/// הנפקות ההייטק הגדולות עוד יזלגו לישראל /// מבקר המדינה שוב מועל באמון הציבור /// קרן הגז מתרוקנת מהאוויר שבו ניפחו אותה /// שבוע עבודה מקוצר הוא חלום רחוק
אחרי החגיגות, זמן לחשבון נפש. את השבוע שעבר סגרנו עם ארבע הנפקות של חברות טכנולוגיה ישראליות ענקיות בניו יורק, את השבוע הזה פתחנו עם התהייה למה זה קורה רק מעבר לים, ולא כאן.
קודם כל, כי חדי־הקרן שלנו גדולים עלינו. רוב הכסף שבנה את החברות האלה הגיע מחו"ל, ורבים בציבור האמריקאי מחפשים כל הזמן איפה להשקיע. הבורסה שם רותחת, ומבטיחה הרבה יותר. לשם השוואה, תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור הישראלי מסתכם בערך בכמאית מזה של האמריקאי (4.6 טריליון שקל לעומת כ־100 טריליון דולר). יש לנו כסף קטן, ועם כסף קטן אי אפשר לבנות ביג־טק.
וחוץ מזה, המשקיעים הישראלים הורגלו לשילוש הקדוש פיננסים־נדל"ן־תעשייה. המדדים הגדולים בבורסה עדיין נראים כך, ורק בשנה האחרונה הטכנולוגיה מתחילה לתפוס יותר מקום. מתישהו היא תחליף את התעשייה, ואנחנו כן רואים כאן הנפקות בתחום, קטנות כמובן מאלה שבחו"ל. כדאי לשים לב אליהן, כי הן מאפשרות לתפוס את החברות הגדולות הבאות בשלבים מוקדמים ונגישים. לא כל החברות שנכנסו לבורסה הישראלית בשנה האחרונה יצמחו לאימפריות טכנולוגיה, אבל חלק בהחלט עשויות לעשות זאת. הן רק זקוקות לאמון המשקיעים. אמון כזה לא היה כאן בעבר (Wix, לדוגמה, ששווה כיום 16 מיליארד דולר, הונפקה בוולט סטריט ב־2013 לפי שווי של כ־700 מיליון; היא בחיים לא היתה זוכה לו כאן), ואנחנו מגדלים אותו, לאט אבל בנחישות. צריך להמשיך.
ולא רק אמון המשקיעים נדרש, אלא גם מעטפת שוק שמסוגלת לתמחר כמו שצריך את הענף הזה. וגם זה קורה בהדרגה, וככל שהמעטפת הזאת, של התמחור מצד המוסדיים, תהיה מקצועית ומדויקת יותר, הבורסה המקומית תהיה אטרקטיבית יותר לחברות הייטק. לא לאלה שכבר התנפחו — ושהצמיחה שלהן כבר אטית יותר — אלא דווקא לאלה שנמצאות בשנות הצמיחה המהירה, ומשקיעים יכולים לאמץ בשמחה. כל הצדדים ירוויחו.
/// סופי שולמן
מבקר המדינה מתניהו אנגלמן החליט למנות לעצמו יועץ תקשורת אישי, שיתווסף על דוברת המשרד הקבועה. "עבודת מבקר המדינה מושתתת על החוק, אבל לא פחות מכך על אמון הציבור", נימק המבקר בהודעה על המינוי הטרי.
אנגלמן הוא המבקר הראשון שמעבה את מערך התקשורת שלו, ולא במקרה. הוא אכן חוטף ביקורת ציבורית חריפה. אבל הבעיה אינה טמונה בביקורת, או בדברור לקוי של פועלו. הבעיה טמונה בליקויים בפועלו. היא טמונה באופן העקום שבו אנגלמן תופס וממלא את תפקידו.
אם להתנסח בעדינות, אנגלמן מתנהל כמו רואה חשבון מנומנם בחברה לייצור מגבונים לחים, ולא כמו שליח ציבור רב־עוצמה, זרוע משמעותית במארג שלטון החוק השברירי במדינה שבה הדמוקרטיה מאוימת תדיר. בשנתיים שלו בתפקיד אנגלמן היה פעיל מאוד דווקא בהחלשת המוסד שבראשו הוא עומד. מפירוק האגף לתפקידים מיוחדים, שהיה חתום על כמה מחקירות השחיתות החשובות במדינה, דרך ריכוך דו"חות ביקורת או עיכובם למועד נוח לשלטון, ועד הימנעות מהטלת אחריות אישית. רואה החשבון האפרפר, שהוזנק משום מקום לתפקיד הרם הזה, אינו מבקש לנשוך את היד שמינתה אותו — אף שזה בדיוק תפקידו.
בכך אנגלמן מועל באמון הציבור באופן ישיר ובוטה. הוא מקעקע בנחישות ובעיקשות את היסודות שעליהם נסמך משרד המבקר — מוסד שבעשרות השנים שקדמו לאנגלמן עמדו בראשו משפטנים בכירים, שבנו את המוניטין שלו טפח אחר טפח. ואולי החמור מכל, בהתבוננות מהצד על עבודתו, אינך יכול להימנע מהתחושה שאנגלמן עושה את כל אלה במודע.
זה עלוב, זה מכעיס, וכאזרח זה צובט לב לראות כיצד מוסד דמוקרטי כה חשוב מרוקן מתוכנו. לכן הנימוק שמספק אנגלמן, שלפיו יועץ התקשורת החדש יסייע "לבנות את אמון הציבור", הוא למעשה בדיחה צינית על חשבוננו. כל עוד המבקר אינו ממלא את תפקידו כראוי, אף יועץ תקשורת, מנוסה ויקר ככל שיהיה, לא יצליח להפוך אותו לכזה שנהנה מאמוננו.
/// אמיר זיו
לפני קצת יותר מעשור, עם גילוי מאגרי תמר ולווייתן, הבטיחו לנו שהגז ישנה את החיים במדינה. לפני שבע שנים קבעו את זה בחוק, בדמות הקרן לאזרחי ישראל, או "קרן העושר", שהיתה אמורה לצבור מאות מיליארדי שקלים מרווחי הגז ולהשתמש בהם לשיפור החיים של כולנו בתוך שנים אחדות. לפני שלושה ימים התברר, שוב, שזה לא ממש עומד לקרות, ובטח שלא בקרוב: רשות המסים עדכנה שגם השנה הקרן לא תקום, כי להקמתה דרושים מיליארד שקלים לפחות והגז הניב עד כה קצת יותר מ־700 מיליון. אז הבטיחו מיליארדים, אז מה.
למעשה, במתווה הנוכחי כמעט אין סיכוי שיהיו מאות מיליארדים, ובטח שלא בקרוב. והכסף שכן יצטבר שם בשנים הבאות ממילא מגיע מכיסנו. אנחנו קונים את הגז במחירים מופקעים, שמאפשרים להפריש קצת לטובת אותה קרן. לצורך העניין, זה כמו המיסוי הגבוה על הדלק בישראל; תארו לעצמכם שהיו מכריזים על "קרן עושר", ופשוט מזרימים אליה את כספי המס שאתם משלמים על הדלק. בסוף, זה יוצא מהכיס שלכם, לא מהחברות שמפיקות ומוכרות גז.
כדי שתהיה קרן עושר אמיתית, היא צריכה לממש את ההבטחה לקחת מתוך הרווחים של מי שמתעשרים ממאגרי הגז בלי שאלה יגלגלו את העניין לתוך המחיר לצרכן. כיוון שאין ממש דרך לעשות זאת, הסיכוי היחיד לקרן עושר הוא ביצוא הגז, שיניב מס עושר גבוה שהישראלים יוכלו ליהנות ממנו, ובלי שיצא מכיסם. פלא כזה. אלא שגם זה לא הולך לקרות בקרוב; מי שמייצא גז הוא מאגר לווייתן, ותחת המתווה הקיים הוא יתחיל לשלם לקרן העושר רק בעוד חמש שנים (הבעלים נהנים משבע שנות חסד לכיסוי ההוצאות). עד אז ניאלץ להסתפק בלהיזכר מפעם לפעם איך במשך שנים הבטיחו לנו עושר שישנה את חיינו, ובמקומו ליהנות ממנו אנחנו ממשיכים לשלם ביוקר. כך נראה בלוף.
/// ענת רואה
איסלנד היא המדינה השנייה הכי שמחה בעולם, אחרי פינלנד, והשבוע תושביה קיבלו עוד סיבה טובה לעלוץ. במשך ארבע שנים (עד 2019) התקיים במדינה פיילוט של שבוע עבודה ובו ארבעה ימים תמורת אותו השכר, והשבוע סוף סוף גמרו לנתח את התוצאות (אולי גם החוקרים עבדו ארבעה ימים) והכריזו על הצלחה מסחררת.
2,500 עובדים במגזר הציבורי שהשתתפו בניסוי, 1% מהאוכלוסייה, הוכיחו שהפריון שלהם לא נפגע, וברוב המקומות — כולל בתי חולים, גני ילדים, משרדי ממשלה ושירותי רווחה — הוא אפילו השתפר. וכמובן, המשתתפים דיווחו שהם פחות לחוצים ושחוקים, יותר בריאים ומרוצים מהפנאי שלהם. בעקבות התוצאות, 86% מהעובדים באיסלנד, במגוון מגזרים, יכולים לעבור לשבוע עבודה מקוצר, וברחבי העולם בוחנים כעת את התוצאות של הפיילוט האיסלנדי ומשמעויותיהן.
אבל לא בטוח שהעניין יכול להתקיים בכל מקום. באיסלנד מראש לא עבדו המון, בקרב מדינות ה־OECD היא שישית מלמטה במספר שעות העבודה בשנה (1,454); ישראל שביעית מלמעלה (1,898). בפריון, לעומת זאת, איסלנד בצמרת, אנחנו בתחתית. העולם ילך לכיוון הזה, בהדרגה, ולאט. אם וכאשר זה יגיע לשוק כאן, רובנו כבר נהיה כנראה בפנסיה.
/// תמר טוניק
העלייה בתחלואה החזירה לכלי התקשורת את המומחים שממליצים לממשלה ולציבור מה כדאי לעשות, ומזהירים מפני שאננות. ככה זה, המגפה חוזרת — המילה שאננות חוזרת. האם חלק מהציבור היה שאנן לאורך הדרך, נמנע ממסכות ולא התחסן? האם רוב הציבור שאנן עכשיו? והממשלה הקודמת, והנוכחית?
שאננות היא אכן מידה רעה, ועוד בתנ"ך מזהירים אותנו מפניה. אצל הנביא ישעיהו היא היתה עניין חזק, מ"חרדו שאננות" עד פנייתו לנשים השאננות, אלה שנראה להן שהחיים שלהן טובים, ואזהרה שימים רעים יבואו אם לא ייטיבו את דרכיהן. גם הנביאים זכריה ועמוס כעסו על העם השאנן, ולא בכדי מומחי הבריאות נשמעים לנו כעת כנביאי זעם; הם ממשיכים מסורת של אלפי שנים.
אבל שאננות היא לא רק מידה מגונה. אותו ישעיהו עצמו הרי הבטיח שבעתיד כולנו נוכל לנוח ב"נווה שאנן" — לא השכונה התל־אביבית מלאת הצבע והאתגרים, אלא מקום בטוח שבו באמת נוכל להיות רגועים ושלווים, ובצדק, לא מתוך ניתוק, הכחשה, הדחקה, עיוורון, איך שלא תקראו לזה. במקום אחר הוא מתאר זאת כ"בנווה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות". זה לא אמור להיות גן עדן, זה אמור לקרות כאן בירושלים. במציאות חיינו. כי יש שאננות של רוגע פנימי, נינוחות עמוקה, שלווה אמיתית, מידה כמעט בודהיסטית של שלמות האדם בעולם. כך שאולי לצד האזהרות החשובות מהידבקות, אולי כדאי להגיד לצופים גם: בואו נפעל כפי שצריך, ואז נוכל להיות שאננים כמה שרק נרצה. האם יש הבטחה מתוקה מזו?