מ

ודר יונס מסתכל על המפה הגדולה. זר יראה כאן רק אסופה של קווים וכתמים בצבעים שונים, אבל יונס הוא איש עם חזון; הוא מסתכל עליה, פרוסה על השולחן בבניין המועצה של עארה־ערערה שבראשה הוא עומד — ורואה מהפכה. "ברגע שאין לך תכנון אין לך בנייה, אין לך מסחר, אין לך כלים, ואתה חי בצורה פרטיזנית. לאנשים אין איפה לגור, וזה יוצר תסיסה", הוא אומר. תושבים בערערה מספרים על תסכול ממושך, אובדן אמון ברשויות, סכנת שרפות בגלל בעיית התכנון, סכסוכי שכנים. היעדר התכנון משפיע על כל אחד מתחומי החיים, בכל אוכלוסייה. בחברה הערבית בישראל רואים זאת היטב.

"אבל עכשיו יהיה תכנון", יונס מבטיח. לא סתם תכנון: על הגבעה הגבוהה ביותר ביישוב, בחלקו הדרומי, יוקמו 3,750 יחידות דיור חדשות, עם חיבור מסודר לחשמל ולביוב ואפילו, כמה פשוט, אפשרות להגיע עד סמוך לבית עם כלי רכב. רחובות רחבים, עם תאורה ומדרכות. אזורי תעשייה ומסחר שיספקו מקומות עבודה. מוסדות חינוך חדשים ומבני ציבור אחרים, פארקים ומתקני ספורט. כל מה שאנחנו רגילים לראות בכל שכונה חדשה המוקמת עבור יהודים בישראל, ואפילו יותר מכך, כי שכונות חדשות בדרך כלל לא מצליחות לספק שטחי תעסוקה. זה תכנון בסיסי, אנושי, הכרחי, מובן מאליו. אבל הוא כמעט שלא קיים ביישובים ערביים בישראל. לא פלא שבערערה שבוואדי עארה, ובציבור הערבי כולו, מחכים בכיליון עיניים למהפכה הזאת.

ראש המועצה יונס: "החברה הערבית היא המנוף לכלכלה הישראלית. אם לא יחזקו את הפן הכלכלי אצלנו, זה ימשוך את כל כלכלת המדינה למטה. ונקודת המוצא המרכזית קשורה לתכנון ובנייה"

איך חיים בלי תכנון

חשמל פיראטי, מפגעי ריח, סכנות בטיחות

תוכנית "מתחם דרומי ערערה" אושרה בוועדה הארצית לתכנון ובנייה (הוותמ"ל) כבר לפני חודשיים. עכשיו היא מחכה לאישור סופי של שרת הפנים איילת שקד. התוכנית תצא לפועל בשנים הקרובות גם ללא חתימתה, אבל אם שקד לא תחתום המצב שוב יהיה מסובך: כדי שהתוכנית תמומש כמו שצריך, המועצה המקומית צריכה לקבל שטחים ששייכים כרגע למועצה האזורית מנשה. אם שקד לא תחתום, לתושבי ערערה יהיה קשה לבנות בשטחים ששייכים למועצה האזורית, לקבל היתרי בנייה וכן הלאה. בלגן. ולאנשי ערערה נמאס מבלגן. הבלגן הוא מה שהוביל אותם למצב הנוכחי מלכתחילה.

ערערה היא יישוב מטופח לעומת חלק מהיישובים הערביים האחרים. יונס הוא ראש מועצה מוערך, והוא נחשב מי שבא לעבוד למען התושבים. אבל בלי תכנון מוסדר, בלי היתרי בנייה, ובלי אוכלוסייה שרגילה לקבל שירותים ותשתיות ראויים, גם ראש המועצה הכי חרוץ ומסור מוגבל ביכולתו להבטיח יישוב מסודר.

"יש בערערה כ־25 אלף תושבים, ויש כ־6,000 בתים, אבל 2,300 נבנו ללא היתר", הוא מסביר. "אף אחד מהתושבים לא רצה להיות מפר חוק, הם נקלעו למצב הזה כי לא היתה להם ברירה". בסיור איתו הוא מצביע על הבתים האלה, עוד בית, ועוד בית, ועוד בית, כולל למשל של בנו של ראש המועצה לשעבר. חלק מהכבישים מלאים מהמורות, טלאי על טלאי, ללא מדרכות. כך גם הבתים, צפופים, בחצרות משותפות. ובלי היתר בנייה וטופס 4, הם לא מחוברים רשמית לחשמל. התושבים מותחים כבלים מבתים שמחוברים חוקית לרשת, ולפעמים בית אחד מספק כך חשמל אפילו ל־20 בתים אחרים לא חוקיים, מה שמייקר את העלויות ומוביל להפסקות חשמל. רבים מהבתים גם לא מחוברים לרשת הביוב, יש להם בורות ספיגה ומשאיות מפנות את השפכים אחת לחודש, מה שגורר מפגעי ריח. בצדי הדרכים מתגבהות ערמות של פסולת בנייה או גזם. גם ליונס זה מפריע, הוא מתנצל על המראות בזמן הסיור שלנו. "הרבה מאוד קבלנים שגרים בכפר ועובדים בתל אביב מביאים את הגזם של רון חולדאי וזורקים אותו פה", הוא מסביר. "אתה מבין, אני צריך לממן את העירייה הכי עשירה בארץ". יש בכאוס גם איזה חן, לרגעים הבנייה הפרועה מזכירה לי כפר יווני, אבל כשאני אומר את זה ליונס בחיוך, הוא משיב בחיוך משלו: "היופי נעלם כשאתה צריך לחיות כאן, ולנהל את החיים באופן יעיל".

הערמות האלה, הבנייה הלא מוסדרת, החשמל הפיראטי, הדרכים הצרות מדי למעבר — כל אלה יוצרים יחד שלל סכנות. עלי מצרווה, אחד האימאמים בכפר, מדגים: "לפני שנתיים היתה שרפה בשטח שעכשיו מיועד לבנייה, בחורשה ליד הבתים. כוחות הכיבוי לא הצליחו להגיע לשם, כשכל אחד בונה ללא התחשבות הדרכים חסומות. היו בתים שעלו באש". מצרווה השתמש במקרה הזה כדי להסביר לתושבים את חשיבות התכנון, כדי לקדם את התוכנית החדשה. "דיברתי בדרשה על המקרה הזה — הסברתי שאסונות תמיד קורים ואם נשאיר את המצב כפי שהוא לא יהיו דרכי גישה וכולנו נהיה בסכנה. ככה זה כשגרים במקום לא מתוכנן ולא מסודר".

יש תושבים שנדרשים לשכנוע בכל הנוגע לקבלת התוכנית החדשה, אבל כל התושבים מודעים היטב לבעיות התכנוניות. השטח החקלאי של זיאד שייח' עבד, למשל, מוקף בתים שנבנו באופן לא חוקי, "וכדי להיכנס לשטח שלי אני צריך לשבור את הגדרות של השכנים שלי. אני צריך לריב איתם", הוא אומר. "אני לא יכול לבנות שם בית שתהיה אליו גישה, ברגל או ברכב. כשהתוכנית תאושר, יהיה לי כביש שיוביל אל החלקה. אני פשוט מחכה לרגע שזה יקרה". ציפייה דומה מתאר גם אכרם אלעזב, הבעלים של חנות לחומרי בניין: "כיום כדי להגיע לחנות צריך לנסוע על דרך עפר, בקיץ זה מעלה המון אבק, בחורף יש שלוליות, זה לא נכון. בתוכנית החדשה יהיה כביש סלול לחנות, ואני מצפה שיבואו אליי יותר לקוחות. יש הרבה מאוד עסקים שמתקשים להתרומם כי אין אישורים, אין חשמל והדרכים משובשות. בלי תכנון, אנחנו נשארים למטה ולא מצליחים להתפתח. במקום לעשות עסקים אנחנו כל היום עסוקים בביורוקרטיה עם הרשויות, מקבלים דו"חות על מסחר לא חוקי וכל מה שקשור בזה. התוכנית החדשה תשנה את כל זה, היא תשנה את כל הכפר".

אחראית התכנון אבוליל מוחסן: "היו אנשים שאמרו לנו שאם ייקחו להם שטח הם ישימו לי כדור בין העיניים. אבל הסברנו שיהיו להם חשמל ומים, והם הבינו שאיכות החיים עדיפה. וגם פיצינו בזכויות בנייה"

איך נולד השינוי

לשכנע את הממשלה שזה אינטרס שלה

מעל הכל, המצוקה הבסיסית היא מצוקת דיור. "אין לנו איפה לגור. אנשים גרים עם ההורים שלהם, משפחות שלמות מצטופפות בבית אחד. זה הגורם הבסיסי שיוצר את התסיסה במגזר, חד וחלק", אומר יונס. "ואנשים עוזבים. כשאין תעשייה ומסחר, הם נוסעים לאזורים מרוחקים כדי להתפרנס וחלק מהם עוזבים את הכפרים, אנחנו מאבדים אוכלוסייה. כשיהיו מסחר ותעשייה גם העייריה תכניס יותר כסף מארנונה. אני רוצה לראות כאן אוכלוסייה חזקה, את הצעירים של הכפר וגם אנשים לא מהכפר. אני רוצה לחזק את הקהילה".

הוא בן 55, נשוי ואב לשלושה, עורך דין בוגר האוניברסיטה העברית, שהפעיל משרד פרטי ביישוב עד שנבחר לראשות המועצה ב־2013. הוא בקיא מאוד בדקויות החוק והתכנון, אבל הוא איש שטח, בג'ינס וטי־שירט, ומכיר ביישוב כל פינה. "הוא לא אדם שיישב ויגיד 'אכלו לי, שתו לי', הוא בא לעבוד, לעשות", אומרת עובדת מדינה בכירה לשעבר שהיתה שותפה להולדת התוכנית החדשה.

ואכן, יונס, שמשמש גם יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, היה מיוזמי התוכנית הזאת, עם ענייה בנא, בשבתה כמהנדסת של ועדת התכנון והבנייה עירון. "היוזמה הגיעה מהם, זה ממש היה משהו שבא מהשטח", אומרת דקלה פרסיקו, שליוותה את התוכנית כמתכננת הראשית בוותמ"ל.

יונס הצליח לשכנע את משרדי הממשלה בחשיבות של השינוי התכנוני במגזר הערבי. "ישבתי עם אמיר לוי, הוא היה מאוד מחובר לרעיון שהחברה הערבית היא המנוף לכלכלה הישראלית. הוא הבין שאם לא יחזקו את הפן הכלכלי אצלנו, זה ימשוך את כל כלכלת המדינה למטה", הוא אומר. "ונקודת המוצא המרכזית קשורה לתכנון ובנייה. הדבר החשוב ביותר היה שקודם כל הגיעו להכרה והבנה שמדינת ישראל הזניחה אותנו במשך שנים. הם הודו בזה, זה כתוב".

זה אכן כתוב. אמיר לוי, שהיה הממונה על התקציבים במשרד האוצר, עמד ב־2015 בראש "צוות 120 הימים", שעסק בבעיות הדיור ביישובי מיעוטים. מסמך המסקנות שגיבש הודה בקיומן של בעיות תכנון רבות־שנים, וניסח שורה של המלצות לתיקון המצב, הסרת חסמים, הרחבת תוכנית המתאר הארצית כך שתאפשר בנייה נרחבת ביישובים כאלה וכן הלאה. הממשלה אימצה את ההמלצות, ויונס היה יכול לתת גז על החזון שלו.

הוא אומר שאינו שייך לאף זרם פוליטי, הוא פשוט פלסטיני עם אזרחות ישראלית ש"מחכה שהסכסוך ייפתר". וגם השינויים בהתייחסות המדינה למגזר בשנים האחרונות, לדבריו, אינם עניין של ימין ושמאל. "השינוי לא הגיע כי בנימין נתניהו נהפך לשמאלני. הוא ידע למנף את זה אחר כך, כשהוא רצה להשיג קולות מאיתנו, אבל השינוי קרה כי אנשי המקצוע הבינו שצריך אותו. גם שר האוצר בזמנו משה כחלון התחבר לזה ברצינות מסיבה אחת בלבד — כי זה היה אינטרס כלכלי של מדינת ישראל. אני לא ישבתי ודיברתי פוליטיקה עם אמיר לוי, לא שאלתי אותו אם הוא שמאלן שרוצה לעזור לערבים. הוא הבין שזה המצב, ושאם הוא יחזק את החברה הערבית הוא יחזק בעצם את עצמו. זה גם יחזק את ישראל בדירוגים העולמיים, ב־OECD". לוי סירב להתראיין לכתבה, אך מקורביו מאשרים כי זו אכן היתה רוח הדברים.

אלא שהתכנון שיונס ביקש לקדם כלל גם מה שבעיני רבים נתפס כעוקץ. הוא פנה לוותמ"ל עם הרעיון לתוכנית, "הצענו להם לעשות איתנו פיילוט ראשוני, עם הפשרת קרקעות חקלאיות פרטיות לבנייה", והכניס עוד רגל חשובה — "והכשרת בתים שנבנו בצורה לא חוקית על קרקעות פרטיות. זה היה עניין לא פשוט. היינו צריכים לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ".

"היתה בעיה לשכנע את קמיניץ להכשיר את הבנייה הלא חוקית", מאשרת פרסיקו מהוותמ"ל. "זה היה סדין אדום עבורו, הוא לא היה מוכן בשום אופן שייעשה שימוש בכלי המיטיב הזה, שהוא הוותמ"ל, לטובת הכשרת עבירות בנייה. אבל בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותו". זה כמובן אותו קמיניץ שהחמיר את האכיפה על עבירות בנייה, בתיקון לחוק שקרוי על שמו, ושכרגע אינו מיושם בכל הנוגע לבתי מגורים — כדי לאפשר לחברי כנסת ערבים לתמוך בממשלה הנוכחית.

בלי הכשרת לפחות חלק מהבנייה הקיימת, אומר יונס, "שום דבר לא היה מצליח". זה היה תנאי הכרחי מבחינתו לתוכנית, לכל תוכנית. תיקון פרקטי־ביורוקרטי, אבל גם עם היבט של תיקון היסטורי "אחרי שנים של הזנחה. אף אחד לא רוצה לגור ככה, אף אחד לא רוצה לעבור על החוק. אנשים ניגשו לוועדה המקומית, קיבלו אישור, אבל כשזה הגיע לוועדה האזורית לא אישרו להם בגלל תוכנית המתאר הגדולה יותר. ואנשים צריכים לגור איפשהו, כך שנוצרה הנורמה שבונים לא חוקי ואחר כך משלמים איזה קנס של 40 אלף שקל וממשיכים הלאה. מדי פעם גם הרסו מבנים, אבל האנשים לקחו את הסיכון, כי הם רצו לגור ליד ההורים שלהם. לא היתה להם אופציה אחרת. הם לא יכלו לגור בכפר אחר, כי גם שם יש אותן הבעיות, ולעבור לגור בעיר זה לא דבר פשוט. אנחנו חברה כפרית, מסורתית".

אבל באיזשהו שלב הבנתם בעצמכם שהנורמה הזאת לא יכולה להימשך. מה השתנה?

"הבעיות התחילו כשעוד ועוד אנשים עשו את זה. זה כבר לא היה כמה בתים, אלא שכונה שלמה. זה משכיר לזה, זה חוסם לזה, מתחילים חיכוכים, סכסוכים, החיים נהפכים לבלתי נסבלים. התחילו לחסום דרכי גישה. וזה פוגע באיכות החיים. כשיש חתונה או לוויה, למשל, וזה קורה אצלנו לעתים תכופות, שכונה שלמה חסומה, כי הרחובות צרים, אין איפה לחנות, אין שום דבר מסודר".

לצד הטריגר הזה, שצמח בשטח, טריגר נוסף הונחת מלמעלה: אותו חוק קמיניץ. "אם בהתחלה היו משלמים 40 אלף שקל קנס והכל היה נסגר, חוק קמיניץ העלה את גובה הקנסות", מסביר יונס. "זה לא היה רק על שימוש ללא היתר, אלא נאלצת לשלם גם על כל יום שישבת בבית. זה היה כמו להחנות את האוטו ולקבל דו"ח כל יום. וזה לא אפקטיבי, כי זה לא ימנע מאנשים לבנות, רק יגרום להם להפסיק לשלם קנסות ויסלים עוד יותר את היחסים עם המדינה. העניין הוא לא להעניש, אלא לתת לאנשים תקווה".

כרגע כלי האכיפה המוגברת האלה מוקפאים, כחלק מההסכם על הצטרפות רע"מ לקואליציה, אבל יונס חושש שהם יופשרו לפני שהתוכנית שלו תאושר ותצא לדרך, ואז אנשי ערערה יקבלו קנסות מוגדלים, "וכל מערכת האמון שבניתי עם התושבים תקרוס". זה, בסופו של דבר, התגלה כאתגר קשה לא פחות מלשכנע את קמיניץ לתמוך בתוכנית: לשכנע את התושבים להאמין בה.

האימאם מצרווה: "הסבירו לי שצריך שהתושבים יתחייבו לא לבנות כדי שיהיה סדר ברחובות ויבנו מבנים ציבוריים. דיברתי על כך בדרשה של יום שישי. היו הרבה התנגדויות, אבל אז באו אליי הביתה, ביקשו שאסביר"

איך מגייסים את התושבים

מפגישות אישיות עד דרשות במסגדים

את התושבים צריך לא רק כדי שייתנו לתוכנית רוח גבית. צריך אותם כדי להסדיר שלל עניינים קונקרטיים. יונס מראה לי שטח ביישוב ומספר שכבר היה אמור להיבנות עליו אזור תעשייה. "משרד הכלכלה נתן 15 מיליון שקל, ואז התברר שאין חלוקה מסודרת בין אדמות המינהל לאדמות פרטיות — ואתה רואה את התוצאה לפניך. לא יכולנו להוציא את הפיתוח לפועל כי לא היתה תב"ע, לא היתה חלוקה של חלקות, גם בין המינהל לתושבים וגם בין התושבים לבין עצמם. פשוט חלמאות. כל הכסף ירד לימיון".

החלקות התגלו כסיפור בעייתי במיוחד. מהנדס המועצה המקומית מחמוד עיסא (53), שחתום על התוכנית הנוכחית והשקיע בה לילות כימים, נדרש לשלל מהלכים של איחוד וחלוקה מחדש של שטחים. "היה הרבה בלגן", הוא מודה. "אנשים לא ידעו איפה השטח שלהם ומה שייך למי. חלק מהשטחים רשומים כ'מושע', שזו חלוקה שהיתה נהוגה בתקופת הטורקים, אין בעלות ספציפית על שטח מסוים אלא לכל אחד יש אחוזים, בלי חלוקה ברורה בטאבו. נוסף על כך, הרבה שטחים שהיו רשומים בטאבו נמכרו אך העסקה לא נרשמה".

אז מה עשיתם?

"ישבנו עם אנשים וביררנו. מתברר שהרבה עסקאות נעשו בידי בעלי השטח שפשוט חתמו עם עורכי דין, אחרים אפילו לא לקחו עורכי דין אלא סיכמו בלחיצת יד. היו כמה בעלי שטחים גדולים שחילקו אותם ומכרו אותם לכמעט 20 אנשים. אבל סידרנו הכל, יצרנו רשימה מסודרת מה שייך למי".

אלא שאז התושבים נדרשו לעוד מאמץ. אחרי סידור השטחים התקיימה ישיבה לשיתוף הציבור, ובה התברר לבעלי הקרקעות שכל חלקה שלהם תקוצץ בכ־32% לצורך פיתוח התשתיות הציבוריות. ההתנגדות, באופן טבעי, היתה אדירה. איכראם אבוליל מוחסן (34), מומחית למדיניות ציבורית שאחראית לתכנון האסטרטגי במועצה המקומית, ספגה חלק גדול מהסערה. "היו אנשים שבפגישות האישיות אמרו לנו שאם ייקחו להם שטח הם ישימו לי כדור בין העיניים", היא מספרת. "אבל אחרי שהסברנו להם את המשמעות שיש לדבר, ושיהיו להם חשמל ומים, הם הבינו שאיכות החיים עדיפה. וגם פיצינו אותם בתוספת זכויות בנייה".

זו עסקת החבילה המלאה שהוצגה לתושבים: כ־650 בתים קיימים שהוקמו ללא היתר בשטח השייך לתוכנית יקבלו היתר. במקביל תוקם שכונה חדשה של כ־2,100 דונם. על שטחי המדינה יוקמו כ־1,300 יחידות דיור בבניינים רבי־קומות, ש־75% מהן ישווקו רק לתושבי היישוב והשאר לכל המרבה במחיר ("היה לנו ויכוח על זה עם המינהל, הם רצו שהכל יהיה לכל המרבה במחיר, אבל אנחנו התעקשנו על העדפה לבני המקום", אומר יונס). על השטחים הפרטיים יוקמו כ־2,450 בתים פרטיים. 325 דונם יוקצו לתעשייה ומסחר. בשכונה החדשה יוקמו מכללה, בית ספר תיכון, חטיבת ביניים, שני בתי ספר יסודיים, 16 גנים ושישה מעונות יום. יהיו גם תחנה לבריאות המשפחה, אולם ספורט, מגרש ספורט ו־13 אלף מ"ר של גינות ציבוריות ופארקים. בסך הכל השכונה אמורה לאכלס כ־14 אלף תושבים. חשבו על כל השכונות המתוכננות־היטב ברחבי הארץ — אם המושבות בפתח תקווה, יבנה הירוקה וכן הלאה. אז כזה, רק עם פחות מגדלים ויותר תעשייה ומסחר.

ובכל זאת, לתושבים נדרש זמן להתרגל לרעיון, בייחוד כשהוא כרוך בוויתור על חלק מהשטחים שלהם. המהנדס עיסא מספר שהוא התחיל בפנייה לתושבים שידע שיהיה קל יותר לשכנע אותם, ונעזר בהם כדי לשכנע את הסרבנים. "הבנתי שהדבר הכי חשוב לבעלי הקרקעות הוא הידיעה שלאחר לקחו בדיוק כמו שלקחו להם. אומר בכנות, זאת היתה הדרך הכי טובה לשכנע", הוא אומר. גם האימאים גויסו למשימה, דיברו על התוכנית בדרשות במסגדים, הסבירו את הבעיות עם בנייה לא חוקית. כולם ידעו כמה הנושא מורכב ורגיש, שמדובר ביותר מחתימה על נייר. "אצלנו בחברה הערבית לא לבנות בית זה אומר שאנשים צריכים לפעמים לדחות נישואים, כי נהוג להתחתן כשיש לך כבר בית. אז אנשים דחו חתונות, וזוגות שכבר התחתנו גרו אצל ההורים", אומר עיסא. ואבוליל מוחסן מוסיפה: "אנשים עברו תקופה לא פשוטה. תחשוב שאתה מישהו שאמור להתחיל בבניית בית על השטח שלך. השגת לזה כסף, נערכת, ופתאום אומרים לך להפסיק".

התושב פרג' עקלי מציג את הדילמה מהצד שלו: "יש למשפחה בית שנבנה ללא אישור והיו לנו תוכניות לבנות בית נוסף, כי עכשיו אני גר בבית לא מוסדר עם ההורים שלי, אשתי והילדים שלי. הכי קשה לי לוותר על יותר מ־30% מהשטח שקניתי בכסף מלא, אבל כדי לקבל משהו צריך לתת. זה לא קל וזה לא פשוט, אבל אני בן 40 וצריך בית משלי".

האימאם עלי מצרווה (44) היה אחד הקולות שסייעו למועצה להעביר את המסר לתושבים. "אני צריך להדריך את האנשים, זה התפקיד שלי, לומר להם מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור. ובמקרה הזה — זה גם מאוד חשוב לי, כי בעוד כמה שנים הכפר ייראה הרבה יותר טוב ממה שהוא היום. כרגע יש הרבה בעיות תכנוניות. יש מקומות שהם פשוט זוועה, אנשים לא מצליחים להגיע לבית שלהם. לפני שלוש שנים פנו אליי מהמועצה, ישבתי עם ראש המועצה ומהנדס העיר, הסבירו לי שצריך שהתושבים יתחייבו לא לבנות, ושאם הם יעשו זאת יהיה סדר ברחובות, יבנו בתי ספר, גנים ומבנים ציבוריים, ודיברתי על כך בדרשה של יום שישי. בהתחלה היו הרבה התנגדויות, אנשים חשבו שהתוכניות לא לטובתם, חששו שהמדינה תיקח להם שטח רב מדי. אחרי הדרשה באו אליי הביתה, ביקשו שאני אסביר. הסברתי. עדיין היו מתנגדים, אבל בהדרגה הרוב הבינו שזה לטובתם, שזה יפסיק סבל שנמשך שנים רבות, בלי גישה לבתים, בלי מבנים ציבוריים, סכסוכי שכנים על גישה למשל, סכסוכים שהגיעו עד אלינו, האימאמים, וגם סכסוכים אלימים. עכשיו התוכנית קרובה לצאת לפועל, ואני מרגיש כל כך טוב. אני יודע שזה יקל על חיי היומיום של אנשים, שסוף סוף נוכל לחיות".

איך הגעתם למצב הזה?

"אנשים רצו למכור שטחים, לא עניין אותם איך מחלקים, מכרו כמה שיותר. ורצו לבנות בתים, אז בנו על שטחים שאמורים להיות רחובות. אף אחד לא רצה לצאת פראייר, ולא היתה מודעות. גם האימאמים ואנשי החינוך של פעם לא לקחו אחריות ולא בחרו לחנך את הציבור. בסופו של דבר כולנו אחראים למה שקרה. גם אני אישית לא הייתי מודע לכך שיש אפשרות ממסדית לפתור את הבעיה".

גם אנשי המועצה עצמם עשו נפשות לקליטת התוכנית בקרב התושבים, למשל פקח הבנייה סלאח ג'הג'אה, המכונה "דידו": "אני מסביר לאנשים מה זה ותמ"ל, עובר ומשכנע אנשים לא לבנות באופן חוקי, או שיפרקו את הבנייה הלא חוקית שהתחילו. אצל הערבים אדמה זה הדבר הכי חשוב. כדי לוותר על חלק מהאדמה היינו צריכים להסביר להם למה זה כדאי להם, ובסוף הרוב השתכנעו כי הם הבינו שצריך להתקדם ואי אפשר לחיות בבלגן".