ב

וקר אחד, בתחילת מרץ, נחת לפתחה של המחלקה המשפטית ברשת הקמעונות הצרפתית קזינו כתב תביעה לא שגרתי. הבשר שנמכר ברשת, טענו התובעים, מקושר לבירוא יערות באמזונס על פני שטח גדול פי חמישה מהעיר פריז. את התביעה, בסך 3.1 מיליון יורו, הגישה קואליציה של 11 קבוצות ילידים ועמותות סביבה. העילה: "חובת הערנות", חוק שנחקק בצרפת רק ב־2017, ומחייב עסקים לוודא ששרשראות האספקה שלהם אינן מעורבות בהפרות זכויות אדם וחוקים סביבתיים.

קזינו, ששולטת ברשת המזון הגדולה בברזיל, פאו דה אסוכר, "רכשה בשר בקר בקביעות משלוש משחטות של JBS", חברה ברזילאית שהיא יצרנית הבשר הגדולה בעולם, נאמר בהצהרה מטעם התובעים. לפי דו"ח של מכון גרנתהם לאקלים ולסביבה בלונדון סקול אוף אקונומיקס, המשחטות הללו עבדו עם כ־592 ספקים שהיו אחראים לבירוא יערות בהיקף של כ־50 אלף דונם בשנים 2008–2020. "הביקוש לבשר מצד קזינו ופאו דה אסוכר מוביל לכריתת יתר, השתלטות על אדמות, אלימות, ורצח של מנהיגים שמתנגדים לכך", טען מנהיג שבט טרנה הברזילאי, לואיז אלוי טרנה, בהצהרה. "אנחנו מבקשים להטיל אחריות על התאגיד, ולהקל במעט את המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים".

התביעה של ילידי האמזונס היא חלק מגל תביעות שמגישים אזרחים בעולם נגד גופים המסבים נזק לסביבה. ב־2019, למשל, הגישו יותר מ־17 אלף אזרחים הולנדים, ואיתם שבעה ארגוני סביבה, תביעה נגד חברת האנרגיה ההולנדית־אנגלית רויאל דאץ' שֶׁל. התובעים טענו שהחוק ההולנדי והאמנה האירופית להגנה על זכויות אדם מחייבים את החברה לשנות את המודל העסקי שלה כך שיצמצם את הנזק הסביבתי שלו היא אחראית — אולם היא לא עושה כן. במאי האחרון, בית משפט בהאג חייב את החברה להפחית את פליטות הפחמן שלה ב־45% עד 2030. זו היתה הפעם הראשונה שבית משפט הורה לחברה פרטית לשנות את התנהלותה העסקית בעקבות משבר האקלים.

לפי שעה, החברות המזהמות לא מתרגשות מהאיום. שֶׁל הודיעה מיד כי תערער. קזינו בקושי מצמצה לנוכח התביעה: ב־2020 עמדו רווחיה באמריקה הלטינית על 15 מיליארד דולר, פי 4,000 מסכום התביעה. ובכל זאת, התביעות מדאיגות את העולם התאגידי, כיוון שהן הופכות את בתי המשפט לזירה החדשה של המאבק במשבר האקלים, ומפנות אליהן זרקור תקשורתי שהיו מעדיפות שיוסט מהן. על פי נתוני מכון גרנתהם, מאז 1987 הוגשו בעולם 1,857 תביעות הקשורות לשינויי אקלים ב־40 מדינות (אף לא אחת מהן הוגשה בישראל), מחציתן בארבע השנים האחרונות לבדן. יותר מ־60% מהן הסתיימו בפסיקה לטובת הגנת האקלים.

"אני אוהבת תיקים כמו התביעה נגד קזינו, שמטווחים את שרשרת האספקה", מחייכת ג'ואנה סצר (Setzer), חוקרת ממכון גרנתהם, בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "עד לאחרונה התובעים התמקדו בחשודים המיידיים, כמו ממשלות וארגונים שאחראים לפליטות פחמן — אבל יש המון סקטורים שאחראים לכמות לא קטנה של פליטות, ושעד כה התעלמו מהם. קחי למשל את תעשיית החלב והבשר: אלה לא רק המשחטות אלא גם מגדלי הסויה למספוא והמפיצים, כל הדרך עד המרכולים. התיקים האלה יוצרים מודעות ציבורית לכך שמדובר בשרשרת שלמה שניתן להפנות אליה אצבע מאשימה". והשרשרת הזו מתחילה לשלם את המחיר.

"העולם כפי שאנחנו מכירים אותו יחדל להתקיים", כתב שופט אוסטרלי שהכיר בחובת המדינה להגן על אזרחיה ממשבר האקלים. "זו תהיה אשמתו של דור המבוגרים שלא פעל בזמן, באי־צדק הגדול ביותר שדור אחד העביר למשנהו"

"הגנה ממשבר האקלים היא זכות שהמדינה צריכה לספק"

בראשית היה הסכם פריז. 195 מדינות מכל רחבי העולם חתמו על ההסכם ההיסטורי, שנועד להגביל את ההתחממות הגלובלית לכדי שתי מעלות עד 2050, בהשוואה לתקופה הטרום־תעשייתית. אבל כל זה היה ב־2015, שתיחשב בדברי ימי המאבק האקלימי פרה־היסטוריה, פרה־גרטה ופרה "החיים שאחרי ההתחממות", מאמרו הקודר ומכה ההדים של דיוויד וואלאס־וולס ל"ניו יורק מגזין". אנחנו נמצאים שש שנים אחרי הסכם פריז, וההערכה היא שכבר בחמש השנים הקרובות הטמפרטורה תעלה ב־1.5 מעלות. לתוך הייאוש הזה נכנסו בתי המשפט, שחלקם במאבק הולך וגדל.

הגל הנוכחי של תביעות האקלים החל לצבור תאוצה ב־2015, אז הגיש סָאוּל לוצ'יאנו איליאוּיה, חקלאי פרואני בן 40, תביעה נגד RWE, יצרנית החשמל הגדולה ביותר בגרמניה, בטענה שבעקבות פליטות הפחמן המיוחסות לה מפשירים קרחונים ברכס האנדים בקצב מואץ, ומאיימים להציף את הכפר שלו. בית המשפט המחוזי בהאג עשה היסטוריה כשבחר לקבל את התביעה ולא גלגל אותה מכל המדרגות. התיק מצוי כעת בשלב הראיות, הנמשך זמן רב מהרגיל עקב מגיפת הקורונה. בשנה הבאה צפויים מומחים חיצוניים מטעם בית המשפט לנסוע לפרו כדי להעריך את מידת הסיכון בהצפה.

תשומת הלב שעורר תיק איליאוּיה, על מאפייניו הדוד־וגוליית'יים, שיגר כדור שלג אקלימי שרק הולך ומתעצם. באפריל האחרון, למשל, פסק בית משפט בפריז כי צרפת כשלה בהשגת יעדי הפחתת פליטות גזי החממה, בתביעה שהגישו נגדה ארבעה ארגוני סביבה, מגובים בעצומת רשת שגרפה יותר מ־2.3 מיליון חתימות. חמישה ימים אחר כך הוכתר בניצחון גם מאבקה של פעילת האקלים הגרמנייה לואיזה נויבאואר (Neubauer) נגד ממשלת גרמניה, כשבית המשפט העליון במדינה קבע שהוראות מסוימות בחוק שינויי האקלים הגרמני מ־2019 אינן חוקתיות ו"אינן עומדות בקנה אחד עם זכויות היסוד", מכיוון שחסרה להן תוכנית מפורטת להפחתת פליטות, וכך הן מטילות למעשה את נטל פעולות האקלים העתידיות על צעירים. פטר אלמאייר, שר הכלכלה והאנרגיה הגרמני, אמר ל־CNN שמדובר ב"החלטה היסטורית עבור האקלים ועבור זכויותיהם של אנשים צעירים". "התיק הזה משנה את הכל", אמרה נויבאואר באותה כתבה. "זה לא נעים שצריך להביא את שינויי האקלים לערכאות משפטיות. זו זכותנו הבסיסית שהממשלה שלנו תגן עלינו מפני משבר האקלים".

את ציון הדרך האחרון (עד כה) במאבק הזה רשמה אנג'אלי שארמה בת ה־17 ממלבורן, שתביעתה נגד ממשלת אוסטרליה הוכרעה בשבוע שעבר בפסיקה תקדימית, שהכירה בחובת הממשלה להגן על צעירי היבשת מפני ההשפעות המתמשכות של משבר האקלים. התובעים — שמונה בני נוער בני פחות מ־18 ונזירה בת יותר מ־80 — דמעו למשמע פסק הדין. "אוסטרליה כפי שמבוגרי היבשת מכירים אותה תחדל מלהתקיים, וכך גם העולם כפי שאנחנו מכירים אותו", כתב השופט. "טראומה תהפוך לעניין שבשגרה, ויהיה קשה לשמור על בריאות טובה. שום דבר מזה לא יהיה באשמת הטבע: זו תהיה, במידה רבה, אשמתו של דור המבוגרים שלא פעל בזמן, במה שעוד יתואר, ובצדק, כאי־צדק הגדול ביותר שדור אחד של בני אנוש העביר אי פעם למשנהו". בתוך פחות מ־24 שעות מקבלת פסק הדין הודיעה ממשלת אוסטרליה שבכוונתה לערער עליו.

חלקם המכריע של התובעים, אומרת סצר, הם עמותות וארגוני סביבה, אך מקרב האזרחים שפונים לבתי המשפט רבים הם בני נוער וילדים. לעתירתה של שארמה, למשל, הצטרף ילד בן שבע. לפי סצר, מדובר באסטרטגיה משפטית מובהקת: "בתביעה משפטית, אתה יכול לטעון רק לגבי משהו שאתה הולך לסבול ממנו בעצמך, לא לגבי משהו שאין לו קשר אליך", היא אומרת. "ההגבלה המשפטית היא שאת צריכה להיות מושפעת מהמקרה ישירות, אני לא יכולה לדרוש ממך לשפץ את הבית של שכנתך. ובתביעות אקלים, אנחנו מבקשים פעולה עתידית: אם מדובר, נניח, על יעד שאת מבקשת מהממשלה להציב ל־2050, ואת כבר בת 50, הסיכוי שתהיי בחיים עד אז די נמוך — אז מה העניין שלך במשהו שיתרחש בעוד 30 שנה? כשהתובעים הם ילדים, הם אלה שגם סובלים מההשלכות וגם משלמים את המחיר. הטיעון הזה התגלה כקריטי בכמה מהתיקים".

"אנשים איבדו אמון בממשלות, ופנו לבתי המשפט"

איך קרה שתביעות אקלים הפכו מרכיב כל כך משמעותי במאבק? סצר מסבירה שמדובר בתנועת מלקחיים: "ראשית, המדע יצר רמה גבוהה של ודאות שיכולה לשמש את התובעים בבתי המשפט", היא אומרת. שנית, האסטרטגיות המשפטיות, שהתמקדו עד כה בנזקים, נעו לכיוון של הגנה על זכויות אדם, ופתחו מניפה חדשה לגמרי של עילות משפטיות.

"היסטורית, תביעות אקלים התמקדו בטענות על נזקים שהופנו כלפי חברות גז ונפט", מסביר מארק קלארק (Clarke), שותף במשרד עורכי הדין הבינלאומי White & Case. "הצידוק המשפטי היה שהחברות האלה מייצרות ומפיצות מוצרים שמקושרים ישירות לפליטות פחמן. אבל התובעים התקשו להוכיח קשר ישיר בין הנזק שנגרם לכאורה על ידי שינויי האקלים לבין החברות שנתבעו. ההצלחות של תביעות נגד ממשלות, שהתבססו על זכויות, גרמו לכך שכעת אנחנו רואים עלייה ניכרת במספרן של תביעות מסוג זה".

עוד תרומה משמעותית תרמה ההכרעה נגד רויאל דאץ' של. "זה התיק הראשון שקובע שלחברה, בניגוד לממשלה, ישנה כלפי האזרחים חובת דאגה בעניין שינויי האקלים, מתוקף האמנה האירופית לזכויות אדם", הוא מסביר. "בית המשפט לא רק קבע ששֶׁל מחויבת להפחית את פליטות הפחמן של עצמה, אלא גם חייב אותה לעשות את מירב המאמצים כדי להפחית את הפליטות של ספקיה ולקוחותיה. לאור הפסיקה הזו, חברות אחרות שפולטות גזי חממה בכמות משמעותית עלולות לספוג טענות דומות בנוגע למדיניות האקלים שלהן".

תביעות אחריות תאגידית, למשל, מהוות כעת רק מיעוט מהתיקים, אך ניתן לשער שעם הזמן, ובכפוף להצלחתן בבתי המשפט, הן יתפסו נתח גדול יותר מהעוגה. בבסיס תביעות כאלה עומדת הטענה כי הנאשמות הונו את משקיעיהן ולקוחותיהן בכך שלא מסרו מידע על פעילויותיהן המהוות סיכון לאקלים, או שמסרו מידע באופן מטעה. כך, למשל, אזרח ניו זילנדי תבע את תעשיית הבקר המקומית כיוון שחוות בקר, תחנת כוח ובית זיקוק המשתייכים לענף מפעילים מתקנים פולטי פחמן, ובכך היא מתנערת מחובתה החוקית להימנע מפעילות התורמת למשבר האקלים. בית המשפט קיבל את הטיעון.

"החוט המקשר בין התביעות במדינות שונות הוא האמירה שלממשלה יש אחריות", אומרת עו"ד אורלי אהרוני, יועצת מדיניות אקלים ורגולציה ולשעבר בכירה בפרקליטות האזרחית. "בתי המשפט לא מיהרו להתערב בשיקול דעתה של הרשות המבצעת, אבל היום אנחנו שומעים קול אחר, שמאשר את מחויבות המדינות להיערך למשבר האקלים, כחלק מהמחויבות לשלום הציבור ובריאותו. בתי המשפט קובעים שהיעדר פעולה, או פעולה דלה מדי, מוכרת כעילת תביעה".

"ליטיגציה לעולם אינה האופציה הראשונה, ודאי לא כשמדובר בבעיה מורכבת כמו משבר האקלים", אומר מייקל בורגר (Burger), עורך דין בתחום הסביבה במשרד Sher Edling ומנהל מרכז סבין למשפט אקלים באוניברסיטת קולומביה. "עם זאת, המשבר כבר כאן, ומרגע לרגע מתחדדת ההבנה שהזמן העומד לרשותנו הולך ומתקצר. אנשים איבדו אמון בממשלות ובחברות, שלהן יש היכולת הגבוהה ביותר להתמודד עם הבעיה, אז הם פונים לבתי המשפט כדי לאלץ אותן לפעול היכן שהן נכשלות".

סצר מעט מסויגת יותר. "תביעות אקלים הפכו מרכיב חשוב במאבק, וימשיכו להיות חשובות, אבל הן לא יפתרו את הבעיה", היא אומרת. "קודם כל, הן נמשכות הרבה מאוד זמן: בין חמש לעשר שנים, אם התיק מגיע לבית משפט עליון. האם יש לנו את הזמן הזה לחכות? שנית, תביעות עולות הרבה מאוד כסף: צריך לשלם לעורכי הדין, צריך לשלם עמלות. לא לכולם יש את המשאבים האלה, בפרט נוכח האי־ודאות. וזו הסיבה השלישית: איש לא יכול להבטיח שתנצחי בתיק".