כיסא רגיל הוא לא נוח בהגדרתו, כי לא נועדנו לשבת — נועדנו לעמוד, לכרוע או לשכב. ולכן בישיבה ממושכת אנו זזים כל הזמן. ולכן כילדים היינו מתנדנדים על הכיסא בכיתה, והמורים היו נטרפים. אנחנו תמיד מחפשים את הזווית הכי נוחה לאותו הרגע. וזה מה שכיסא הנדנדה נותן — אתה פשוט מתיישב ומגיע לזווית הנוחה. זה גאוני.

סם מאלוף היה נגר מאסטר אמריקאי, ולכיסא הנדנדה האייקוני שלו יש מבנה מאוד ארגונומי. רוב הכיסאות ימקמו אותך באותה זווית, ועדיין שינויים במנח הגב, מיקום הידיים וכו' עושים הבדל — כשם שהמון אנשים ציירו חמניות, אבל לא כמו אלה של ואן גוך.
כמו כן, בניגוד לנגרות המסורתית, שבה מחביאים את המחברים, אצל מאלוף הם בולטים. זו אמנות מודרנית, כמו מרכז פומפידו בפריז שמציג את הצנרת שלו גלויה כחלק מהעיצוב של הבניין.

שהם מושלמים. בפעם הראשונה שהתיישבתי על כיסא מאלוף שבניתי, הרגשתי "וואו, הוא נוח ברמות־על". שימת הלב של מאלוף לפרטים מושלמת. הוא לא השאיר שום פרט שלא טופל.

אגוז אמריקאי (Walnut), דובדבן, מייפל ואשה (Ashe), שמיובאים מארצות הברית.

כיסא נדנדה בסגנון מאלוף

"בנגרות מסורתית חייבים להסתכל היטב על כל חתיכת עץ ולהבין איך עובדים איתה נכון. אם פתאום מתברר שיש עין בעץ שפספסתי, הלך הכיסא, כי עין משנה את כיוון הסיבים, ואם לא מתייחסים לכך נכון, העץ הופך לפגיע ונשבר".

אני מתחיל בבחינה של העצים כדי לבחור מאיזה חלק של העץ להוציא כל חתיכה, לפי כיוון הסיבים והצבעוניות של העץ. הכיסא מורכב מעשרות חלקים, חלק מהם אני משרטט בעזרת שבלונות וחותך, וחלק מהם — אני מייצר קודם את המחבר ומשאיר סביבו עץ גושני, מחבר את המחבר בצורה גולמית, ורק אז מתחיל לגרוע מסביבו כדי להגיע לצורה הרצויה. אם שוקלים את פלטת העץ בהתחלה ואת הכיסא הסופי אפשר לראות שגרעתי בערך 50% מהחומר. יש משהו מאוד פיסולי בכיסא הזה, אתה פשוט מגלה אותו מתוך העץ.
את הגב והמגלשיים אני עושה בטכניקת למינציה, שבה אני חותך כמה פרוסות דקות של עץ ומדביק אותן בדבק PVA בתוך שבלונות. אני כולב את זה בהרבה כליבות ואחרי 24 שעות העץ נדבק בצורה הזאת — בניגוד לכיפוף עץ באמצעות אדים, שגורם לעץ להתיישר בחזרה כשהוא מתחמם.
אחרי שגמרתי להדביק את כל החתיכות ולחבר הכל, אני מתחיל לנקות, להוריד חומר וללטש, עד שאני משיג ברק מושלם, ואז עובר על הכל בשמן ושעווה.

כ־120 שעות.

על כל חתיכת עץ חייבים להסתכל היטב ולהבין איך עובדים איתה נכון. אם פתאום מתברר שיש עין בעץ שפספסתי, הלך הכיסא, כי עין משנה את כיוון הסיבים, שהוא הדבר הכי חשוב בעץ — כי אם לא מתייחסים אליו נכון, העץ הופך לפגיע ונשבר. בכיסא הראשון שעשיתי הייתי צריך להחליף את כל תומכות הגב, חלק נשברו כי כיווני הסיבים שם לא היו מדויקים ונוצרו נקודות תורפה שעם הזמן נשברו. ואז אתה אומר — "וואלה, צדקו מי שהמציאו את הנגרות המסורתית". זה היופי במלאכה הזו — הכל כבר נעשה, אני דורך בצעדים מותווים. אלה דברים שנעשו מאות שנים אחורה, כך שיש לי עוגן. יש בזה משהו מרגיע מאוד.

בשיטת האלימינציה. בגיל 24 עשיתי קורס תכשיטנות של משרד העבודה, ומיד אחר כך התחלתי ללמוד משפטים וכלכלה באוניברסיטת חיפה, כי זה היה נראה לי רציני ויוקרתי. את הכלכלה עזבתי אחרי חודש ואת המשפטים אחרי שנה וחצי, כי זה לא עניין אותי. אחר כך למדתי אדריכלות והוראה, ובהמשך בניית אתרים ואחר כך פילוסופיה. ככה שבע שנים שיניתי מקצועות. ואז נשברתי סופית ולפני 16 שנה פתחתי נגרייה עם חבר שלמד איתי אדריכלות.

למדתי מהשותף שלי, שעשה קורס בנגרות, ומנגרים אחרים שעבדו לידינו. אבל הנגרייה נכשלה ופשטנו רגל בתוך שנתיים־שלוש. לקח עוד כמה זמן עד שקיבלתי ליום ההולדת שלושה מגזינים של "Fine Woodworking", שהדהימו אותי, ושם חל אצלי מפנה, שגרם לי להתעסק בנגרות מסורתית עם עץ מלא ומחברים. אז חזרתי לנגרייה שלנו, הפעם לבד, והתחלתי לבנות מה שהיה לו ביקוש — שולחנות, מטבחים וכו'.

לפני 14-13 שנה התחלתי להעביר סדנאות נגרות, ולפני עשר שנים הגיע תלמיד שאמר לי שהוא רוצה להכין כיסא מאלוף, ככיסא הנקה לקראת הלידה של התאומים שלו. לא ידעתי מה זה בכלל, אז הזמנתי את התוכניות ממהנדס בארצות הברית וכשהתיישבתי עליו בפעם הראשונה — התאהבתי. עכשיו אני מתמקד כמעט רק בבניית כיסאות נדנדה בסגנון מאלוף, וגם מעביר סדנאות.

12–14 אלף שקל.

לקוחות מוכנים לשלם הרבה יותר על רהיט בהתאמה אישית, מכיוון שהיום הכל נעשה בייצור המוני ונראה אותו דבר. ואילו אמן מכניס חלק מהנשמה שלו לעבודה.

אני לא יושב הרבה בכלל, אבל כשאני קורא או נח, אני רק על כיסא נדנדה. משהו במגע עם העץ עושה טוב לבן אדם. אנשים מאוד נרגעים על הכיסאות שלי. אני אפילו נרדם עליו.

המגע הישיר עם העץ מדהים. זה חומר שכיף לעבוד איתו, כי הוא מתגמל מאוד, הגימור שלו מוציא ממנו דברים מדהימים, ובניגוד לחומרים אחרים פשוט כיף לעבוד איתו — ברמה שאני רץ בכל בוקר לנגרייה וצריך למשוך אותי בכוח כדי שאחזור הביתה. אם לא היו לי אשה וילדים, הייתי גר פה.
תהליך היצירה והבנייה מאוד נכון לנו, כי בסוף היום אתה עומד מול תוצר והסיפוק אדיר. אני צוחק על אנשי הייטק שבמשך יום שלם הם עשו מיליונים והזיזו הרים, אבל בסופו אין להם שום דבר ממשי ביד. ואחרי שאתה יושב כל היום, אתה מרגיש צורך שיהיה לך ביד משהו שעשית.