פתאום הפוליטיקאים אוהבים ערבים. מבנימין "הערבים נוהרים לקלפיות" נתניהו, בפלירט עם מנסור עבאס וביקור מתוקשר באום אל־פחם, דרך גדעון סער ועד מרצ, שתמיד הואשמה באהבת ערבים אבל סוף סוף הבינה שצריך אותם גבוה יותר ברשימה. עכשיו ערבי זה בון טון חוצה מפלגות.

עד לפני רגע לא היתה בשיח הישראלי מילה טעונה יותר. עבודה ערבית, מזדיינת עם ערבים, מוות לערבים, תמכור לה שוקולד מה היא ערבייה. אם פעם עוד הקפידו על הכינוי המכובס בני דודים, שלפחות מאזכר את הקירבה שלנו אליהם, היום כבר אף אחד לא מכבס דבר. הכל גלוי, בפנים, גם האימה והשטנה העמוקות שלמדנו להלביש על מילה אחת שבכלל נולדה כדי לתאר את השבטים מחצי האי ערב, גם אם חלקנו באנו מאותן מדינות, גם אם הם חיים לצדנו במדינה הזאת כבר עשרות שנים, גם אם יש בהם מגוון דתות ועדות, גם אם חלק מהם משרתים בצה"ל או מטפלים בנו בבתי החולים. "ערבי" היא חומר הנפץ של השפה העברית.

אבל בכאוס הפוליטי הנוכחי המרדף אחר האלקטורט מנצח. הנה, הם לא האויב, הם התגבורת שכל פוליטיקאי צריך כדי לנצח את היריב. באיזו ציניות אפשר להתעלם מגזענות, מעשי טבח, אפליה ממושכת, הזנחת התשתיות, החינוך, הטיפול בפשיעה. קשה להאמין שבשלושה חודשים של חנופה לחמישית מאזרחי המדינה יהיה אפשר לפרק את חומר הנפץ הגלום במילה. אבל אולי בכל זאת יש כאן התחלה של שינוי שיח השנאה שאותם פוליטיקאים עיצבו במשך שנים, וביום מן הימים "ערבים" תהיה פשוט עוד כינוי לעם עתיק, בלי קונוטציות מפחידות. פחות כמו העמלקים והישמעאלים, יותר כמו החתים והיבוסים. פחות בני דודינו, יותר ولاد عمنا.