החיים קשים

1

ביל מארי, ובעצם דמותו ב"לקום אתמול בבוקר" ("Groundhog Day"), הוא גיבורו של משל פילוסופי מודרני. אדם שקם בכל בוקר לאותו היום בדיוק, בהתחלה נושא בעול כמעט כמו סיזיפוס, בסוף רואה את האור כמעט כמו הבודהה. הוא נע מניהיליזם וניצול לרעה של ידיעת העתיד לייאוש אובדני, עד שהוא מבין איך לחיות עם זה כדי לעשות טוב — וסוף סוף להתקדם הלאה.

גם פרופ' קיראן סטיה (Kieran Setiya) הוא קצת גיבור של משל פילוסופי מודרני. הוא היה ילד מלא שאלות פילוסופיות, בגר להיות צעיר שסובל מכאב כרוני, ובחר להשתמש בשאלות הפילוסופיות שלו ככלי שיהפוך את הכאב הזה מייאוש סיזיפי להארה שלוקחת אותו הלאה. ביל מארי היה שם כדי לעזור לו. "מבקרים מסכימים שהסרט הוא אחת הקומדיות הפילוסופיות הגדולות, אף שהם אינם מסכימים מהי הפילוסופיה שלו", כותב סטיה על "לקום אתמול בבוקר", ומסביר שגיבור הסרט לומד איך להפיק את המיטב ממצבו, "איך לחיות חיים טובים יותר, כאלה שפחות ממושכנים להצלחה וכישלון, שמכוונים לא רק לפרויקטים אלא גם לתהליך". לב העניין הוא לא חוסר היקשרות לדברים, אלא להפך: "עבור בודהיסטים, כוחו של הרגע עוסק בטבעה הריק ובן החלוף של המציאות, שמתגבר על היקשרות לאנשים ולחפצים (…) עבורי זה בדיוק ההפך. דווקא להעריך את הפעילויות שנעשות לשם עצמן משמעו להתחבר להווה. אין לזה קשר לריקנות או מלאות, לניתוק או לשחרור, אלא לעיסוק וקשב למה שקורה עכשיו".

זה נשמע מעורפל, אבל שיחה עם סטיה מחדדת את הדברים בפשטות מפתיעה. אם "לקום אתמול בבוקר" ניסה לומר משהו על הדרך הנכונה לחיות באמצעות קומדיה אפלה, סטיה עושה זאת כעת באמצעות ספר מאיר עיניים, "החיים קשים" ("Life Is Hard", הוצאת פינגווין), שמסתמן כרב־מכר וזוכה לשבחים גם בבמות כמו "הניו יורק טיימס" (שהשווה את הספר לחבר שמשפר לך את מצב הרוח). סטיה (46), פילוסוף של המוסר ותורת ההכרה ב־MIT, לא מספק עצות לחיים טובים יותר, כפי שכותרת הספר מבהירה לא רע, או סיסמאות רוחניות קלות לאימוץ. להפך, הוא דורש מאיתנו לא "לשחרר", אלא דווקא להתחייב. גם במקומות המורכבים ביותר בחיינו. אחת הדוגמאות האפקטיביות שהוא נותן, למשל, נוגעת לתפקיד הסיזיפי של רובנו כהורים.

"לאחרונה חזרה לאופנה הפילוסופיה הסטואית, ולפי הרעיון הבסיסי שלה עלינו להתנתק רגשית מכל מה שאינו בשליטתנו. אנחנו מפסידים הרבה מגישה כזאת", אומר סטיה בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "אני כן חושב שאנחנו יכולים לשנות דרמטית את האופן שבו אנחנו מתמודדים רגשית עם הנסיבות החיצוניות שבחיינו".

במילים אחרות, כפילוסוף סטיה מבקש להציע לנו תפיסה אחרת של חיינו, פרשנות שונה של מה שקורה לנו, כדרך לחיות קצת יותר טוב. אין כאן הבטחה לאושר — הוא בפירוש נמנע מזה, עוד נגיע לכך — אלא שאיפה ל"חיים טובים דיים", באמצעות המשמעות שאנחנו מעניקים לדברים.

"ישנן כל המטלות הקטנות שמרכיבות את היום שלך כהורה, אבל ישנה גם הפעילות המתמשכת של ההורות, שבה יש לך מערכת יחסים עם עוד בן אדם. צריך לעבור מחשיבה על המטלות שצריך להשלים לחשיבה על תהליך מתמשך ובעל ערך רב של הורות"

החיים אינם אוסף של משימות

2

המפתח הראשון לכך הוא להפסיק לחיות כמו מנהלי פרויקטים, עוברים ממטלה קטנה אחת לאחרת, ממשימה בינונית לבאה, מפרויקט גדול לזה שאחריו. "צריך למסגר מחדש את הפעילויות שחשובות לנו כפחות מבוססות פרויקטים", מגדיר זאת סטיה, ומדבר על הקשר בין ההתנהלות הזאת לתחושה חוזרת ונשנית של כישלון. "כשאנחנו עסוקים בפרויקט, אנחנו מכוונים למשהו בעתיד שאנחנו מנסים להשיג, אבל הוא לא בידינו עדיין, וזה מתסכל. ואז, כשאנחנו משיגים אותו, אנחנו עוברים מיד להתמקד במה הלאה. אנחנו בעצם לוקחים את מקור המשמעות הזה ומנסים לסיים אותו, להוציא אותו מהחיים. זה קצת גול עצמי".

אבל החיים מלאים במשימות קטנות ובפרויקטים גדולים. אי אפשר להימנע מזה.

"מה שאני מציע לעשות הוא להעביר את המיקוד מהמטלות הקטנות שמרכיבות את הפרויקט לתמונה הגדולה. קחי לדוגמה הורות. ישנן כל המטלות הקטנות שמרכיבות את היום שלך כהורה, ועלייך לבצע כל אחת מהן. אבל ישנה גם הפעילות המתמשכת של ההורות, שבה יש לך מערכת יחסים עם עוד בן אדם. אנחנו הולכים לאיבוד בהתמקדות יתר בפרויקטים ספציפיים ובכישלון או בהצלחה שלהם ובהערכת חסר של התהליך".

בסוף אני צריכה להכין ארוחת בוקר לילדים, קשה למצוא זמן להרהר ב"פעילות המתמשכת של ההורות". איך עושים את זה?

"אין צורך לשנות את הפעילויות עצמן, את יכולה להמשיך להכין ארוחת בוקר לילדים, לקחת אותם לבית ספר וכו'. השינוי צריך להיות מחשיבה על המטלות שצריך להשלים לחשיבה עליהן כחלק מתהליך מתמשך ובעל ערך רב של הורות, ושינוי כזה יאפשר לך להעריך את מה שטוב במה שאת עושה, חרף כל הסטרס שכרוך בעניין".

התמשכות היא מילת מפתח אצל סטיה. לחוויית הרגע תמיד ישנו ההקשר המתמשך, והוא שנותן לה את המשמעות. וזה נכון, הוא אומר, "כמעט בכל דבר שאנחנו עושים. עבורי, זה קשור, למשל, באופן שבו מערכת היחסים שלי עם הפילוסופיה עלולה להתעוות לחשיבה על הפרסום הזה או ההישג האקדמי הבא, במקום שתתבסס על הערכה לעובדה שהתמזל מזלי לבלות את זמני בלחשוב על שאלות פילוסופיות ולדבר על זה עם אנשים. זה לא משהו שנמצא בעתיד, או שאני מסמן עליו וי, זה משהו מתמשך. אז אני חושב שזה מקרה שבו אנחנו משנים את האוריינטציה שלנו למה שאנחנו עושים באופן שבולם את הנרטיב שחותר תחת עצמנו, של סיום משימות, ולא כרוך בשינוי חיצוני".

החיים הם כאב מתמשך

3

ההתמשכות, החיפוש אחר התהליך הגדול, מאפשרת לסטיה לדון בספרו במצוקות הגדולות של החיים. שמות הפרקים מבהירים היטב שזה לא ספר קליל: "כאב", "בדידות", "אבל", "כישלון", "חוסר צדק" ו"אבסורד". אבל הוא גם לא ספר מחניק. הוא קריא מאוד, כשלצד ענקי פילוסופיה — אפלטון, אריסטו, ויטגנשטיין ואחרים — סטיה נעזר בו גם ב"לקום אתמול בבוקר", בווירג'יניה וולף ואמילי דיקינסון, ובסטנדאפיסטית טיג נוטארו. וכולם מגויסים לאותה הכוונה ל"חיים טובים דיים": בהשאלה מרעיון ה"אם טובה דיה" של ויניקוט, ובניגוד מובהק לחתירה לחיים אידאליים נוסח אריסטו. אין כאן שום "חשיבה חיובית", ואין כאן חיפוש אחר אושר. אפילו אפלטון, הוא מזכיר, טען שהאושר האמיתי טמון בלהכיר את השקרים של החיים האמיתיים. כל יומרה אחרת היא כזאת שמתעלמת מכך שהחיים מלאים גם בחוסר צדק, מלחמות ושאר אסונות.

במקרה של סטיה, הוא חווה את זה על בשרו. כבר כילד בן 7, הוא מספר, "העסיקו אותי מאוד שאלות כמו למה דברים בכלל קיימים, התבוננתי בעצים בחצר בית הספר שלי ותהיתי איך זה שבעצם אין פה כלום", אבל המפגש שלו עם החיים הקשים באמת הגיע 20 שנה אחר כך — בגיל 27 הוא החל לסבול מכאב עצבי כרוני. הפילוסופיה נהפכה מבחינתו ממרחב של הרהור הגותי להכרח קיומי, כדי לחיות עם הכאב טוב יותר. ודרך חיים עם הכאב, הוא אומר, גם למד איך לחיות עם אנשים אחרים, איך לחיות בעולם.

זה לא קרה ברגע, תהליכים מורכבים מכמה שלבים. "החוויה של להבין שאני אצטרך פשוט לחיות עם כאב כרוני, שהבעיה לא תיפתר, התבטאה בהתחלה בקנאה בחייהם של אחרים שלא צריכים לחיות ככה", הוא מסביר. "בהמשך באה ההבנה שכשם שאנשים אחרים לא מבינים מה עובר עליי, גם אני לא מבין מה עובר עליהם. המעבר הזה, מהחשיבה המעט נרקיסיסטית שלי על הסבל שלי לחשיבה על סבל של אנשים אחרים, היה צעד חשוב בכתיבת הספר הזה. כאב הוא רע, אבל הוא רע בדרכים ספציפיות שיכולות לכוון אותנו בכיוונים מועילים".

אילו תועלות אתה מוצא בכאב?

"למשל, בדרך כלל כשאנחנו חווים את הגוף שלנו בריא הוא שקוף עבורנו. אנחנו פשוט חווים את העולם, מדברים עם אנשים וכו'. אין לנו באמת תחושה של הגוף שלנו. כאב גורם לאדם להתמקד בגוף שלו, הוא אמנם מפריע לנו, אבל הוא הופך את הגוף ללא שקוף.

"כאב מתמשך שאין ודאות לגבי כמה זמן יימשך מקשה גם בכך שהוא מעורר חרדה — האם יחזור? האם יוחמר? הוא גורם לכך שאי אפשר לדמיין עתיד נטול כאב, ממש כמו שקשה לזכור איך זה היה לחיות ללא כאב. אבל כשאתה חווה כאב מתמשך אתה גם לומד לחיות יום ביומו, אתה מבין שמדובר בשורה של ימים שיש בהם דברים רעים וטובים — וככל שתפסיק לחשוב על הכאב כגורם מגדיר בחייך, כך ייטב לך.

"ויש עוד דרך שבה אני חושב שכאב יכול לעזור — החוויה הזו פותחת מעין חלון לחיים של אחרים ולסבל שהם אולי חווים. יש בזה נחמה אישית, אבל זו גם דרך מועילה לעשות לכאב הזה ייעוד מחדש. זו תחושה טובה להיות מסוגל לעשות משהו, לייצר חיבור עם אנשים אחרים, ולהבין שיש סוג של סולידריות בסבל. אלה חלק מהסיבות שבגללן הכתיבה על הכאב היתה טובה לי".

זה מעורר שאלה בסיסית בפילוסופיה — עד כמה חוויה אישית, במקרה הזה של כאב, יכולה להצמיח תובנות אוניברסליות. איך התגברת על זה בכתיבה?

"זה אכן אתגר אמיתי. במובן מסוים, כשאני חושב על איך פילוסופיה פועלת, נדמה שהגבולות בין תיאוריות גדולות, טיעונים אבסטרקטיים ותיאורי חיים של אנשים הם מטושטשים. האתגר הבסיסי הוא שאני לא יכול לתאר את חייהם של הקוראים שלי, אני לא יכול לתאר את החיים שלך, למשל. אז ניסיתי לכתוב על הניסיון האישי שלי, להשתמש בעצמי כמקרה בוחן. נכון שהחיים שלי לא יכולים לייצג את החיים של כולם, אבל הם ידברו ללפחות חלק מהאנשים. ומעבר לזה, כשאני חושב על הכלים הפילוסופיים שעשויים לעזור לי להבין את החיים שלי, אני יכול להדגים לאדם אחר איך רעיונות פילוסופיים על כאב, בדידות או אבל יכולים לשמש אותו כדי להאיר את חייו ולהפוך אותם לקלים יותר. ובכל זאת אני לחלוטין מכיר בכך שיש כל מיני סוגי קשיים שלא חוויתי מיד ראשונה, ולכן הפרספקטיבה שלי עליהם מוגבלת והכתיבה שלי עליהם מלווה בלא מעט היסוס. זה קורה, למשל, כשאני כותב על נכויות".

"יש תפיסה מוטעית שלפיה חיים טובים הם כאלה שיש בהם את כל הדברים הטובים. אבל לאף אחד מאיתנו אין מקום בחיים לכל הדברים הטובים - כולנו מוגבלים בדרך כלשהי, וחיים טובים דיים הם כאלה שיש בהם סוגים שונים של מגבלות"

החיים מוגבלים ומגבילים

4

נכויות הן דוגמה קיצונית לנסיבות החיצוניות בחיינו, אלה שאינן בשליטתנו ואנחנו צריכים להבין איך לחיות איתן. כל אחד חי עם איזשהן מגבלות — אישיותיות, כלכליות, משפחתיות, גיאוגרפיות, נפשיות, פיזיות וכן הלאה — אבל נכויות הן המגבלות המובהקות ביותר, ועיסוק בהן יכול ללמד משהו על חיים עם מוגבליות קלות יותר. ועיסוק בהן הוא גם עניין נפיץ מאוד, עם היסטוריה פילוסופית מורכבת, שלעתים טענה שאנשים עם מוגבלויות לא יכולים לחיות חיים טובים, ועם הווה פוליטי מורכב, על רקע הדיון בהפלות. סטיה ניגש לנושא בזהירות, נעזר בסיפורה של הרייט מקברייד ג'ונסון, עורכת דין אמריקאית ופעילה לזכויות נכים שנולדה עם ניוון שרירים. כשהפילוסוף האוסטרלי פיטר זינגר טען באוזניה שלהורים צריכה לעמוד הזכות לבצע המתת חסד בתינוקות שנולדו עם המחלה, היא ענתה לו בשאלה עמוקה על מצב המוגבלים לעומת ה"בריאים": "האם מצבנו גרוע יותר?". השאלה הזו עומדת בבסיס הטיעון של סטיה, שלפיו לנכים יכולים להיות חיים לא פחות טובים מאלה של אנשים ללא נכויות, אם החברה תירתם לעניין ותאפשר להם נגישות מרבית.

"לאנשים רבים זה נשמע מנוגד לאינטואיציה — המחשבה היא שזה מהדברים הגרועים שיכולים לקרות בחיים. לאבד את הראייה או את היכולת לנוע, איך זה לא יהפוך את החיים לגרועים יותר?", הוא אומר. "זה נובע מתפיסה מוטעית שלפיה חיים טובים הם כאלה שיש בהם את כל הדברים הטובים. הצעד הראשון בניסיון למוסס את התפיסה הזו הוא להבין שלאף אחד אין מקום בחיים לכל הדברים הטובים — כולנו מוגבלים בדרך כלשהי, ולפיכך מנועים מלחיות את החיים הטובים ביותר. לא כולנו נהנים ממוזיקה או אוהבים לקרוא, לא כולם אתלטיים. חיי אנוש טובים דיים הם כאלה שיש בהם סוגים שונים של מגבלות. כך, אף על פי שבמובן אחד נמנעת מבעלי נכות גישה למשהו טוב, אם תשאלי את שאלת ההרייט מקברייד ג'ונסון, 'האם מצבנו גרוע יותר?' התשובה תהיה — יש סוג אחד של דברים טובים שאין לי גישה אליהם, אבל זה נכון לכולם. בהינתן שתהיה לי גישה לדי דברים טובים אחרים בחיים, אוכל לקיים חיים טובים. ולכן התשובה היא לא".

אבל זה מותנה בנגישות, כמובן.

"כמובן. אם את נניח עיוורת ואין לך גישה ללימודים או לאמנות, או את לא יכולה לצאת מהבית, יכולות להיות לזה משמעויות מורכבות, אובדן גישה להרבה דברים טובים. אבל אם אנחנו כחברה ניערך לכך, הם יאבדו רק סוג אחד של דבר טוב, ויש בעולם עוד הרבה דברים שאפשר להרכיב מהם חיים טובים. אני לא רוצה להישמע יותר מדי אופטימי כאן, יש מוגבלויות פיזיות קשות מאוד, והחוויה של להפוך למוגבל או נכה יכולה להיות קשה מאוד, אבל אני חושב שבמקרה הזה יש בזה הרבה אמת".

זה טיעון שיכול לשמש את מתנגדי ההפלות.

החיים הם גבולות מטושטשים

5

לצד הצורך להעניק משמעות לתהליכים הגדולים, ולצד החשיבות שבקבלת הכאב והמוגבלות ובחיים סבירים איתם, יש עוד מסר שעולה בספר של סטיה ובשיחות איתו, והוא התזכורת שהחיים הם גם וגם. לא "אושר" נקי או כאב בלעדי, אלא קצת מהכל. כמו "לקום אתמול בבוקר", ששוזר רגעים קורעים מצחוק עם ייאוש עמוק. וכמו הספר עצמו, שנע בין הקליל לכבד, בין לעורר אופטימיות ללהכריח אותנו לחשוב על זוועות החיים, ועם הכרה עמוקה בכך שהפילוסופיה קיימת מעבר לאקדמיה — במוזיקה, בקולנוע, בספרות, אצל לארי דיוויד או לואי סי.קיי, למשל.

גם מבחינת הז'אנר קשה להגדיר את הספר. "הייתי אומר שזה ספר עזרה עצמית פילוסופי, שמצוי בצומת של פילוסופיה וצמיחה או התפתחות אישית — אבל אני מהסס כי זו הגדרה שנשמעת יותר אנוכית ממה שזה באמת", אומר סטיה. "כשאנשים חושבים על עזרה עצמית הם חושבים על 'שלושה טיפים לפתור את בעיותיך', או 'שבע דרכים להצליח בחיים', על משהו שיהיה מרוכז בהם. אבל נושא הספר שלי הוא לא רק איך לקיים חיים טובים לנוכח קשיים, אלא גם איך להתמודד עם האבסורד שבחיים ולחיות בעולם של חוסר צדק".

ועדיין, כתבת ספר עזרה עצמית מלב האקדמיה היוקרתית. איך מקבלים את זה בענף?

"בעשור האחרון היה שינוי גדול — בעבר עבודות שיועדו לקהל הרחב היו מתקבלות בגלגול עיניים וכיום מכירים באחריות של אקדמאים באופן כללי ופילוסופים בפרט לפנות לקהל גדול יותר. וזה גם עניין של ביקוש. כרגע העתיד מאוד לא ודאי, אנשים עסוקים באיך לחיות טוב בתנאים לא פשוטים יותר מתמיד, ויש להם תיאבון להנחיה פילוסופית, רוצים להבין איך לחיות טוב באופן שאינו שטחי. פילוסופים כמוני מנסים לענות על הביקוש הזה, לחשוב איך העבודה שלנו יכולה להיות מועילה ונגישה לאנשים בלי רקע בפילוסופיה".

ולכן גם הבחירה לשלב פילוסופים וסטנדאפיסטים?

"הגבולות בין פילוסופיה לתחומים אחרים אינם ברורים. הדעה הרווחת היא שפילוסופים טוענים טיעונים, מספקים הוכחות ובוחנים תיאוריות אבסטרקטיות, וזה באמת מה שחלק מהם עושים, אבל לא מעט עבודה פילוסופית למעשה עוסקת בניסיון לתאר דברים באופן שיעשה בהם סדר".

וזה משהו שגם סטנדאפיסטים או אמנים עושים.

"בדיוק. וגם העיסוק שלי בכאב הכרוני שלי בספר הוא כזה. מבחינתי, תיאורים כאלה הם נתח מרכזי מהפילוסופיה וצריכים להיות עוד יותר מרכזיים ממה שהיו. לפעמים חושבים על פילוסופים פוליטיים ככאלה שמניחים תשתית לחברה אידאלית, אבל למעשה, חלק מהתרומה המשמעותית שלהם היא בלהציג קונספט חדש לאיך לראות דברים. אייריס מריון יאנג (פילוסופית פוליטית אמריקאית) למשל פיתחה את הרעיון של 'חוסר צדק מבני', שבעיניי עיצב את האופן שבו הרבה מאוד אנשים חושבים על חוסר צדק — ומה שהיא עשתה זה סוג של יצירה קונספטואלית, זה מעשה יצירתי שאינו שונה מהאופן שבו משורר משתמש במטאפורה כדי לעזור לנו לראות דברים באור חדש. ברגע שחושבים על המטלה הפילוסופית בדרך היצירתית־תיאורית הזו, למה לא ליהנות מהמשאבים של סופרים ומשוררים שלעתים עושים את הדבר הזה טוב יותר מפילוסופים?".