רוברטו מאנצ'יני היה ילד פלא. כבר כשהיה בן 13 רדפו אחריו המועדונים הגדולים באיטליה. האגדה מספרת שמילאן שלחה את החוזה עבורו לכתובת שגויה, ולכן חתם בבולוניה. הוא גם היה אובססיבי לשליטה, וגם כנער בין גברים הוא דרש לעצמו כל בעיטה חופשית, כל קרן וכל פנדל. הוא נעל את עצמו בחדרי ההלבשה עד שאישרו דברים שרצה להשיג, הוא רב עם חברים לקבוצה ומאמנים, וכשחקן בוגר היה "המאמן על המגרש". בגיל 27 כבר ישב בריאיון העבודה של סוון גוראן אריקסון לתפקיד מאמן סמפדוריה ואישר אותו בפני ההנהלה. כשחקן פנה לשחקנים שאהב בקבוצות יריבות, כדי להחתימם. "כשלקחתי את מאנצ'יני ללאציו הוא רצה להיות לא רק שחקן אלא גם המאמן, האפסנאי, נהג האוטובוס, הכל", סיפר פעם אריקסון. "לפני אימונים היה בודק שהכל במקום".

כשחקן נבחרת, מאנצ'יני סבל מחוסר שליטה. פעמים רבות לא נמצא לו מקום בהרכב השמרני של האזוּרי. למונדיאל 1986 לא נלקח כי סירב להתנצל בפני המאמן אנצו ביארזוט על בילוי מאוחר. למונדיאל 1994 סירב להגיע כי אריגו סאקי לא נתן לו לשחק 90 דקות במשחק ידידות בגרמניה.

גם גארת' סאות'גייט, מאמן אנגליה הפיינליסטית, אפשר לקריירה שלו כשחקן להשפיע מאוד על התנהלותו כמאמן. בספרו "Anything Is Possible" הוא מתאר את ההליך הנפשי והמנטלי שעבר אחרי החמצת הפנדל המכריע בחצי גמר יורו 1996. "הניסיון ההוא כמעט מנע ממני לקחת את תפקיד מאמן נבחרת אנגליה, שני עשורים מאוחר יותר, כי לא רציתי להיפגע שוב", אמר. סאות'גייט מדבר בחופשיות על הטראומה שעבר ועל החרדה מכישלון כגורמים שהובילו אותו לנסות "לתקן" את הנרטיב סביב הנבחרת האנגלית. "הבנתי שאני רוצה לעזור לשחקנים להגיע למקומות גבוהים יותר מאלה שאני הגעתי אליהם, וכמישהו בן 50 פלוס עם ניסיון, אני יכול לעשות זאת", הסביר. "החמצת הפנדל הפכה אותי לחסון יותר והעניקה לי פרספקטיבה טובה יותר לחיים. ככדורגלן, שום דבר לא יכאב לך יותר מהניסיון הזה, וההבנה הזו יצרה דלק למוטיבציה ועודדה אותי להבין את עצמי טוב יותר".

סאות'גייט לא מתבייש בכך שעבר טיפול פסיכולוגי. אחד מהדברים הראשונים שעשה כמאמן הנבחרת האנגלית היה להצמיד לנבחרת פסיכולוגים. הוא גם בנה סביבו צוות מאמנים ואנשי מדעי הספורט כדי לנסות לשלוט במה שאפשר לשלוט. "ב־1996 הייתי צריך להתמודד לבדי, ורק הרגשתי חרדה", הסביר.

מאנצ'יני וסאות'גייט בהחלט אינם המאמנים היחידים שהשתמשו בחרדות שלהם כשחקנים כגורם שיוצר מוטיבציה ושיטות עבודה כמאמנים. "פפ גווארדיולה סוחב איתו חשש עמוק מלהיות מותקף", כתב עיתונאי הספורט והסופר מרטי פרנאו (Perarnau). פפ לא היה אתלט גדול במיוחד גם בשיאו הגופני, ותמיד חשש ששחקני היריבה יפגעו בו. פפ הסביר לפרנאו שהצלחתו נבעה דווקא מאותה חרדה. הוא היה "מטרה קלה" לשחקנים גדולים וחזקים ממנו, ולכן פיתח קריאת משחק ויכולות חשיבה גבוהה ומהירה יותר. הוא גילה שהוא צריך להיות מודע לחרדה הזאת ולעבוד קשה כדי שתהפוך ליתרון. הוא פיתח אומץ אדיר בכל מה שקשור למסירות עומק חוצבות הגנות (ומרחיקות שחקנים לוחצים), משחק בנגיעה והימנעות מעימותים פיזיים. הוא גם העדיף לשחק נגד קבוצות שעושות בונקר, מכיוון שאז לא היה עליו לחץ פיזי מצד שחקני ההתקפה והקישור: "במשחקים שבהם קבוצות מסתגרות מסביב, הכדור נשאר רחוק מהשער שלי ואני מרגיש פחות מאוים", הסביר. במילים אחרות, קבוצות שמסתגרות הפחידו אותו פחות. כמאמן, פפ שכלל משחק שמתבסס על שמירה על הכדור ודחיקת היריבה לרחבה שלה. הוא לא אוהב להיות מותקף, ולכן הוא יוצא להתקפה. וכן, הוא פיתח יכולות אימון ומיקרו־ניהול אובססיביות שמסייעות לשחקנים חלשים פיזית.

לחרדה יש מטרה: להגן עלינו מפגיעה. זו תגובה קדמונית. אמנם אנחנו כבר לא מפחדים שאריה יטרוף אותנו, אבל חוסר ודאות ומה שנתפס כסיכון לבריאותנו הגופנית והנפשית יכולים לייצר חרדה חמורה לא פחות מהחשש להיטרף.

לפעמים החרדה היא רציונלית ולפעמים לא. לפעמים היא קשורה למה שיכול לקרות בעוד 30 דקות (ריאיון עבודה) ולפעמים למה שעשוי לקרות בעוד 30 שנה (לא יהיה לי כסף לפנסיה). הבסיסיות שלה הופכת אותה להפרעה הנפשית הנפוצה ביותר: יותר מ־280 מיליון אנשים בשנה ברחבי העולם סובלים מהתקפי חרדה. ואולם, כמו בכדורגל, זה ממש לא נורא אם המנהל חרדתי.

הדאטה שיש לנו מראה שאנשים עם חרדות מצליחים לעבד סיכונים אחרת. הם משתמשים בחלקים במוח שאנשים לא־חרדתיים אינם מכירים, ומגיבים מהר יותר לסכנות. מאמר שפורסם ב"הרווארד ביזנס ריוויו" קבע שחרדה אף יכולה להיות גורם מאחד שיהפוך צוותים ליותר יצרנים, יצירתיים ובעלי תושייה. "ללא טיפול נכון, חרדה יכולה להטריד אותנו, להפריע לנו, לרוקן את האנרגיה שלנו ולגרום לנו לקבל החלטות גרועות — אבל היא גם יכולה להיות שותפה טובה", קבע המאמר.

הפסיכולוגיים והמנהיגים העסקיים שדיברו על החרדה שלהם הסבירו איך הפכו אותה לשותפה טובה. התהליך דומה לזה שעברו מאנצ'יני, סאות'גייט ופפ: זה מתחיל במודעות למצב ובטיפול בו, ממשיך בלהבין את הטריגרים והסיבות לחרדה, ומגיע לשיאו בבניית צוות שאפשר לסמוך עליו שינהל תקשורת פתוחה על החרדות. מנהיגים חרדתיים יכולים לפתור חלק מהחרדה שלהם עם בניית תסריטים להכל וניסיונות שליטה במה שאפשר לשלוט, כמו פפ; מנהיגים אחרים נותנים לעובדים גישה לטיפול, כמו סאות'גייט; ומנהיגים חולי שליטה כמו מאנצ'יני מבינים שהדרך היחידה לשלוט היא לשחרר ולדרוש מהשחקנים רק דבר אחד: כנות מלאה.