א

סון אקולוגי ממשמש ובא והדרך היחידה למנוע אותו היא לשלוח צוות לחלל. זו נקודת המוצא ב"פרויקט הייל מארי" (מודן), ספרו החדש של אנדי וייר, הסופר שפרץ לעולם עם "לבד על מאדים" ("The Martian", שעובד לסרט "להציל את מארק ווטני"). גם כאן, כמו בספרו הקודם, הגיבור הוא מדען שיידרש להשתמש בכל המדע וההנדסה שהוא מכיר כדי לפתור את הבעיה ולהציל את העולם. לכאורה המסר ברור: הדרך לפתרון משבר האקלים עוברת בהתגייסות למען המדע ואנשיו — מסר לא טריוויאלי אחרי עידן טראמפ. אולם בעוד הקורא הסביר יכול להאמין שפתרון למשבר נמצא בחלל, דווקא הדרך הארצית אליו נשמעת בלתי ישימה: פרויקט עצום שבו שותפות כל מדינות העולם המסכימות לתת לעומדת בראשו אינסוף סמכויות וכסף כדי להוציא אותו לפועל. נדמה שזהו המדע הבדיוני האמיתי כאן, הדבר שמעולם לא ראינו קורה באמת — ויתור של מדינות ומנהיגים על כוחם וסמכותם למען טובת הכלל.

המציאות היא שבני אדם לא מוכנים לוותר על מה שהם מרגישים כזכויות השייכות להם לטובת רווח עתידי מעורפל. והשנתיים האחרונות הוכיחו זאת ביתר שאת, כשאנשים היו מוכנים אפילו לתקוף את נציגי החוק רק כדי לא לעטות על פניהם מסכה. אמנם גם הרשויות הוכיחו שהן עלולות לנצל לרעה את הכוח שרוכז בידיהן (וגם ב"פרויקט הייל מרי" מנהיגת המשלחת לחלל מצפצפת על זכויות אדם ומקבלת חנינה מהנשיא כדי שתמשיך בכך), אבל הפתרון לכך הוא לא לצפצף עליהן או להתנגד להן, אלא לפקח עליהן. אחרת נקבל אנרכיה. ובמקרה החמור יותר של משבר האקלים ומגפה עולמית — אנרכיה תוביל פשוט לחורבן העולם. ועד שלא נמצא דרך ליישב כוכב אחר — אין לנו פריבילגיה כזאת.