ש

ושנה דמארי, דויד גרוסמן, שלמה בר, עמוס עוז, ענת גוב וענת קם נפגשים בפסטיבל. זו לא התחלה של בדיחה, וגם לא ציטוט ממדור רכילות — אלה גיבורי סרטי תעודה שיככבו בפסטיבל דוקאביב 2021, עומס של כוכבים המעיד על שינוי מהותי שהתחולל בסרטי התעודה, בישראל ובעולם — מבועט למנחם. איך זה קרה?

מאז ומתמיד הקולנוע התיעודי נתפס כנשק: אמצעי להילחם בממסד האטום או לחשוף עוולות חברתיות. כאלה היו הסרטים של מייקל מור, ובראשם "פרנהייט 9/11" (2004), הדוקו הראשון שחצה את רף 100 מיליון הדולר בהכנסות, וגם סרטים מדוברים כמו "לתפוס את הפרידמנים" (2003) על פדופיליה, "קאטפיש" (2010) על הונאות רשת, ו"ה־13" (2016) על כליאת שחורים באמריקה.

אבל בשנים האחרונות הביוגרפיות התיעודיות על כוכב הילדים מיסטר רוג'רס, השופטת רות ביידר גינסבורג, הזמרת איימי וויינהאוס, הראפר טופאק שאקור והסופר ג'יימס בולדווין הפכו לא רק להצלחות קופתיות ענקיות, אלא גם לתופעות תרבותיות. וברשימת שוברי הקופות של כל הזמנים, לפי האתר BoxOfficeMojo, אמנם "פרנהייט 9/11" עדיין שולט, אך בעורפו נושפים ג'סטין ביבר (מקום 3), מייקל ג'קסון (מקום 4) וחברי וואן דיירקשן (מקום 9).

גם בישראל המגמה דומה. אם בתחילת המאה ה־21 הסרטים הבולטים בסוגה היו "ההרוג ה־17" (חקירת פיגוע), "הדירה" ו"שתיקת הארכיון" (שואה), "חיים יקרים" ו"שומרי הסף" (הכיבוש), "שיטת השקשוקה" (שחיתות שלטונית) ו"ילדי השמש" (הקיבוצים), הרי שבשנים האחרונות שוברי הקופות המקומיים הם ביוגרפיות קלילות יחסית: "מיסטר גאגא" (על הכוריאוגרף אוהד נהרין), "החבר דב" (על הח"כ לשעבר דב חנין), "החיים הסודיים של שייקה אופיר", "להאיר את יוסי" (על יוסי בנאי), ובאחרונה "דני קרוון", שממלא את אולמות קולנוע לב. "מיסטר גאגא" של תומר הימן, שהוא הדוקו הישראלי המצליח אי פעם, מכר בארץ כ־130 אלף כרטיסים ובכך הפך לשובר קופות, לא רק ביחס לסוגה התיעודית, אלא גם מול רוב הסרטים הישראליים העלילתיים.

הקהל ואנשי התעשייה הגיבו לשינוי התוכני הזה מיד: סרטי תעודה, שהוקרנו לרוב באופן ספורדי בסינמטקים, זכו ליותר ויותר הפצות מסחריות בבתי קולנוע רגילים (בעיקר קולנוע לב), והניהול האמנותי החדש של הפסטיבל נתן עדיפות לסרטים מעוררי השראה על פני הופכי בטן. בתגובה מכירות הכרטיסים של הפסטיבל התחילו לעלות בקצב מסחרר: ב־2019 דיווח הפסטיבל על מכירות של 67 אלף כרטיסים, כמו אלה של פסטיבל חיפה לקולנוע "רגיל", ובשנה שעברה, שבה התקיים דוקאביב בגרסה מקוונת, נרשמו 70 אלף צפיות בסרטים, מספר עצום שהשתווה לכמות ההזמנות של פסטיבל ניו יורק, שגם התקיים אונליין.

הקהל אוהב סיפורים על חיים קשים שמסתיימים בהכרה והצלחה. זה המתכון שהפך את "RBG", "קוסמה אינסוף" (על האמנית היפנית יויו קוסמה) ו"פרלמן" (על הכנר הישראלי־אמריקאי יצחק פרלמן) ללהיטי דוקאביב 2018; את הסרטים על לאה צמל וגולדה מאיר, שהעניקו אור אנושי ופמיניסטי לדמויות שנויות במחלוקת, לשליטי פסטיבל ב־2019; ואת "גשם בעיניים" (על דבורה עומר), "שיר ערש לעמק" (על הצייר אלי שמיר) ו"אולמרט" (על ראש הממשלה לשעבר) למבוקשים ביותר בשנה שעברה.

הטרנד הזה ניכר גם בפרסי אופיר. ב־27 השנה הראשונות של האקדמיה הישראלית לקולנוע רק 10 סרטי דוקו־ביוגרפיים היו מועמדים לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. ואילו בשנתיים האחרונות כל עשרת המועמדים בקטגוריה היו ביוגרפיות. ברשימת 30 הסרטים שנרשמו השנה לפרס אופיר, ושפורסמה השבוע, עשרה מהסרטים הם ביוגרפיות.

מבאשיר עד איימי וויינהאוס

מתי החל השינוי הדרמטי בז'אנר הוותיק? אפשר לסמן את נקודת המפנה המשמעותית הראשונה ב־2002, כשיצא "הילד נשאר בתמונה", עיבוד תיעודי לאוטוביוגרפיה של המפיק רוברט אוונס. העובדה שהסרט היה מבוסס כולו על תמונות ארכיון, שעברו מניפולציה בעריכה, ולווה בקריינות של מושא הסרט, שלא כל מה שהוא זוכר או מדווח הוא האמת לאמיתה, הדליקה נורת רעיון בראשם של במאים בכל העולם: סרט תיעודי לא חייב להיות מחויב לאמת אובייקטיבית, אלא יש לו הרשות להיות סובייקטיבי ולייצג נקודת מבט חד־צדדית. השקרים, המניפולציות והאנקדוטות הפכו את "הילד נשאר בתמונה" לסרט מהנה מאוד, שהפך ללהיט (הוא אפילו הופץ מסחרית בישראל, מקרה נדיר לסרט תיעודי זר) ושינה את פני הקולנוע התיעודי.

שש שנים מאוחר יותר, "ואלס עם באשיר" (2008) הישראלי הוסיף עוד שמן למדורת המהפכה: שוב סרט תיעודי שנצמד למבטו של מספר שהוא לא רק לא־אמין, אלא כלל לא זוכר מה קרה, ונעזר באנימציה כדי לעצב מחדש את המציאות כפי שלא היתה באמת. בהשראת "ואלס עם באשיר" יצר אחר כך ברט מורגן, הבמאי של "הילד נשאר בתמונה", את הדוקו "Montage of Heck" על קורט קוביין, שהיה מבוסס כולו על תמונות ארכיון וקטעי אנימציה. מאז קשה למצוא סרט תיעודי שאין בו קטעי אנימציה, ולאמת האובייקטיבית, שסרטי התעודה היו אמורים לייצג ולשמר, אין יותר משמעות.

2008 היתה שנת מפתח מהפכנית בקולנוע התיעודי גם בזכות "איש על חבל", ביוגרפיה תיעודית מבדרת על הלוליין הצרפתי פיליפ פטי, שהלך על חבל בין שני מגדלי התאומים בשנות השבעים. הסרט קטף את פרס האוסקר לסרט התיעודי באותה השנה, קטגוריה שהיתה שמורה עד אז בעיקר לסרטים על השואה, גזענות, אפליה ושחיתות. הזכייה של "איש על חבל", עוד סרט שמבוסס על נקודת מבטו הפרובלמטית של הגיבור ושחזורים מבוימים, פרצה את הסכר לשיטפון של ביוגרפיות קולנועיות, שהכניסו מיליונים וזכו באוסקרים ("מחפשים את שוגרמן", "10 מטר מתהילה", "איימי"). ללמדנו שגם מצביעי האוסקר האליטיסטים בסופו של דבר מעדיפים את ה"מהנה" על ה"חשוב".

הקרנות מצביעות בתקציבים

"מגמות עולמיות משפיעות על ישראל", מסבירה קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של דוקאביב, שיחד עם מנכ"לית הפסטיבל, גליה בדור, חוללה את המהפך התוכני שלו. "ההצלחות הביוגרפיות גורמות לביקוש בקרב הקהל וכך גם אצל גופי השידור המשקיעים בסרטי דמות. אני חושבת שגם עולם הארכיונים נפתח ליוצרים הישראלים".

ועדיין, שינוי כה משמעותי בתפוקה הקולנועית של ישראל לא יכול לקרות מעצמו. קרנות הקולנוע וזכייני הטלוויזיה, הגופים שמממנים את רוב סרטי התעודה בארץ, היו צריכים לעבור שינוי גישה משמעותי. קרנות הקולנוע הישראליות היו ידועות בכך שבכל הקשור לסרטי תעודה הן חיפשו קודם כל את האישי ואחר כך את החברתי. הזכות לעשות סרט תעודה ניתנה למי שהיה יכול להוכיח שיש לו קשר אישי למושא התיעוד, מתוך הנחה שסרט בגוף ראשון אפקטיבי יותר לצופיו ומאפשר מבט אינטימי ולא מרוחק. התוצאה היתה גל של סרטים תרפויטיים, ולאו דווקא קומוניקטיביים, שבהם היוצרים סיפרו את סיפורם האישי והנורא. בעולם, יוצרים כמו ארול מוריס, ברט מורגן, ננט בורסטין, קווין מקדונלד וג'יימס מארש עשו מהפכות באופן שבו עושים סרטים ומספרים סיפורים, ובישראל רק קולנוענים שתיעדו את הפופיק של עצמם קיבלו תקציבי הפקה.

היו כמה יוצרים שהתעקשו שאפשר לספר את סיפורה של המדינה באמצעות אמניה ויוצריה, ועזרו לשנות את האופי של הקולנוע התיעודי הישראלי. דני דותן ודליה מבורך היו העקשנים הגדולים הראשונים שתיעדו את מנשה קדישמן ב־2005 לסרט "הכבשה הכחולה" ואז המשיכו עם סרטים וסדרות על אריס סאן, מתי כספי, זוהר ארגוב ועפרה חזה. ב־2011 יצר יאיר קדר את "לאה גולדברג בחמישה בתים", שהפך לסרט הראשון במיזם "העברים" שלו, שבמסגרתו הופקו עד כה כבר 15 פורטרטים של סופרים ומשוררים ישראליים, מביאליק עד עמוס עוז, שכאמור, מככב בדוקאביב הנוכחי.

"ניסיונות ליצור ביוגרפיות תיעודיות ישראליות תמיד היו, אבל מה שהשתנה בשנים האחרונות הוא יכולת המימון והקבלה שלהם בקרב המבקרים והציבור", אומר קדר. "ב'הזמן הוורוד', סרט הדוקו הראשון שלי מלפני 12 שנה, היה עליי לחץ לעשות את הסרט, שעסק במהפכה שעברה קהילת הלהט"ב בישראל, דרך סיפורי האישי. מה שלא הייתי כל כך שלם איתו, ואני שמח שיש עוד ערוצים של הבעה אישית שאינם אוטוביוגרפיים אלא ביוגרפיים, שמאפשרים יצירתיות קולנועית".

את הדופק של הסצנה התיעודית בארץ ניתן לחוש בקלות באמצעות מבט על הפילמוגרפיה של תומר הימן, הבמאי התיעודי המצליח בישראל, שחתום על חמישה מתוך עשרת סרטי הדוקו הנצפים ביותר בארץ. הימן התחיל עם סרטים אישיים, אוטוביוגרפיים, בגוף ראשון, לעתים אף מעט נרקיסיסטיים ("תומר והשרוטים",

"I Shot My Love"), עבר לסרטים המציגים בעיות חברתיות הקשורות באפליה וזכויות אדם ("בובות נייר", "גשר על ואדי") ובאחרונה פרץ ביתר שאת למיינסטרים בזכות סרטיו על אוהד נהרין ושחקן הפורנו יונתן אגסי.

המעבר מקולנוע פוליטי וחברתי, המגויס לתיעוד בעיות ההווה, לקולנוע ביוגרפי שמביט אל העבר עשוי להיראות כפנייה מהריאליסטי אל האסקפיסטי. אבל לפעמים זה דווקא סימן לבגרות, עדות לכך שהיוצרים, שעדיין מרגישים מחויבים לדבר על שלל פניה של מדינת ישראל, החיוביות והשליליות, מצאו דרך קומוניקטיבית להעביר את תמונת המצב הזאת באופן מטאפורי. לפעמים דווקא המבט אל העבר הופך את ההווה לנוכח יותר, ואם זה נעשה באמצעות סיפור עם קתרזיס, עטוף במוזיקה או טקסטים שמושכים בחוטי הלב, האמירה של הסרט רק גוברת. פשוט כי לצופים קל יותר להתמודד עם תלאות החיים כשיש מולם גיבור מוכר וכריזמטי, שחווה את התלאות על בשרו וגם אם לא הצליח להביס אותן, הוא גרם לשינוי בעולם שסביבו. וכך, באופן ערמומי ולעתים חתרני, דווקא לסרטים הביוגרפיים הפופולריים יש פוטנציאל להיות פוליטיים אף יותר מהסרטים האקטיביסטיים במופגן.