ל

או מסי לא הגיע מוכן למסיבת העיתונאים שבה הודיע על עזיבת ברצלונה. היה ניכר שההצפה הרגשית שחווה מיד כשנכנס לאולם הפתיעה אותו, והדמעות הראשונות נקוו עוד לפני שהתחיל לדבר. קצת כמו בלוויה, שבה הקשיחות נעלמת ללא הכנה מוקדמת וההגנות מתפרקות בחטף.

אשתו אנטונלה דווקא באה מוכנה. ישובה לצד ילדיהם בשורה הראשונה, היא התעשתה מהר, שלפה מתיק היד ממחטת נייר לבנה והגישה לבן זוגה. היה משהו אנושי ושובה לב בתמונה של הזוג הזוהר, שלפתע מתמודד בפרהסיה עם צרות ארציות של ילדים קטנים שמתקשים לשבת בשקט ונזלת שצריך לספוג.

מאותו רגע מסי היה צריך לעמוד מול העולם כולו, בשידור ישיר, ולהתמודד עם נוזלי הגוף באמצעות פיסת נייר בודדת. אני מציע לחזור לצפות במסיבת העיתונאים, ולהתמקד הפעם בטיפול של מסי בממחטה הלבנה. במשך 10 דקות רצופות של נאום אישי וסטנדינג אוביישן סוחטי דמעות, הקלאסה של כוכב הכדורגל הגדול ניכרת בכל תנועה. מסי מטפל בפיסת הנייר כפי שטיפל במשך כל השנים בכדור. ברגישות, בדייקנות, בנגיעות קלות, גורם לה לעשות בדיוק את מה שהוא מתכנן. כמו בסלאלום מול אספניול, כמו בהקשתות שפירקו את ההגנה של איקר קסיאס.

הוא מתחיל ממחיטת אף, שבמצב רגיל היתה מוציאה כל מטפחת נייר משימוש, אבל אז מצליח לקפל אותה ולהשתמש בה לניגוב דמעות, ומיד לקפל שוב בכיוון ההפוך ולהסיר באמצעות הקצה שלה טיפת רטיבות מהנחיר. וממש כמו על הדשא בקמפ נואו, כשכולם חושבים שהמצב אבוד ואין מה לעשות עוד, הממחטה נשלפת שוב בטריק של קוסם, מקופלת בדייקנות למרובע שווה צלעות, ואוספת אליה דמעה סוררת ששוב הגיחה, ועוד טיפת רוק. לאורך מסיבת העיתונאים פיסת הנייר הולכת ומתכווצת לנגד עינינו, מתכדררת לכדור קטן יותר ויותר, אבל לא נעלמת ולא נקרעת ולא מסמרטטת. הוא בשליטה מלאה, והיא נענית לצרכיו.

הבכי של מסי היה עדות אותנטית וקורעת לב לשבר הגדול שחווה ולכאב הפרדה הכן שלו. הוא הפך אותו לבן אנוש שקל להזדהות איתו. בו בזמן, הטיפול שלו בממחטה הזכיר שוב, באופן כמעט אגבי, שמדובר באמן הכדרור הגדול מכולם. בן אלים שכולו קלאסה.

נכון, מהממחטה, כמו מברסה, הוא היה יכול לסחוט עוד קצת. אבל גם מסי הבין שהגיע הזמן לשים להן סוף.