בג"ץ פסק השבוע שאין למנוע מגברים ובני זוג מאותו מין הליכי פונדקאות בישראל. בכך הוא קטע אפליה משפטית ברורה, אבל גם פתח שוב את הדיון הציבורי על פונדקאות בכלל: האם ראוי שאדם, סטרייט או הומו או אשה, יעשה שימוש ברחם שאינו שלו?

אנשים רגילים להתייחס לרחם שאינו שלהם; יש מי שמרגישים לגמרי בנוח לשאול נשים אם הן עברו טיפולי פוריות או אם יש להן בעיות, ורבים עוד יותר חושבים שזה ממש בסדר לשאול מתי יעשו ילדים או למה יש להן רק ילד אחד. התחושה שנשים ישראליות מתארות היא ש"נכנסים לי לרחם" באופן תכוף למדי. ולא צריך לשאול משהו כדי להיכנס לרחם. במשך ההיסטוריה יוחסו שלל התנהגויות של נשים לנעשה ברחם שלהן, בימי היריון והווסת למשל. וכמובן, המילה "היסטריה" נגזרת מהמילה היוונית לרחם, ובאה לתאר התנהגות נסערת של נשים שבמשך דורות יוחסה לנעשה ברחם. כי המרחב המסתורי, המושך והאפל הזה, כך האמינו בעיקר גברים, יכול להוביל לטירוף דעת של נשים.

אבל קודם כל, לפני הכל, זה מרחב שבו נוצרים חיים. ולכן בעברית הרחם קושר לרחמים. הוא מקום עוטף, מנחם, מכיל, רגשי מאוד. זה נשמע פחות גרוע מלהדביק לרחם היסטריה, אבל יש כאן לא פחות ניכוס. אלה עדיין גברים שמלבישים שק של רגשות על האיבר הזה, וממסגרים נשים והתנהגות נשית דרך הביולוגיה שלהן. בכל התייחסות כזאת לרחם, מכיוון כזה או אחר, חברה פטריארכלית מלבישה על נשים מערכת שלמה של ציפיות. מה הן צריכות לעשות (ללדת), איך הן צריכות להתנהג (להכיל, לנחם ולרחם, או שהן עצבניות בימים האלה בחודש, או כמובן היסטריות). כשבג"ץ נדרש לנושא לא באמת היתה לו אפשרות שלא להיכנס למלכודת של להחליט על רחם של נשים ומקומו בחברה. אבל כל הצדדים בדיון, השופטים, ההומואים, ההומופובים, אפילו פונדקאיות שמדברות על התופעה במובנה הרחב מעבר לסיפור שלהן — כולם בעצם עוד חוליה בשרשרת היסטורית מטרידה, שמתעקשת לדון ברחם כמשאב ציבורי.