יממה אחרי שהגיעה דרישת הארנונה התפרסם מכתב ששלחו 170 ראשי רשויות לראש הממשלה ולשרי האוצר והחינוך. הם זעמו על כוונת הממשלה לחייב אותן לממן גם גני ילדים ותיכונים חרדיים, שהיום אינם מוכרים רשמית. על המכתב היו חתומים גם ראשי רשויות ליכודניקים מובהקים, כגון בני ביטון מדימונה, ז׳קי כהן מבית שאן או מרים פיירברג מנתניה. משה ליאון לא נמנה עם החותמים. מבחינתו הארנונה שלי היא הפקר.

זו אינה ההתקרנפות הראשונה של ליאון. לפני שבועות אחדים, כשיו"ר מפלגת נעם אבי מעוז קיבל את השליטה באישור תוכניות הלימוד התוספתיות במערכת החינוך, מאות מנהלות ומנהלים חתמו על עצומת נגד והודיעו שלא ישתפו פעולה עם צנזורה ממשלתית. ליאון חיכה וחיכה ולבסוף הוציא הודעה פתלתלה ורופסת. מצד אחד דיבר בשבח "השאיפה למצוינות" וטען שהוא בעד "חשיבה עצמאית" של מנהלים, ואז הוסיף שזה כך רק כש"הדבר נעשה במסגרת החוק ואינו מערב פוליטיקה מפלגתית". דברי נעם.

לליאון היתה ועדיין יש הזדמנות להיות איש במקום שבו אין אנשים, אבל הוא מעדיף להתקרנף ולהתכופף. לצערי זו גם לא ההתכופפות האחרונה שלו בפני השלטון המרכזי — והמספרים מעידים על כך.

התקציב השוטף של עיריית ירושלים ל־2022 עמד על 7.6 מיליארד שקל. הרבה כסף. מאיפה נכנס כסף לקופתה כדי לממן את ההוצאות האלה? בכל עירייה נורמלית, חלק הארי של הכסף מגיע מארנונה. עירייה מוצלחת במיוחד בונה לעצמה תמהיל בריא של ארנונה, שמכניס יותר כסף מאזורי תעסוקה, תעשייה ומשרדים — כלומר ארנונה עסקית — ופחות כסף מארנונה למגורים. כי עם כל כמה שאנחנו שונאים אותה, הארנונה למגורים היא גירעונית ולא מכסה את שירותי העירייה.

בתל אביב, למשל, הארנונה העסקית מספקת 63% מהכנסות הארנונה. בירושלים החלוקה פחות טובה — בערך חצי־חצי. אבל האמת היא שליאון פועל כדי להגדיל את מקורות ההכנסה מארנונה עסקית, אחרי שנים של הזנחה מצד קודמו ניר ברקת.

שורש הבעיה אחר: גם אם ליאון ישפר את תמהיל הארנונה, זה לא יספיק. מסמכי התקציב של עיריית ירושלים חושפים זאת היטב: ההנחות שהעירייה נותנת בארנונה למגורים (למשפחות חד־הוריות, נכים, משפחות עם מעט הכנסות והרבה ילדים ועוד) וההנחות שהיא נותנת בארנונה למוסדות ציבור (מבתי כנסת ומקוואות עד מבני חינוך) מסתכמות ב־950 מיליון שקל בשנה. מדובר בהון עתק המהווה 40% מסך הכנסות העירייה מארנונה. 40% שלא מגיעים, ולא יגיעו.

מה עושים? משנוררים. ממשלת ישראל מעבירה לירושלים בכל שנה מענק בירה מיוחד "מתוקף היותה עיר הבירה ובשל הנתונים הייחודיים והמורכבים שלה". וואלה? העובדה שירושלים היא עיר הבירה אמורה להעניק לה יתרונות יחסיים, לא חסרונות. מרבית משרדי הממשלה נמצאים בשטחה (ומשלמים ארנונה), היא מטרופולין אזורית שמרכזת פעילות עסקית, היא מוקד משיכה לתיירות. איזה פיצוי בדיוק היא אמורה לקבל כי היא עיר הבירה? ממתי זה עונש להיות בירה?

ב־2022 גובה מענק הבירה שהממשלה העבירה מכספי המסים של כלל הישראלים, ירושלמים ולא ירושלמים, היה 942 מיליון שקל — כמעט בדיוק גובה ההנחה בארנונה שהעירייה נותנת לתושביה, זו שיוצרת את החור בתקציב העירוני. משלמי המסים כסותמי חורים.

כל עוד זה המצב, שבו ירושלים היא מהערים העניות בארץ והדמוגרפיה שלה פועלת נגדה, ליאון חש שהוא תלוי בשלטון המרכזי. תלוי בחסדיו, במנעמיו, בגחמותיו. ואם השלטון מכה, ליאון מתכופף ומבליג.

החור התקציבי של ירושלים רק יגדל. לפי נתוני מרשם האוכלוסין מהזמן האחרון, ירושלים היא שיאנית ישראל בייצור ילדים. ב־2022 נולדו בה 23 אלף ילדות וילדים חדשים. מזל טוב! אז תגידו — אוקיי, ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, בפער. גרים בה יותר ממיליון ישראלים, הגיוני שהיא שיאנית הילודה. אבל זה לא רק זה. זה גם ההרכב הדמוגרפי שלה. לשם השוואה, תל אביב, השנייה בגודלה, נמצאת רק  במקום השלישי במספר האבסולוטי של ילדים חדשים. במקום השני נמצאת בני ברק, וברביעי בית שמש. דמוגרפיה היא אחד האיתנים החזקים בטבע.

ליאון לא אשם בכוחות הדמוגרפיים שמאתגרים את ירושלים. הוא אשם רק בחוסר המנהיגות שלו. בעת שראשי רשויות אחרים נעמדים על רגליהם האחוריות, הוא מתכופף. בישראל כל ראשי הרשויות זקוקים לשלטון המרכזי, שהוא הריכוזי ביותר מתוך מדינות ה־OECD. גם עיריות חזקות כמו תל אביב או רעננה זקוקות לממשלה. היא זו שמממנת פרויקטים של תשתית, היא מממנת את מערכת החינוך, היא קובעת סדרי תחבורה ואפילו איזה קו אוטובוס יחלוף באיזה רחוב. ובכל זאת, מאז פרוץ הקורונה, וביתר שאת בשבועות האחרונים, חלק גדול מראשי השלטון המקומי מגלים מנהיגות מעוררת התפעלות מול השלטון המרכזי. ליאון לא נמנה עמם. אילו היה מעוניין בקולות של הירושלמים החילונים בבחירות הקרובות בנובמבר, היה מגלה סימני התנגדות. אבל ליאון בחר צד.

לצערי, ירושלים וליאון הם רק סימפטום. כפי שהדמוגרפיה של הבירה מספקת הצצה לעתיד הדמוגרפי־כלכלי של ישראל כולה, כך חוסר המנהיגות של ראש העירייה מספק הצצה לנוף הציבורי שהממשלה הזו שואפת אליו. והמקרה של ליאון חמור יותר כי הוא נבחר ציבור, לא פקיד — ובכל זאת הוא בוחר להתנהל מול השלטון המרכזי באופן שתואם לחלוטין את ציפיות הממשלה.

השבוע הכריזה שרת התחבורה מירי רגב על "סוף שלטון הפקידים", והתכוונה לכך שתמנה את המועמד שלה, משה בן־זקן, לתפקיד מנכ"ל משרד התחבורה ויהי מה. היא יוצאת למסע צלב (עוד מותר להגיד צלב?) למינוי מנכ"ל חרף התנגדות היועצת המשפטית לממשלה, ואף שוועדת המינויים בנציבות שירות המדינה קבעה פעמיים כי הוא "אינו כשיר למילוי התפקיד, ומינויו עלול לפגוע בתפקוד המשרד וביכולתו לעמוד במשימותיו הרבות והמורכבות". לרגב לא אכפת. היא רוצה סביבה יס־מנים שמקבלים בהכנעה את מרות השלטון.  כל כך הרבה פקידים בלתי ממושמעים עומדים בפניה, אבל היא תוכל לכולם.

בחסות נתניהו, רגב יוצאת למסע פרדה מעובדי מדינה שנאמנותם מוטלת בספק. הממשלה כולה יוצאת במבצע החלפת מנכ"לים ודירקטורים בחברות ממשלתיות באנשי שלומנו. ביעור חמץ פוליטי. מה שווה שירות המדינה אם אי אפשר לשלוט בו.  מה יקרה לאיכות השירות שהציבור יקבל? זה פחות מעניין את רגב או את ראש הממשלה. מהציבור מצופה לשלם מסים ולשתוק. לחייך למצלמה ולא להניף דגלים אסורים.

מול ממשלה שמבצרת את שליטתה בכל אגף ופינה של המנגנון, יש שתי אפשרויות: להתקרנף, או להתנגד. לרשות הציבור הרחב עומדות הרשתות, הרחובות והכיכרות. להנהגה המקומית ולאנשי המנגנון עצמו יש פחות אפשרויות. התנגדות מבפנים דורשת אומץ, שיעור קומה ונכונות לשלם מחיר, פוליטי ואישי. אלה הדברים שמבדילים בין מנהיגים לבין סתם פוליטיקאים.

לדרוש ממני לשלם ארנונה לפי תעריף מהגבוהים בישראל זה קל. להשתמש בי כסותם חורים תקציבי, גם כתושב וגם כמשלם מסים ישראלי, זה גם קל. להגיד לשלטון "כן" על כל גחמה, והעיקר שימשיכו להנשים את העיר — זה קל מאוד. מנהיגות אמיתית פירושה שאף שהחילונים אינם הכוח הפוליטי החזק בירושלים, ראש העירייה עדיין צריך לייצג גם אותי. כשהשלטון המרכזי מתכוון לחייב אותו להשתמש בכספי הארנונה שלי כדי לתקצב גני ילדים חרדים, ליאון חייב להצטרף לראשי השלטון המקומי האחרים ולהגיד עד כאן.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות