כ

שהוריקן אייק הגיע ליבשה ב־2008, ביל מרל תפס מחסה בקומה השנייה של בניין לבנים היסטורי במרכז העיר גַּלוֶוסְטוֹן (Galveston), טקסס, יחד עם אשתו, בתם, נכדם ושני כלבי צ'יוואווה. רוחות במהירות ממוצעת של 180 קמ"ש הצליפו במבנה. קומת הקרקע הוצפה במי ים שהגיעו לגובה של כ־2.5 מטרים. פעם אחת, בלילה, מרל הצליח להציץ בירח הכמעט־מלא, והבין שהם נכנסו לעין ההוריקן.

שנים קודם לכן, מרל, אוקיאנוגרף פיזיקלי (חוקר המתמקד בתהליכים הפיזיים באוקיינוסים) מאוניברסיטת טקסס A&M בגלווסטון, סייר ב"מחסום הנחשולים של הסְכֶלְדֶה המזרחי" — סוללת ביצורים באורך של כמעט 9.5 ק"מ, המונעת מסופות הים הצפוני להציף את החוף הדרומי של הולנד. כשאייק שאג בחוץ, מרל המשיך לחשוב על המחסום. "למחרת בבוקר התחלתי לשרטט את מה שחשבתי שייראה סביר כאן", הוא מספר, "והתברר שזה די קרוב למה שההולנדים היו עושים".

השרטוטים ההם היו תחילתו של "אייק דייק" (Ike Dike), תוכנית להקמת מחסום חופי שיגן על מפרץ גלווסטון, שישלב שערים ענקיים שיוקמו לרוחב "בוליבאר רודז" ("דרכי בוליבאר"), המֵצַר המחבר בין מפרץ מקסיקו למפרץ גלווסטון, ושל "חומת ים" (שובר גלים המוקם על היבשה עצמה) גבוהה, שתשתרע לאורך קילומטרים רבים.

באותו לילה עצמו, בחצי האי בוליבאר, ששוכן קילומטרים אחדים מגלווסטון, נספו לפחות 15 בני אדם ונהרסו כ־3,600 בתים. חלק מהגופות לא נמצאו גם שנה אחר כך, כשמרל החל לקדם את אייק דייק — אבל, הוא אומר, "התוכנית זכתה ללעג באופן די גורף". פוליטיקאים לא אהבו את העלויות שלה, פעילי איכות הסביבה הוטרדו מההשפעות שלה, ואיש לא היה משוכנע שהיא תעבוד.

מרל לא נרתע. הוא שב להולנד, שם ביקר מומחים באוניברסיטת דלפט וגייס את תמיכתם. במהלך השנים הבאות, חוקרים מהולנד ומארצות הברית ערכו עשרות מחקרים על האפשרויות העומדות בפני מפרץ גלווסטון, בעוד מרל ובני בריתו גיבשו את תמיכתם של קהילות מקומיות, מנהיגים עסקיים ופוליטיקאים.

ב־2014, חיל ההנדסה האמריקאי (שנוסף על תפקידו הצבאי משמש גם סוכנות פדרלית למשימות אזרחיות, בייחוד בתחום ניהול משאבי המים), חבר לשלטונות טקסס כדי לבחון חלופות לפרויקט אייק דייק, שכמותו יהיו ניתנות ליישום במפרץ גלווסטון. הפרויקט שתוכנן לבסוף, בשיתוף מינהל הקרקעות של טקסס, מוערך ב־26.2 מיליארד דולר. אחרי שלל דיונים ותיקונים גובשו לאחרונה הצעות חוק להקמת גוף מנהל שיפקח על מימוש התוכנית, ואלו כבר אושרו בשני בתי המחוקקים של טקסס (הסנאט ובית הנבחרים). בספטמבר יעביר חיל ההנדסה את המלצותיו לקונגרס האמריקאי, שאישורו נדרש לשם הקצאת המימון לפרויקט.

לנוכח תג המחיר העצום, קשה לצפות מה יעלה בגורלה של התוכנית. מה שבטוח הוא שככל שמשבר האקלים יחריף את עליית גובה פני הים ואת עוצמתן של הסערות, עוד ועוד ערי חוף אמריקאיות יהפכו למקומות בסיכון. ניו יורק, סן פרנסיסקו ומיאמי כבר בוחנות מגה־פרויקטים בתחום, שעלות כל אחד מהם נאמדת במיליארדים רבים של דולרים.

יוזמת התשתיות הלאומיות החדשה של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, שהיקפה 2 טריליון דולר (שני מיליוני מיליונים), מכירה במפורש בצורך לקדם פרויקטים על החופים שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר. המהלך של יוסטון, המטרופולין החמישית בגודלה בארצות הברית ולִבה הפגיע של תעשיית הנפט, מציף את הדילמות הסבוכות שמחייבות איזון עדין בין צרכים חברתיים, יכולות הנדסיות, ערכים סביבתיים, ועלויות.

ובינתיים, הים ממשיך לגאות. "יש מתח אמיתי בין הצורך לטפל במצב בדחיפות ובין הצורך לעשות את זה נכון", אומרת קרלי פוסטר, מומחית לחוסן ועמידות מחברת התכנון והייעוץ ארקדיס.

המכשול הגדול שעומד בפני הפרויקט הוא כספי: הקמתו תעלה 26 מיליארד דולר ותפעולו יעלה 100 מיליון דולר בשנה - ובינתיים, יוזמת התשתיות של הנשיא ביידן, שנועדה לתקצב פרויקטים מסוג זה, תקועה בסנאט

"הים גואה, הקרקע שוקעת, וההוריקנים רק יתרבו"

מפרץ גלווסטון, שלחופי מפרץ מקסיקו הענקי, הוא שפך סוב־טרופי רדוד וחולי ששטחו 1,600 קמ"ר (קצת יותר מגוש דן), ושנתחם בצפונו ובמערבו על ידי יוסטון ופרווריה המתפשטים במהירות. עומקו הממוצע של המפרץ הוא פחות מ־2 מטרים, וכדי לאפשר את תנועת מכליות הנפט וספינות הענק המפליגות לנמל יוסטון וממנו, נחפרה בו תעלה עמוקה.

בהתחשב בגודלו ובמורכבותו של המפרץ, "שמירה על איזון בין הסביבה לבין אנשים ופעילות כלכלית היא ממש קשה", אומרת אנטוניה סבסטיאן, מרצה להידרולוגיה יישומית ולמשאבי מים באוניברסיטת צפון קרוליינה. "מתכנני הפרויקט ייאלצו לשקול את המחירים והרווחים כדי למזער את הסיכונים לרמה מתקבלת על הדעת — ובשאלה מה מתקבל על הדעת יש המון מקום לוויכוח".

חמור מכך: הסיכונים רק הולכים וגדלים. ב־2020 הכו בחופי מפרץ מקסיקו חמישה הוריקנים, אחד מהם עם רוחות שנשבו במהירות ממוצעת של 240 קמ"ש. "בקהילה המדעית קיים קונצנזוס שלפיו שינויי האקלים יובילו לריבוי של ההוריקנים האטלנטיים המפלצתיים האלה", אומר מינג לי, אוקיאנוגרף פיזי במרכז למדעי הסביבה באוניברסיטת מרילנד.

ככל שהים הולך וגואה, הקרקע הולכת ושוקעת. במאה האחרונה חופי טקסס שקעו כ־60 ס"מ, בין השאר בגלל שאיבה אינטנסיבית של מי תהום. מודלים ממוחשבים צופים כי ב־50 השנים הבאות, שינויי האקלים יגרמו לעליית מפלס פני הים בעוד 30–180 ס"מ. במקביל, האוכלוסייה ברצועת החוף של טקסס צפויה לגדול מ־7 מיליון איש כיום ל־9 מיליון ב־2050.

"אין ספק שהוריקנים ימשיכו להכות בחוף טקסס", אומרת קלי בֶּרְקס־קוֹפְס, אקולוגית מחיל ההנדסה ומנהלת פרויקטים בצוות המחקר שגיבש את הצעת המחסום הימי. "יש לנו מערכת משמעותית של איי־מחסום, שמספקים הגנה טבעית מפני נחשולים שמגיעים ממפרץ מקסיקו, אבל האיים האלה הפכו מיושבים מדי ונשחקו. כעת אנחנו פגיעים במיוחד למה שאנחנו מכנים 'נחשולים רוצחים'".

הגנה על מפרץ גלווסטון אינה משימה פשוטה. הוא מוגן ממפרץ מקסיקו — שהוא למעשה חלק מהאוקיינוס האטלנטי — על ידי שתי רצועות אדמה חוליות נמוכות, האי גלווסטון וחצי האי בוליבאר, שביניהן מפריד מצר בוליבאר רודז. כשמגיעה סערה גדולה דיה, מים מתחילים לזרום דרך הפרצה הזו ועל פני רצועות האדמה, בנחשול שחודר אל מפרץ גלווסטון.

התוכנית של חיל ההנדסה, שמתבססת על הרעיונות של מרל, מציבה בבסיסה מערכת אדירה של שערים שיחצו את המצר. כשתתקרב סערה, שני השערים המרכזיים יצופו מתוך מבדוקים וייסובו כדי לסגור את התעלה. כל אחד מהשערים האלה יגיע לגובה של 25 מטר (כגובהו של בניין בעל 8 קומות), מהם 7 מטרים מעל המים כשהשערים סגורים. רוחב השערים יגיע ל־200 מטר (כפליים מאורכו של מגרש כדורגל). לצד שני השערים הענקיים הללו יפעלו עוד שני שערים סבים קטנים יותר, ומערכת של שערים שינועו מעלה ומטה; אלו האחרונים יישארו פתוחים במזג אוויר נוח, כדי לאפשר לגאות ולשפל לזרום כתקנם.

חיל ההנדסה מתכנן גם להקים שתי רצועות של דיונות שיימתחו לאורך 70 ק"מ מחופי בוליבאר וגלווסטון, ולפניהן רצועות חוף שרוחבן יהיה כ־75 מטר. הפרויקט הזה לבדו, מעריכים בחיל, יצריך שימוש בכ־30 מיליון קוב של חול — די והותר בכדי למלא את המגדל העגול במרכז עזריאלי 25 פעם. נוסף על כך, היות שסערה בקנה מידה של הוריקן אייק תסחוף איתה את הדיונות ותתפרץ למפרץ גלווסטון, הפרויקט יצריך שימוש בעוד שערים וחומות ים סביב המפרץ, כולל מחסום טבעת סביב העיירה גלווסטון. "התוכנית שלנו כוללת כמה קווי הגנה", מסבירה ברקס־קופס.

המצדדים בתוכנית מעיזים לחשוב בגדול ולכוון לשיקום סביבתי, כולל השבתם של יותר מ־25 קמ"ר של מערכות אקולוגיות כמו שטחי ביצות, איי קינון ושוניות צדפות, שחלק מהם ממוקמים בנקודות אחרות לאורך החוף הטקסני. "כללנו בתוכנית גם שיקום סביבתי וניהול סיכונים נגד סופות חוף", אומרת ברקס־קופס. "התמקדנו באתרים שמספקים מערכת הגנה טבעית, ובחרנו באלה מהם שעדיין יספקו בתי גידול קריטיים למערכת האקולוגית".

"המחסום יעצור רק את הים. הגשם והרוח ימשיכו להכות בנו"

המחסום החופי זוכה לתמיכה נלהבת של לא מעט פוליטיקאים מקומיים וחברי קונגרס. "אנחנו זקוקים לו אתמול", אמר ראש עיריית יוסטון, סילבסטר טרנר, באוגוסט 2020, לאחר שההוריקן לורה הכה בחופי לואיזיאנה הסמוכים, והחמיץ אך במעט את מפרץ גלווסטון.

אך מרל ומומחים אחרים מביעים חששות לגבי יכולתה של תוכנית חיל ההנדסה להגן על האזור מפני המכות הקשות ביותר. כמה פעילי סביבה מפקפקים בהנחה שהיתרונות מצדיקים את ההשלכות הסביבתיות. ורבים אחרים מצביעים על כך שפרויקטים מקומיים, כמו הגבהת בתים (באמצעות ניתוקם מיסודותיהם והרמתם) ובניית חומות ים קטנות יותר, עשויים להציע תמורה טובה ומהירה יותר.

השאלות בנוגע לתמורה מתמקדות בראש ובראשונה באותם שערים מסתובבים עצומים המתוכננים במצר בוליבאר רודז. "הניסיון המצטבר בפרויקטים עם מחסומים נעים ענקיים, בהולנד ובמקומות אחרים באירופה, מוכיח שמבנים כאלה יכולים לפעול באופן אמין, אם כי כל מקרה הוא ייחודי", אומר פרופ' בס יונקמן, מומחה להנדסת הידראוליקה מאוניברסיטת דלפט ההולנדית, שהוביל חלק ניכר מהמחקר שנעשה עבור אייק דייק ועבור תוכנית חיל ההנדסה. יונקמן מדמה את החלקים הנעים העצומים למטוס ג'מבו שצריך לטוס רק אחת לעשור. על המכשול להיות מופעל באופן מקצועי ומתוחזק באופן מושלם — דרישות שהתגלו כמאתגרות ויקרות מהצפוי כשהוקם מחסום דומה להגנה על העיר רוטרדם, משכנו של הנמל העמוס ביותר באירופה.

כמה מומחים מודאגים גם מדיונות החול המתוכננות על חצי האי בוליבאר והאי גלווסטון. תוכנית אייק דייק של מרל, וגם אחת הגרסאות המוקדמות של תוכנית חיל ההנדסה, כללו סוללות שהיו אמורות להגיע לגובה של 5.2 מטרים ויותר, מה שהיה פוגע בנגישות לחופי מפרץ מקסיקו. תחת לחץ מצד תושבים מקומיים ממורמרים (החיל קיבל כ־13 אלף פניות ציבור בנושא הסוללות, רובן שליליות, מגלה ברקס־קופס) הוחלפו הסוללות בדיונות. אבל הדיונות יגיעו לגובה של 4.2 מטרים לכל היותר — נמוכות בהרבה משערי מצר בוליבאר רודז, שיגיעו לכ־7 מטרים. סופות בסדר הגודל של הוריקן אייק יסחפו את דיונות החול הללו, מזהירים מרל ומומחים אחרים.

"המערכת חזקה כמו החוליה החלשה ביותר שלה", אומר מרל, שממשיך לשתף פעולה עם חוקרים מומחים בחיפוש אחרי פתרונות חופיים. "תוכנית חיל ההנדסה הוחלשה כל כך עד שהיא די חסרת ערך. עדיף בהרבה להקים דיונות של 5.2 מטרים, מחוזקות בחרסית או בטון שיכוסו בחול".

מרל גם מטיל ספק בהחלטת חיל ההנדסה שלא להקים שער גם במעבר סאן לואיס, מצר של 1 ק"מ בקצהו הדרום־מערבי של האי גלווסטון. "זה טירוף", הוא אומר, "זה כמו להשאיר את הדלת האחורית לביתך פתוחה בזמן הוריקן". בחיל טוענים בתגובה כי אפילו בסערה חמורה ביותר, המים שיזרמו במעבר סאן לואיס יעלו את מפלס המים במפרץ גלווסטון בכ־30 ס"מ לכל היותר.

מרל ועמיתיו מעריכים את העלות הנוספת בביצור דיונות החול וסגירת מעבר סן לואיס ב־10.7 מיליארד דולר. הם טוענים כי נקיטת האמצעים הללו תספק תועלת עדיפה לכל דולר שיושקע בהשוואה לתוכנית חיל ההנדסה; זו, על פי ההערכות, תחזיר כפליים עבור כל דולר שהושקע.

שום מחסום נחשולים לא יבלום את הגשמים העזים שמלווים את ההוריקנים, ושעלולים לגרום להצפות נרחבות — כפי שאכן קרה במקרה של הוריקן הארווי ב־2017, אז נספו כ־70 איש במטרופולין יוסטון. למעשה, חומות ים עלולות אף ללכוד את מי שיטפונות הגשמים, ושחרורם ידרוש שימוש במשאבות עצומות.

מחסומי נחשולים גם לא מיועדים להתמודדות עם הרוח. "כשהוריקן לורה קרע לגזרים את חופי לואיזיאנה באוגוסט אשתקד, נזקי הרוח החריבו את האזור", אומרת טרייסי קייבסקי־קוראה, מומחית להנדסה אזרחית וסביבתית מאוניברסיטת נוטרדאם. "בחלק מהתמונות קשה להבדיל בין נזקי רוח לנזקי נחשולים: הבתים התפוצצו לחלוטין".

"הסכרים עלולים לחסום את הדגים ולפגוע בתעשיית הדיג"

שוחרי איכות הסביבה מודאגים גם מהשפעת הפרויקט על הביצות ושטחי הדיג של מפרץ גלווסטון. תוכנית חיל ההנדסה מקצה 2.6 מיליארד דולר — 10% מהעלות הכוללת — לטובת שיקום מערכות אקולוגיות, למשל שיקומן של ביצות מליחות שיכולות לספוג את פגיעתם של נחשולים של מי ים. "זה יתרון גדול של הפרויקט הזה", אומרת מישל האמל, מומחית להנדסה אזרחית מאוניברסיטת טקסס בארלינגטון.

"בקהילת הסביבה והשימור כולם תומכים בשיקום המערכת האקולוגית", אומר בוב סטוקס, נשיא קרן מפרץ גלווסטון, עמותת סביבה מקומית. "נאמר לנו שזה לא יהיה הכסף הראשון שמוציאים; ההוצאה הזו תגיע בסוף הפרויקט".

סטוקס מוטרד גם מהשערים העולים ויורדים של מצר בוליבאר רודז. במזג אוויר רגיל, השערים יצמצמו את זרימת הגאות דרך המצר בכ־10%, על פי הערכת המתכננים, אלא שסטוקס חושש מההשלכות של ההפרעה לתנועת המים. "אני מודאג בייחוד מההשפעה על שטחי הדיג: כל הדגה שלנו, הסרטנים והשרימפס מבלים חלק ממחזור החיים שלהם במפרץ גלווסטון הסגור וחלק אחר בים הפתוח, במפרץ מקסיקו", הוא אומר. מכיוון שהשערים יצמצמו את הזרימה בין שני גופי מים אלה, הוא מוטרד גם מההשפעה על איכות המים. ברקס־קופס, בתגובה, אומרת שמהמודלים של תוכנית חיל ההנדסה עולה שההשפעה תהיה מינימלית.

לדעת סטוקס, ההערכות הסביבתיות שבוצעו עד כה אינן מספקות. "חיל ההנדסה מתכוון לנתח השפעות סביבתיות כשייתקל בהן", הוא אומר. "השורה התחתונה שלנו היא שאם אנחנו הולכים לבנות את הדבר הזה, אנחנו חייבים להבין את השלכותיו מבעוד מועד".

חלק מהמחסום המתוכנן יכלול הקמת דיונות מלאכותיות שישתרעו לאורך 70 ק"מ. הפרויקט הזה לבדו יצריך שימוש ב־30 מיליון קוב של חול, די והותר בשביל למלא את מגדל עזריאלי העגול 25 פעם

"לא את הכל אפשר להציל. בחלק מהמקומות ניאלץ לוותר"

השאלה הגדולה ביותר שמרחפת מעל המגה־פרויקט הזה היא העלות: 26.2 מיליארד דולר, ש־35% מהם חייבים להגיע משלטונות טקסס או ממקורות מקומיים אחרים — וכמוהם גם עלויות התפעול, המוערכות ביותר מ־100 מיליון דולר בשנה. גם ציר הזמן ממושך מאוד: בחיל ההנדסה מעריכים כי גם עם אישור חקיקתי מהיר, הפרויקט לא יושלם לפני 2042.

לא חסרות חלופות בקנה מידה קטן יותר, רובן מבוססות על אמצעים זולים ומהירים בהרבה, כמו הגבהת בתים ומיגון עסקים מפני שיטפונות. אפשרויות כאלה לא יספקו הגנה רבה מפני סופות־על, אבל הן יכולות להגן מפני אירועים קטנים יותר ומפני המטרד הקבוע של ההצפות, שהולך ונהפך לבעייתי עם עליית מפלס פני הים.

"תוכניות מקומיות כאלו יכולות לצמצם סיכונים באופן משמעותי גם בלי עבודה שתימשך עשורים", אומר פרופ' פול קירשן, מומחה להתאמה לאקלים באוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון, ומי שהוביל מחקר שפסל הקמת מחסום נמל חיצוני בבוסטון לטובת נקיטת צעדים יבשתיים. שיפורים מקומיים כאלה יכולים גם להגן על תשתיות ליבה כמו תחנות כוח ובתי חולים.

הן גם עשויות להיות יותר בנות־השגה בהשוואה ליוזמות הענק. איגוד המהנדסים האזרחיים האמריקאי (ASCE) מעריך כי ארצות הברית תידרש להוציא 2.59 טריליון דולר (יותר משליש מהתקציב הלאומי ל־2020) כדי לוודא שהתשתיות עומדות בסטנדרט הנדרש. בינתיים, ערים אחרות מבקשות תקציבים פדרליים לפרויקטים חופיים שעלויותיהם מגיעות למיליארד דולר ויותר כל אחת — ויוזמת התשתיות של הנשיא ביידן, שבתחילה קראה להקצאת 50 מיליארד דולר לפרויקטים כאלה, עדיין תקועה בסנאט.

ועדיין, מומחים רבים מפקפקים באפשרות שפתרונות מעשה טלאים יגנו על ערי החוף מעליית מפלס פני הים וסופות הולכות ומתעצמות. "בהתחשב בכל האי־ודאויות בנוגע להתפתחות משבר האקלים בעשורים שלפנינו, אנחנו נכנסים למים לא מוכרים", אומר קירשן. "עלינו להטיל ספק בכל הפתרונות שלנו".

ישנן גם רצועות חוף גדולות וגדלות שבהן פשוט לא יהיה אפשר להמשיך להרחיק את הים עוד שנים רבות. "האם יש מקומות שבהם נוכל לבצע נסיגה אסטרטגית?", שואלת סבסטיאן. "ואם אכן ניסוג כך, איך יהיה אפשר לעשות זאת באופן הוגן לכולם, תוך התחשבות בקשר שלהם למקום? אלה השאלות הקשות ביותר שעלינו לדון בהן — אבל בהתחשב בכך שמדובר בהוצאות של מיליארדים רבים של דולרים, אני חושבת שעלינו לדון בהן".

"עלינו לחשוב בגדול", אומר לי. "אם יהיה לנו רק פתרון פלסטר, זה לא יעבוד".

מרל לא יכול לנחש מה יוקם לבסוף בטקסס, או מתי, אבל הוא כן מצפה לפעולה שם ובמקומות אחרים בארצות הברית. "אנחנו הולכים ומחליפים אסטרטגיה של הכלה באסטרטגיה של מניעה", הוא אומר, "ומדיניות היא לא דבר שמשתנה במהירות ובקלות. צריך להניח שזה יהיה תהליך קשה, אולי אפילו כאוטי".