איל וולדמן
בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר
רעיה שטראוס
בת 83, משקיעה ופילנתרופית, לשעבר מבעלי חברת המזון שטראוס
מוסף כלכליסט | 12.01.23
מיכאל אחי תמיד הרגיש שהוא צריך לשמור עליי. הוא היה מבוגר ממני בכמעט שש שנים, וגרנו באותו החדר עד שהתחתנו. אמנם הוא היה בפנימייה בחיפה, והגיע הביתה רק פעם בחודש, אבל הוא היה צריך להיות הבייביסיטר שלי. ובאמת כשהייתי תינוקת הוא זה ששם לב שהפסקתי לנשום ונהייתי כחולה, וקרא להורים. כשקצת גדלתי לא הייתי מוכנה ללכת לישון אם מיכאל לא הולך לישון גם כן — עשיתי לו הרבה צרות".
הוא הרגיש אחראי לך גם בבגרות?
"כן. זאת היתה הצוואה של ההורים שלנו מבחינתו. וזה אפילו עצבן אותי. אמרתי 'די, אני כבר לא בת 6', אבל זה היה חזק ממנו. הוא גם לא רצה אף פעם להיפרד ממני. עשינו הכל יחד, 50־50. הוא היה מנכ"ל החברה, ואני כמעט תמיד הלכתי איתו. אבל בעולם העסקי אי אפשר תמיד להיות באותה דעה. כל עוד יכולתי לזרום איתו, זה לא הפריע לי. הוא היה אומר: 'את תמיד הולכת איתי, אז אם את מתעקשת פעמיים בשנה — אני מוותר'. אז היו נקודות בחיים שלנו העסקיים שלא הסכמתי עם ההחלטה שלו בשום פנים ואופן. יש דברים בעולם הערכי שלי שחזקים ממני, והוא ידע את זה".
כמו בהחלטה שלך לצאת משטראוס כשהוא החליט להפוך אותה לציבורית?
"כן. אמרתי לו שאני לא מאמינה בדרך הזאת והוא כיבד את זה. מיכאל נהג לומר: 'בואו נעשה את הדבר הנכון. הכסף כבר יבוא'. ובזה האמנתי. הוא גם אמר שההנהלה הטובה ביותר היא כזו שבישיבה איתה הוא נכנס בדעה מסוימת, ואחרי כמה שעות של ויכוחים יוצא עם דעה הפוכה. הוא היה מוכן להקשיב. אבל ברגע שאת חברה ציבורית הכל מתנהל פתוח ובעיתונים, ואת עושה פעולות בשביל המניה, כי לפי זה את נמדדת. בניגוד לחברה פרטית, שבה אפשר להשקיע בתשתיות, ורק לאחר מכן תראי את התשואה.
"אני רציתי לעשות את הדבר הנכון, ולא לדבר כל הזמן על כסף והמניה. אני רוצה לחשוב על ייצור ושיווק, על מה מביא תועלת ונכון. היינו ראשונים בארץ עם הדני, עם פודינג, עם מילקי. לא ידענו אם הציבור יקנה את זה, כי היו רגילים פה רק לגבינה לבנה. אבל היינו מוכנים להסתכן כדי לעשות דברים חדשים, לא ידעתי איך זה ייראה כשיהיו לנו מניות ציבוריות. זה עולם שלא התאים לי, אבל זה לא אומר שהוא לא היה נכון לשטראוס".
את מתחרטת עכשיו בדיעבד, לאור השווי של שטראוס כיום?
"אני מה זה מאושרת. כשהיינו יחד במפעל המשפחתי זרמתי עם אחי והוא זרם איתי. וזו היתה הפעם הראשונה ב־15 השנה האחרונות שעשיתי מה שאני רוצה, ומה שאני מאמינה בו. אין לי יותר שעות של ויכוחים וישיבות, ואני הכי מאושרת שהייתי בחיים שלי. הייתי מאושרת גם עם אחי, במה שיצרנו, שהנצחנו את ההורים שלנו, ביחד שלנו. הצוואה של ההורים לא היתה רק שישמור עליי, אלא שנישאר יחד, זה מה שהיה חזק".
ועכשיו הוא איננו.
"היה לי שבר גדול מאוד כשאחי מת. זה גם קרה בזמן הקורונה, שהפחידה מאוד אנשים בגילי. אני אישית לא פחדתי למות, כמו שפחדתי להיות בודדה בחדר בבית חולים. והפחד מלהיות לבד רק התעצם אחרי שאיבדתי את אחי. היינו יחד מיום שנולדתי ולא נפרדנו. היינו אנשים שונים, אבל יחד היינו שלם. גם אחרי שיצאתי משטראוס נשארנו באותו משרד בפעילות של שטראוס השקעות. הוא אמר לי אז 'בואי נהיה יחד בהשקעות', ואמרתי לו: 'אני לא רוצה שתהיה המנכ"ל שלי ותחליט בשבילי'. אפילו שזה מה שהוא היה רוצה. הוא אמר: 'לא הגיוני שיהיה לך משרד ולי משרד? נהיה מנכ"לים משותפים'. אמרתי: 'אני לא רוצה שתתערב לי. אם אני רוצה איזו השקעה, שבעיניך תהיה שטותית, אני לא רוצה שתגיד לי לא'. ובאמת 15 שנה זרמנו יחד באהבה, עד שהוא נפטר. מאז היתה לי נפילה רוחנית מאוד קשה במשך שנתיים, עד שבסוף הצלחתי לצאת מעמק הבכא הזה".
מה עזר לך?
"המשימות. כשיצאתי משטראוס הייתי צריכה לשאול מי אני. נולדתי לתעשייה של חלב וגלידה, עם שם שהוא מותג. אז מה אני, גלידה וגבינות? ופתאום אני גם לא עם אחי, אז מה הזהות שלי לבד? ואם אני לא בחברה, מה אני בעצם עושה? אז חשבתי לחזור למקום שממנו נולדתי ולהמשיך את הדרך הפילנתרופית של הוריי. החלטתי שאני רוצה להקפיץ את הפריפריה קדימה מתוך תפיסה שבלעדיה אין מדינת ישראל, ככה הגעתי להתמקד בגליל המערבי, שבכלל לא היה על המפה. יש לי דירה בתל אביב ובית בנהריה, והחלום שלי הוא שיצטרפו אליי עוד תורמים".
למה את לא מצליחה לגייס אותם?
"כי הפריפריה לא מעניינת לא את הממשלה, ולא את התורמים. יותר סקסי ששמם יתנוסס על בניין בתל אביב, איפה שכל אחד עובר ורואה. מי רוצה לראות את שמו בנהריה? אני את נשמתי נותנת למרכז הרפואי בנהריה, והוא נקרא המרכז הרפואי לגליל. לפני ארבע שנים נפצעתי בתל אביב. עשיתי הליכה עם חברות בים, הרגל נכנסה לאיזה בור, ושברתי את הקרסול בשני מקומות. הביאו לי אמבולנס ורצו לקחת אותי לאיכילוב, אמרתי 'לא. קחו אותי הביתה, לבית החולים בנהריה'".
נסעת שעה וחצי עם שברים לנהריה?
"כן. עם כאבי תופת באמבולנס טרנטה, שלא היה יכול לנסוע במנהרות כי לא היה לו מינוי. הוא היה צריך לזחול כל הדרך מחיפה. אם הייתי יודעת, הייתי אומרת 'אני אשלם לך על המנהרות', אבל הייתי חצי מעולפת מהכאבים. אבל אני גאה להיות המשוגעת שמאמינה באזור. וכשאת באה למקום עם אמונה ואהבה, את גם מחלימה יותר מהר".
היית פעילה בתנועת פיזיקל אימורטליטי, שמאמינה בחיי נצח. המוות של מיכאל ניפץ לך את החלום?
"אף פעם לא האמנתי בנצח. האמנתי בכאן ועכשיו, והובלתי את התנועה הזאת בגישה של: 'יש לנו אחריות להוביל את החיים שלנו ולדאוג לבריאות שלנו', כי האמנתי שהכל זה בחירות שאנחנו עושים. רק ביום שישי האחרון הייתי בכנס שבו ראיתי אנשים בני גילי מוזנחים, במשקל יתר, לא שומרים על עצמם, שאין להם מטרות, מדברים רק על מחלות. אני שמחה שאני תופסת את הבריאות שלי כאחריות שלי, ולא חושבת שהיא רק בידי גנטיקה ושמים. ברור שבסוף מתים, אבל כל העולם היום צועד לאריכות ימים. ציפי שטראוס פותחת מחלקה בתל השומר לתחום הזה. וכבר כולם מבינים שהרבה מזה תלוי בנו, ואני גאה שהובלתי את התנועה הזאת".
די לעגו לך על זה. אמרו: "היא ירדה מהפסים".
"אני גאה שהייתי בזה ושעמדתי בלעג של אנשים. זה חישל אותי. זה עזר לי לעמוד גאה באמונות שלי. אבי נפטר בגיל 67, אמי בגיל 74. אני כבר בת 83. נצח זה לקום בכל בוקר מחדש. אני הצלחתי לצאת משנת אבל על מיכאל ולבחור שוב בחיים ולהיות פעילה. אנשים מתים מסביבי כל הזמן. הדור שלי הולך ונעלם. אני לא יודעת מה צפוי לי. אפשר לדאוג למה יהיה ומה יהיה עם הילדים בלי סוף. אבל אני מאמינה שמה שיש בראש שלך הוא לא בהכרח נכון ותמיד יכול להשתנות. לכן אני מאמינה שרק מה שאתה נותן הוא באמת שלך".