לראשונה זה שלוש שנים, סוף סוף מסתמן תקציב, ועמו חוק ההסדרים ושלל רפורמות ושינויים. אחד הגדולים שבהם, ומהשנויים ביותר במחלוקת, הוא  הורדת המכסים על יבוא ירקות ופירות. ופתאום יש מלחמה על הפירות, מלחמה שגבולות הגזרה שלה לא זהות לחלוקה הרגילה בין ימין לשמאל כלכליים.

כי הפירות בישראל הם הרבה יותר ממזון או כלכלה. ימין קפיטליסטי תומך עקרונית בתחרות ופתיחת שווקים, אבל הימין הישראלי מייצג גם חלק מהחקלאים, ובשני הצדדים מדברים על החשיבות של החקלאות לתקומה, לזהות ואפילו לביטחון שלנו (ולא רק התזונתי). שלא לדבר על הסמל הלאומי, על "קח פרי ותהיה לי בריא", ואפילו המשוררת הלאומית נעמי שמר כתבה את "התפוזים התפוזים טובים באלף אחוזים"; ירושלים של זהב, תפוח זהב, אותה מהפכה.

אבל זה לא רק עניין ישראלי. הפירות מהותיים לתרבות האנושית כולה, משחר ההיסטוריה. נדמה שבכל השפות יש ביטויים ומטאפורות הכרוכים בהם, וגם אצלנו הם מככבים — מפרי עץ הדעת, דרך "פרי בטן" או "פרי גנך" ועד פרי דמיונו, פרי עטו ופרי עמלו. הפרי, מבחינת בני האדם, הוא חיים, הוא לידה, הוא יצירה ועשייה, והוא מתיקות. הוא סמל להצלחת ההישרדות. לא בכדי נוטים לומר "פירות וירקות" ולא "ירקות ופירות". ולא בכדי המלחמה הנוכחית היא על הרבה יותר ממכסים. כי לפעמים פרי הוא גם סמל רע, התפוח הרקוב שבערמה. זה נהדר שיש תקציב, אבל האם יש בארגז הזה גם פרי באושים?