*

כשיש להן סיבה טובה, גם תולעים יורקות. כשקַינוֹרַבְּדִיטיס אֶלֶגַנס לוקחת ביס לא טוב, המסנן הקטן שבפיה המשולש נפתח, ודרכו נפלטים מים, והמזון הלא רצוי, מעו כל למחצה. אלגנס גם לומדת לקח: בפעם הבאה שתיתקל באותו המזון היא תתרחק. חיישני הטעם שבראשה, המעטים אך דומים לאלה שבלשון שלנו, ישנו את הדיווח על טעם המזון מ"טוב" ל"רע" — אלה שני הטעמים שהיא חווה. ברגע הרתיעה גם ייווצר בגופה סרוטונין, חומר שבצירוף מקרים מעניין משוחרר אצלנו במוח בזמן בחילה.

זה יקרה גם אם המזון שאכלה וירקה היה בסדר גמור. גם אם זה סתם ביולוג נבזה שצירף אליו מי חמצן רעילים, כדי להיווכח שכמו אצלנו, לפעמים מספיקה חוויה אחת רעה במיוחד כדי להפוך מישהו לאכלן בררני.

אפשר ללמוד מאלגנס כמה דברים, גם על איך ליהנות יותר מאוכל. וזה כשלעצמו יפה בשביל תולעת טפילית שבבגרותה מגיעה לאורך מילימטר. קינורבדיטיס אלגנס היא נכס למדע: אורגניזם המורכב מ־959 תאים בדיוק, שכולם מופו ונחקרו מלידה עד מוות. היא מין צעצוע לבדיקת חוקי הטבע ולגיבוש השערות על האבולוציה. והיא העדות הכי פרימיטיבית לפרצוף של "איייייכס".

זו לא האנשה של תולעת. זו החייתיות שלנו. אוכל חשוד גורם לנו לפתוח את המסנן ולפלוט. התעלמו לרגע מהאדם שמסביב וחשבו על עצמכם כמערכת עיכול עם רגליים. כשאתם פולטים אוכל מהפה, יש כיווצים לאורך כל הצנרת. היא מתעוותת כדי לדחוף את המזון כלפי מעלה, כדי שיחזור למקום שממנו בא. וכיוון שהוא בא מהפרצוף, גם הפרצוף מתכווץ במה שאנחנו מכנים "הבעת גועל". אבל זה רק עוד רפלקס במערכת העיכול, פשוט בתווי הפנים. גם למטה אנחנו עושים פרצוף.

זה קורה גם שמגרים לנו רק את "קצה המערכת", את הפנים בלבד — לדוגמה, כשמקרבים משהו מרתיע לאף, או למחשבות. וזה קורה לא רק לנו. הכיווץ הזה בין השפה העליונה לגבות נפוץ בטבע לנוכח מזון באוש או מר. כמה מכרסמים וקרפדות אפילו מוציאים את הלשון בגועל, כמונו.

ואיך מזה לומדים ליהנות? אצלי זה התחיל בשאלה למה אני נתקף ברפלקס הזה כשאני חושב על ח"כ מיקי זוהר. הוא לא מזכיר לי אוכל, אבל כשאני נזכר איך הוא העליב הורים שכולים, גופי מגיב ממערכת העיכול. חשבו על זה. "הבעת סלידה" היא אותו פרצוף הקאה. אותו רפלקס שרירי, רק בלי סכנה תברואתית לגוף. בגלל דיבורים בטלוויזיה.

למה גופנו מגיב להתנהגות כמו למזון? אולי יש לנו איזה דחף הישרדותי לראות את האחר כזוהמה. מי יודע. מה שמעניין כאן זה התזכורת האופטימית לכך שתחושת גועל פיזית היא דבר נרכש. אנחנו לומדים לא לאהוב. ומה שלומדים אפשר לשכוח.

מעט מאוד חומרים באמת דוחים מלידה: רעלים — טעם מר; וקומץ גזים שנידפים מחלבון שמתפרק לגורמיו — ריח רקב. הריח עצמו לא מזיק. סירחונו הוא בעצם ידע שחווט במוחנו, אינסטינקט להיזהר. ואלה בערך גבולות הגועל הטבעי. היתר נרכש.

לפני שלוש שנים נפתח במאלמו שבשוודיה "מוזיאון האוכל המגעיל": תערוכה קבועה עם כ־80 מנות, שכל אחת היא דליקטס בארץ מוצאה ופיגול בשאר העולם: מרק עיני כבשים ממונגוליה, מרבי רגליים צלויים מזימבבואה, הגבינה המתולעת קאזו־מרזו מסיציליה, פחית רוט ביר מאמריקה. מבחר מהמנות מוצע בקפטריית המוזיאון, כי בסך הכל מדובר באוכל בריא ומזין. אנחנו בעל החיים היחיד שמסוגל ללמוד להירתע מאוכל טוב.

אנחנו כנראה לומדים את זה מתישהו לפני גיל 12. פסיכולוג הטעם החשוב פול רוזין גילה את זה ב־1985, כשהציע ל־67 ילדים בגילאי 3.5–12 לשתות בקשית מכוס מיץ, שרגע לפני הלגימה הוטל לתוכה חגב מת אמיתי. מתוך הילדים עד גיל שש, שניים משלושה שתו בלי בעיה, אבל משנתון לשנתון יותר ילדים נרתעו. בקרב בני ה־12, רק אחד מחמישה הסכים. כשניסה עם מבוגרים — כולם סירבו, גם אחרי שהבטיח להם שהחגב עבר סטריליזציה והוא נקי יותר ממברשת השיניים שלהם בבית. למעשה המבוגרים היו הכי הזויים. בכמה ניסויים, 50% מהם סירבו לשתות מכוס מיץ שעורבב במסרק קטן — אף שהיה חדש לגמרי ואף נשלף מהאריזה לנגד עיניהם. בקרב ילדים רק 7% סירבו.

אז אנחנו מחטטים באף ומנשקים את הכלבים שלנו בפה ואוכלים במסעדה אוכל שכרגע נגעו בו כמה זוגות ידיים, אבל טאקו חגבים, או אפילו מטבל במיה עם מרקם קצת חלקלק, מעלה בנו את העווית ההיא. רק כי הורגלנו לראות דברים מסוימים כ"אוכל" או "לא אוכל".

ויש תרופה. תכף נגמר לנו הדף, אבל נוירולוגית, הוכח שאפשר לשנות ולשפר את חוש הטעם אם פשוט טועמים הרבה. גועל מרפאים על ידי התנסות, ושילוב. חשיפה הדרגתית למשך זמן ריפאה דחייה מכוסברה, דחייה שסיבתה בכלל גנטית. החשיפה מלמדת את גופנו לזהות דברים כאוכל, והזיהוי הוא שהופך את טעמם הכללי מ"מגעיל" לדבר שאפשר להתחיל להכיר. ולהכיר זה לאהוב. גם עם תולעים.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"