עוד יועץ למבקר

ציניות על חשבוננו

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן החליט למנות לעצמו יועץ תקשורת אישי, שיתווסף על דוברת המשרד הקבועה. "עבודת מבקר המדינה מושתתת על החוק, אבל לא פחות מכך על אמון הציבור", נימק המבקר בהודעה על המינוי הטרי.

אנגלמן הוא המבקר הראשון שמעבה את מערך התקשורת שלו, ולא במקרה. הוא אכן חוטף ביקורת ציבורית חריפה. אבל הבעיה אינה טמונה בביקורת, או בדברור לקוי של פועלו. הבעיה טמונה בליקויים בפועלו. היא טמונה באופן העקום שבו אנגלמן תופס וממלא את תפקידו.

אם להתנסח בעדינות, אנגלמן מתנהל כמו רואה חשבון מנומנם בחברה לייצור מגבונים לחים, ולא כמו שליח ציבור רב־עוצמה, זרוע משמעותית במארג שלטון החוק השברירי במדינה שבה הדמוקרטיה מאוימת תדיר. בשנתיים שלו בתפקיד אנגלמן היה פעיל מאוד דווקא בהחלשת המוסד שבראשו הוא עומד. מפירוק האגף לתפקידים מיוחדים, שהיה חתום על כמה מחקירות השחיתות החשובות במדינה, דרך ריכוך דו"חות ביקורת או עיכובם למועד נוח לשלטון, ועד הימנעות מהטלת אחריות אישית. רואה החשבון האפרפר, שהוזנק משום מקום לתפקיד הרם הזה, אינו מבקש לנשוך את היד שמינתה אותו — אף שזה בדיוק תפקידו.

בכך אנגלמן מועל באמון הציבור באופן ישיר ובוטה. הוא מקעקע בנחישות ובעיקשות את היסודות שעליהם נסמך משרד המבקר — מוסד שבעשרות השנים שקדמו לאנגלמן עמדו בראשו משפטנים בכירים, שבנו את המוניטין שלו טפח אחר טפח. ואולי החמור מכל, בהתבוננות מהצד על עבודתו, אינך יכול להימנע מהתחושה שאנגלמן עושה את כל אלה במודע.

זה עלוב, זה מכעיס, וכאזרח זה צובט לב לראות כיצד מוסד דמוקרטי כה חשוב מרוקן מתוכנו. לכן הנימוק שמספק אנגלמן, שלפיו יועץ התקשורת החדש יסייע "לבנות את אמון הציבור", הוא למעשה בדיחה צינית על חשבוננו. כל עוד המבקר אינו ממלא את תפקידו כראוי, אף יועץ תקשורת, מנוסה ויקר ככל שיהיה, לא יצליח להפוך אותו לכזה שנהנה מאמוננו.

/// אמיר זיו