיע. הכרנו ממש ביום הולדת 35 דרך מכר משותף, היה קליק מיידי ופתאום היה קל ובלי דרמות".

והחלום על סרט עלילתי נזנח?

"היום אני עובדת על סרט עלילתי ראשון, קומדיה קצרה עם קאסט שכולל בין היתר את אוהד קנולר, ליאת הרלב ושלומי טפיארו. לאור העובדה שלא למדתי קולנוע נקרא לו 'סרט הסטודנטים הראשון'. העריכה תיסגר בקרוב, ואז בשאיפה הסרט יצא לפסטיבלים. אני מקווה שזה הראשון ולא האחרון, כי אני ממש מרגישה שהגעתי הביתה. אני אוהבת דוקו, כי המציאות עולה על כל דמיון, אבל בקולנוע עלילתי יש חירות ללכת עם הדמיון, וזה מושך אותי".

"הפעלתי את מנגנון הג'ננה של אבא שלי כמה פעמים"

הורייך התגרשו כשהיית בת שש בערך. אני מניחה שמהם היה קשה ללמוד על זוגיות.

"לא למדתי מהם זוגיות, אבל למדתי להיפרד יפה. הוריי נפרדו בצורה מדהימה והסכימו על משמורת משותפת - וזה ב־1986, כשלא היה נהוג. זכורה לי מריבה טרם פרידה, אבל אחריה זכור לי רק כבוד הדדי.

"אמרתי כמה פעמים להלית (הלית בן ישראל, שנישאה למימן ב־2006, ד"ב) שהיא ואבא עשו לי תיקון בנושא זוגיות. היתה שם אהבה מדהימה, מסורה, מחוברת, כמעט סימביוטית, וזו היתה חוויה מאוד מתקנת. אז אני לא יכולה להגיד שלא היה לי מודל של זוגיות ממושכת, כשראיתי את אבא והלית ממשיכים חרף כל הקשיים והאתגרים של הבריאות והעסקים. הם הרי הכירו כשאבא היה בתקופת שיא, ומשם הגיעו כמעט רק תקופות קשות".

הלית צעירה מאבא שלך ב־25 שנה, ונשארה לצדו גם כשהצרות התחילו ונחתו עליהם רק ברבורים שחורים.

"מישהי אחרת אולי היתה עוזבת, לא הלית. ראיתי את זה עד השעות האחרונות שלו. אמרתי להם, גם לפני שאבא נפטר, שהם לימדו אותי שיעור גדול באהבה".

למה את מתגעגעת אצלו?

"ברמה הכי בסיסית, לזה שהוא שם. לעצם היכולת להתקשר אליו, לראות אותו, לחבק. לכאורה הכל אותו דבר, אבל כשאני באה לשים יד על הכורסה שהוא אהב לשבת עליה, הוא לא שם. בשנתיים של הקורונה המחורבנת הזאת אי אפשר היה לחבק וזה נורא מבאס אותי. העצות שלו הרבה פעמים היו עצות טובות, ויש את המקום הילדי הזה, שכשאין לך הורה, אתה כבר לא יכול להיות ילד. יש הרבה כוח בידיעה שיש לי אבא. אני בת 42, והחוסר הזה עדיין חזק".

אבל את גם כל הזמן תקעת אצבע בעין לאבא שלך. למשל העובדה שאת לא חיה בארץ, בזמן שעבורו הציונות היתה הדבר הכי חשוב.

"הוא גם רצה להיות הציוני החדש, שחי בלי פחד, ובסרט הראשון שלי אני עוסקת דווקא בשואה. יש גישה טיפולית של שי אור שנקראת 'הורות כמעשה ניסים'. הוא מדבר על זה שילדים מפעילים את מנגנון הג'ננה של ההורים, והיום אני רואה את הילדים שלי עושים לי את זה. אז כן, אני הפעלתי את מנגנון הג'ננה של אבא שלי כמה פעמים".

"כשאבא הלך להשתלה, הבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה והפסקתי לשתות. לפני כן שתיתי הרבה, למרות שאלכוהול לא היה הסם שלי באותה צורה שהוא היה בשבילו. היו תקופות ששתיתי כל ערב, ולבד. אבל אז אמרתי לעצמי 'מספיק'. החלטתי להפסיק לרקוד 'ליד הגבול'"

"שנים של רכבת הרים. שפע גדול, שפתאום נעלם"

בעשור האחרון לחייו חוויתם גם טלטלה כלכלית. בשלב מסוים הוא אפילו נאלץ למכור את יאכטת הפאר שלו, שקראו לה נועה, על שמך.

"אלה היו שנים של רכבת הרים. אני זוכרת שפע מאוד גדול ואז צמצום חגורה כי אין, ואז שוב שפע גדול ושוב אין. חוויה בי־פולארית כמעט. הרגשנו כל תקופה טובה וכל תקופה לא טובה".

גדלת כבת של טייקון, והפכת להיות יו"ר ארצית של נוער העבודה.

"אני לא מתחברת למילה הזאת יותר מדי, בטח בעולם שבו הפערים הכלכליים כל כך מטרידים ולזוג נורמטיבי אין תקווה לקנות דירה או שהוא מתקשה לסגור את החודש עם שתי משרות טובות. הפערים האלה נוראיים ודינם להתפוצץ, הם לא יוכלו להמשיך הרבה זמן. האם זו אשמת הטייקונים? לא יודעת. לדעתי מהמון בחינות זו אשמתן של ממשלות שמאפשרות את זה. חייב להגיע שינוי שיאפשר לאנשים קיום מכובד. להגיד 'הטייקון' זה לכוון את האש לגורם אחד, ובאמת צריך שבעלי הון יהיו יותר אחראים כלפי העולם ופחות גזלנים, אבל הם לא היחידים. יש פה שיתוף פעולה מערכתי".

מה עושה ההתבגרות בצל הכסף הגדול הזה?

"משבשת פרופורציות. אם בין האחים היינו מדברים על יוזמות כלכליות למשל, מה שלא היה במיליונים נתפס כלא משמעותי. לי אישית היתה חוויה של חוסר ודאות. סבתא שלי היתה ממעמד בינוני בפולין, שחי בנוחות ונוסע לחופשות בזקופאנה, ואז הגיעה השואה ואבא שלה חלה והכל קרס. אני תמיד התנהלתי בתודעה שאסור להתרגל לשפע, כי אי אפשר לדעת מתי הוא ייעלם. החוויה שלי היתה שצריך להישאר בבסיס, מהדברים הפשוטים של היום יום ועד לטוס באקונומי, כדי שאם וכאשר יקרה – זה לא יכאב לי".

וזה שמר עלייך?

"חלקית זה הכין אותי ליום הדין. כשהוא הגיע, הרגשתי מוכנה. כשהיינו צריכים להתרגל למציאות חדשה, היו פחות דברים שהייתי צריכה לוותר עליהם, לא חייתי בהוצאות אקסטרווגנטיות. אבל האם זה הקל? אני לא בטוחה. זה לא הפך את תחושת אי הוודאות לפחות מפחידה או העלים את תחושת הסטרס".

מתי בעצם חווית את הנפילה?

"זה התחיל עם ההשקעה בערוץ 10 (מימן זכה במכרז להפעלתו ב־2002, ד"ב). התפרסמו אז כתבות מהסוג של 'יוסי מימן עושה מדורה של מיליונים' וזה היה לי מאוד קשה. פחות מזה שהוא שרף את הכסף, ויותר מזה שכתשו אותו בתקשורת על משהו שהוא לא הרוויח ממנו כלום - ובתקופה הזאת עזבתי ללונדון.

"אחר כך צינור הגז ממצרים היה אמור לתת את החמצן הלאה, וכשהוא התפוצץ התחילה עוד תקופה קשה (הצינור פוצץ ב־2011, עם פרוץ האביב הערבי וההפיכה במצרים, ובהמשך החוזה בוטל, ד"ב). ואז מתישהו גם הכבד שלו קרס. אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו מסוגלים להתמודד עם כל האתגרים האלה, אבל אני תמיד ראיתי את הציר של החוזק אצלו".

"צריכה מרחק כדי לדעת מה הסיפור שאני רוצה לספר"

בגלל הרגלי השתייה שלו, יוסי מימן חלה בשחמת הכבד, עד שבסופו של דבר הכבד פשוט קרס. בריאיון חשוף ל"מוסף כלכליסט" לפני כשלוש שנים סיפר מימן על המאבק הכלכלי והרפואי הארוך שניהל, לרבות השתלת הכבד שעבר בפריז ב־2016 נגד כל הסיכויים, כשמשקל גופו הצטמק ל־48 ק"ג בלבד.

"כשהמילים 'שחמת הכבד' נאמרו בפעם הראשונה הייתי בלוס אנג'לס. אבא קצת עידן את זה, אז בהתחלה לא הבנתי את חומרת המצב. אבל שחמת הכבד היא אחת המחלות הקשות שראיתי, וזה גרם לי להבין שאני רוצה נתיב אחר לחיי".

כלומר?

"כשאבא הלך להשתלה, הבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה. הפסקתי לעשן קצת קודם, לפני שבע שנים, ואז הפסקתי גם לשתות".

שתית?

"כן, גם אני שתיתי הרבה, אבל אף פעם לא הרגשתי שאלכוהול הוא הסם שלי באותה צורה שזה היה בשבילו. היו תקופות ששתיתי כל ערב, ולבד. אבל אז אמרתי לעצמי 'מספיק'. אמנם ככה גדלנו, אבל החלטתי להפסיק לרקוד 'ליד הגבול' והפסקתי לשתות בבית לבד באופן קבוע".

היית יו"ר נוער העבודה, שכמעט נכחדה בבחירות האחרונות יחד עם כל גוש השמאל.

"זה חתיכת שבר. אחת הסיבות שמרץ והעבודה איבדו מצביעים היתה הוויתור על אג'נדה, למשל הזכות לאוטונומיה על הגוף, שהושלכה בתקופת הקורונה. ההסכמה של מפלגות שמקדשות זכויות אדם לא להעלות לא־מתחסנים לאוטובוסים היא בלתי נתפסת בעיניי. הסיבה השנייה היא הניסיון לא להיות שמאל ולא לעסוק בסכסוך. השמאל צריך לעשות חתיכת חשבון נפש".

את יושבת על חומרים לסרט שצילמת על אבא שלך. למה את מחכה בעצם?

"כשהוא נפטר רציתי לראיין את כולם מהר לפני שאני חוזרת לחו"ל, אבל אז הבנתי שאני בורחת מלשהות בכאב. בשנה שחלפה שהיתי המון בכאב הזה. יש חומרים שצילמתי והם קשים, למשל בהשתלה ובאשפוז בבית החולים לפני הפטירה, ואני לא בטוחה שיש לי כרגע את הכוחות. אלה לא חומרים שבהכרח ימצאו את מקומם בסרט, אבל הם כן חלק מהמסע שלי. אני גם עדיין לא בטוחה מה הסיפור שאני רוצה לספר.

"הוא היה איש שנולד במחנה עקורים בגרמניה לשני הורים שבורים, ואני רואה את הסיפור שלו כמאוד הרואי, אבל אולי בצורה שפחות נוגעת בפצעים. זה יבשיל כשזה יבשיל, אני כנראה צריכה יותר מרחק. בינתיים אני עובדת על סרט עלילתי אחר".