סערה מכה בטוקיו ובסמל האולימפיאדה, השבוע. בוועד האולימפי מאשימים את היפנים ב"רשלנות של ממש". צילום: אי.פי
להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הצהרות שתומאס באך נשא רק לפני חצי שנה כבר נשמעות מגוחכות. "המשחקים האולימפיים בטוקיו יהיו חגיגת הניצחון של האנושות על הקורונה", הכריז נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בינואר. "נהפוך את לפיד האולימפיאדה לאור שבקצה המנהרה... זו יכולה להיות חגיגת ההתגברות שלנו על התקופה חסרת התקדים הזו".
אלא שהמציאות לא יישרה קו. האולימפיאדה בטוקיו, הראשונה אי פעם שנדחתה, תהיה אירוע מאוד לא חגיגי, ומאוד מורכב. יחסית למדינה שהיתה אמורה לארח את מסיבת סוף הקורונה, הרשויות היפניות התנהלו באיטיות שהרתיחה את ה־IOC. "מדובר ברשלנות של ממש, הן חייבות להתעשת", אמרו כמה מחברי הוועד האולימפי.
כ־75% מהמבוגרים ביפן כבר חוסנו, ובכל זאת במאי נרשמו במדינה כ־154 אלף נדבקים חדשים ו־2,900 מתים בחודש אחד, והמדינה נמצאת במצב חירום בריאותי. לא תנאי פתיחה מוצלחים לאירוע המורכב בעולם, שמתוקף הנסיבות נהפך למסובך עוד יותר — מקצועית, כלכלית, מסחרית, מותגית, פוליטית, רפואית ונפשית.
בראשונה בהיסטוריה, האולימפיאדה תתקיים בלי צופים ביציעים. לא תיירים, ואפילו לא מקומיים. היפנים ישתתפו במימון המשחקים בלי ליהנות מהם, והם כבר איבדו עניין: כ־80% מהם הצהירו שאינם רוצים שהמשחקים ייערכו בכלל. גם רופאים, אפידמיולוגים ואנשי עסקים הביעו התנגדות עזה לקיום האירוע, שלדעתם "מסכן את העם היפני".
כדי לצמצם את הסיכון, הפוליטיקאים והמארגנים השיתו הגבלות חריפות ומפגינים יד קשה נגד כל זר שמסכן את הציבור. העיתונאים נדרשים למלא אינספור טפסים, ונציגי המשלחות שהגיעו לכפר האולימפי טוענים שתנאי "הבועה" — הגבלות הריחוק החברתי והבידוד היחסי שבהם יחויבו הספורטאים — מאתגרים מאוד. אלה שכבר הגיעו ליפן מדווחים שכשהם לא מתאמנים, הם די כלואים בחדריהם. כמעט כל הספורטאים שיגיעו לאולימפיאדה מחוסנים, אבל בשל החשש היפני מווריאנטים אסור להם לצאת מהמתחמים המוגדרים, לשבת במסעדה, לפגוש מישהו, להשתמש בתחבורה הציבורית. גם בתוך הכפר האולימפי אסור להם לפגוש את אנשי הנבחרות האחרות. וברגע שהם מסיימים את דרכם בתחרות, אם הפסידו והודחו, עליהם לעזוב את יפן מיד.
באיגודי הספורט יש מי שרואים בהגבלות על כל מי שמגיע לאולימפיאדה "דיקטטורה של ממש". עו"ד גיל עטר, מומחה לדיני ספורט ושותף במשרד נשיץ ברנדס אמיר, הוא היועץ המשפטי של הוועד האולימפי בישראל ובורר בבית הדין לבוררות בספורט בשוויץ. ולנוכח מה שמתרחש ביפן, הוא נדרש להכנה מיוחדת של הספורטאים הישראלים, להבהיר להם שהם ייאלצו לעשות דברים שלא עשו מעולם.
"בדרך כלל הספורטאי האולימפי צריך לדווח איפה הוא בכל רגע נתון, כדי להיות זמין לבדיקות סמים", אומר עטר. "בטוקיו המעקב יהיה צמוד בהרבה, כולל כמות טפסים ודרישות שהיא בלתי נתפסת ובדיקות קורונה תכופות. החוקים ברורים: ההפרה הקטנה ביותר של תנאי הבועה עשויה לחסל את הסיכוי למדליה. היפנים לא מתכננים לשחק עם זה, כל הפרה תיענה ב'קח את המזוודות ועוף הביתה'".
"זה יהיה כאב ראש לוגיסטי עצום", אומר מנהל של איגוד ישראלי ששולח כמה ספורטאים למשחקים. "אם ספורטאי אחד יודח ביום הראשון של התחרות, למשל, נצטרך למצוא לו פתרון חזרה מיידי, ולא יחד עם כל הנבחרת".
האתגר הזה הוא רק חלק קטן מהקשיים שיעמדו בפני המשתתפים במשחקים. "הקשיים שהיפנים מערימים גדולים כל כך, עד שחשדנו שמדובר בקונספירציה ושהם בעצם רוצים שהספורטאים יירתעו ולא יגיעו", אומר אחד מאנשי IOC. בכלל, החזון של הוועד האולימפי הבינלאומי איבד קשר עם זה של היפנים עוד לפני הדחייה בשנה: האחראים רצו חגיגה לאנושות, היפנים רצו זריקת מרץ לכלכלה היפנית המאיטה, שגם תוציא את העיניים לסינים, שמארחים את אולימפיאדת החורף ב־2022. כרגע הם רק רוצים שזה ייגמר "בשלום", איש אינו מדבר על "הצלחה". המדד היחיד הוא מניעת התפרצות של המגפה בכפר האולימפי.
משחקים ללא קהל הם משחקים ללא נשמה, אירוע שיעניק חוויה של אימון או תחרות שולית, לא חגיגת הספורט הגדולה והסוחפת ביותר בעולם. אבל מעבר לכך, לעניין יש כמובן השלכות כלכליות משמעותיות.
התקציב המקורי של המשחקים עמד על 7.5 מיליארד דולר. בדצמבר שעבר, אחרי הדחייה, המארגנים העריכו שעלות המשחקים תעמוד על כ־15.4 מיליארד, מתוכם 3 מיליארד בעקבות הדחייה.
בעוד ההוצאות מזנקות, ההכנסות נעלמו. מכירות הכרטיסים היו אמורות להכניס 815 מיליון דולר, אבל עכשיו אף כרטיס לא יימכר. התיירים היו אמורים להזרים לכלכלה עוד כ־640 מיליון דולר, אבל אין תיירים (אחרי שנה וחצי בלי תיירים; ב־2020 היו במדינה רק כ־4 מיליון מבקרים זרים, לעומת כ־32 מיליון בשנה הקודמת).
לפי חישוב שעשו חוקרים בחוג לכלכלה באוניברסיטת קאנסאי, בגלל קיום המשחקים ללא קהל הכלכלה היפנית כולה תפסיד כ־23 מיליארד דולר. מנגד, ביטול מוחלט של המשחקים היה מוביל לאובדן של 0.33% מהתמ"ג היפני, כלומר נזק של יותר מ־200 מיליארד דולר. ומצד שלישי, לפי חברת החשבונאות והייעוץ נומורה, משחקים אולימפיים שיהפכו ל"אירוע הדבקה המוני" יחוללו נזק כלכלי גדול בהרבה לטווח הארוך.
ובכל זאת, כמה מקורות הכנסה עוד נותרו. הספונסרים עדיין יקבלו את החשיפה שהם קנו: יותר מ־60 חברות יפניות שילמו מעל 3 מיליארד דולר כדי להעניק חסות למשחקים, ועוד 200 מיליון כדי להאריך את החוזה בשנה. והרשימה הזאת לא כוללת את נותני החסות של הוועד האולימפי הבינלאומי, שבשנים 2021–2024 יכניסו לו כ־3 מיליארד דולר.
העובדה שהספונסרים הם מקור ההכנסה הכמעט יחיד באולימפיאדה מעניקה להם כוח חסר תקדים, שמתבטא בדרישות מחמירות מהספורטאים. "עד ריו 2016 ה־IOC אסר על הספורטאים לקדם את הספונסרים שלהם כדי לשמור על האקסקלוסיביות של הספונסרים שלו", אומר עטר. "מאז הוחלט לאפשר פרסומות לספונסרים אישיים, אבל בהגבלות מחמירות מאוד: למשל, אסור להשתמש בסמלים אולימפיים אם הספונסר האישי לא מעניק חסות גם לוועד האולימפי המקומי או העולמי. יש חוקים נוקשים מאוד לגבי מה מותר להעלות לרשתות החברתיות ומה אסור; אני מוצא את עצמי מתווכח עם חברה ישראלית ענקית לגבי מה אפשר לעלות לאינסטגרם של הספורטאים. והפרות של חוקי החסויות ייענו בעונשים משמעתיים".
ב־IOC חוששים מאוד מתרחיש דומה למקרה כריסטיאנו רונאלדו ביורו שהסתיים זה עתה: הכדורגלן יצא נגד הספונסר הראשי של הטורניר, קוקה־קולה, מטעמי בריאות. "משהו כזה יכול לגרום נזק רציני, ולכן באולימפיאדה יהיה דין משמעתי חריף נגד ספורטאי שיבקר ג'אנק פוד או משקה עם סוכר של אחד הספונסרים", אומר עטר.
הגבלות מוטלות גם על כל ניסיון להביע מחאה פוליטית או לעורר מודעות בתחומים חברתיים. ספורטאי אולימפי יוכל "להביע את דעתו" בכניסה למתקני הספורט, ללבוש סלוגן סמלי ואפילו לכרוע ברך לפני תחילת התחרות (כולל בהצגת הספורטאים), אבל ייאסר עליו לקיים כל סוג של מחאה על המגרש, על הפודיום או בזמן הענקת המדליות. גם בכפר האולימפי ובטקסים החגיגיים יהיה אסור לקיים מחאה פוליטית.
מקור ההכנסה המרכזי השני של האולימפיאדה הוא מכירת זכויות השידור, שתכניס כ־4-3 מיליארד דולר. השותפה המרכזית של הוועד האולימפי היא NBC, ומדובר בשותפה לחיים: עוד לפני דחיית המשחקים היא הבטיחה הכנסה של 1.25 מיליארד דולר מפרסום בלבד בארצות הברית במהלך המשחקים. NBCUniversal שילמה לוועד כ־4.4 מיליארד דולר על ארבעה משחקים אולימפיים בין 2014 ל־2020 (כולל אולימפיאדות החורף), והבטיחה תשלום של עוד 7.5 מיליארד דולר עד 2032. ענקית התקשורת Discovery, חברת האם של יורוספורט, משלמת כ־1.4 מיליארד דולר עבור שידור המשחקים באירופה בין 2018 ל־2024. גם BBC הבריטית ו־CBC הקנדית משלמות סכומים גדולים.
כשאלה הסכומים שעל הפרק, אפשר להבין למה בוועד האולימפי לא באמת שקלו לבטל את המשחקים.
אז כן, המשחקים מתקיימים קודם כל בשביל הכסף. ובכל זאת, הם מתקיימים גם בשביל הספורטאים. במרץ 2020, כשהקורונה התפרצה במערב, ספורטאים רבים הבינו שבעצם אין להם מושג אם ומתי יתקיימו התחרויות הבאות שלהם, אם ומתי יוכלו להתאמן, ודרשו לדחות את האולימפיאדה. כעת, יותר משנה אחרי, אין ספורטאים בולטים שמשמיעים קריאה דומה. הספורטאים שדיברו עם "מוסף כלכליסט" שידרו את אותה רוח שמפעמת בהם לפני כל אולימפיאדה: "זה מה שאני רודף אחריו כל חיי", "הישג השיא", "החלום".
"אף ספורטאי לא מוכן לפספס את ההזדמנות: מדליה זו מדליה, לא משנה באילו תנאים. זה משנה את כל החיים. האולימפיאדה צריכה להיערך בעיקר בשבילם", אומר עטר. אלכס גלעדי, הנציג הישראלי בוועד האולימפי העולמי, השתמש באותן מילים: "אנחנו מקיימים את האולימפיאדה בשביל הספורטאים".
אבל גם כאן קיימת מורכבות שעשויה להיות בעלת השלכות רבות. מה קורה אם ספורטאי מחוסן, שיש לו סיכוי לזכייה במדליה, נזרק מהתחרות בגלל עבירה קלה על חוקי הקורונה — למשל, כיוון שלקח מונית לאימון? ומה יקרה אם, חלילה, מאמן יחלה בקורונה ומצבו יהיה קשה? "ייתכן מאוד שתהיה כאן עילה לתביעה", אומר עטר. "אם תמנע מספורטאי מדליה בגלל הרחקה שנובעת מהחרדה של היפנים, זה לא יהיה מופרך מצדו להגיש תביעה. קשה לדעת איך זה ישפיע, אבל יכולות להיות לכך השלכות עצומות".
עד כמה הסבך הזה, של הגבלות, איומים, לחצים כלכליים ושאיפות ספורטיביות אישיות ולאומיות יורגש על המסלול או בבריכה? כשהמטרה היא אירוע ש"רק יעבור בשלום", האולימפיאדה, שתמיד אמורה להיות חגיגת ספורט ענקית והפעם נועדה להיות גם מסיבת סיום למגפה, עלולה להפוך לסיבוב ניצחון של הקורונה.