עבורי הסקייטבורד הוא דרך חדשה לחוות את המרחב. אנחנו רגילים ללכת ברחוב, ואיתו אני מתגלגל על משטחים, ופתאום שם לב לטקסטורה של השטח ולשיפועים ומתחיל לרדוף אחרי כל העיקולים והזוויות. ובזכות הרמפות אני יכול ממש לרחף באוויר. אתה מרגיש את הלב צונח ואת האדרנלין. וזה ריגוש אדיר.

בעיקר שני סוגים: הראשון הוא הרמפה הקלאסית, Half Pipe, שנראית כמו חצי צינור. הקצוות שלה גבוהים והגלישה היא רק עליה, הלוך וחזור כמו מטוטלת; הסוג השני הוא Quarter Pipe, רבע צינור שמתחיל מקו הרצפה, כך שאפשר לעלות עליו, לעשות טריק בקצה ולרדת בחזרה.
נוסף עליהן, אני בונה גם מתקנים שאינם רמפות: בוקס — קופסה שאפשר לקפוץ עליה ובפינות יש ברזלים להחליק עליהם; ורייל (Rail) — צינור ברזל שעומד על רגליים ומדמה מעקה.

לא, הן מתאימות גם לאופניים, רולרבליידס וקורקינט. בכל תחום עם גלגלים, אני יכול לגרום לאנשים להתעופף באוויר.

אני מתחיל בשרטוט הפרופיל של הרמפה ומתכנן איזה שיפוע יתאים ללקוח, ואז חותך את העץ לפי התוכניות במכונת CNC. כך אני מכין את הפרופילים של צדי הרמפה, שקובעים את השיפוע. מכאן נשאר רק לשייף את החלקים השונים ולהרכיב. את שני הפרופילים אני מחבר בקורות שנותנות את החוזק המבני, ולמעלה מחבר צינור ברזל כדי שייתן את הצליל "כחחח" שרוצים לשמוע. אם אין את ה"כחחח" זה לא שווה.
אחרי שבניתי את השלד משני הפרופילים עם קורות ביניהם וברזל, אני מחפה אותו בפלטות של בירץ'. הפלטות דקות יותר כדי שאוכל לכופף אותן, בלחץ ואם צריך אז גם בעזרת מים. אני דוחף את הפלטות על הקונסטרוקציה ומחבר הכל בברגים. כשהרמפה מוכנה לגמרי אני מיישם עליה שכבת שמן, שהופכת אותה לעמידה יותר, וזהו. לרוב אני לא מלטש את התוצאה הסופית כי זה לא רהיט שצריך להיות מפונפן, אלא משהו יותר גולמי וגס.

כשהייתי בן 11 אמא שלי חזרה הביתה עם משחק לפלייסטיישן שנקרא Tony Hawk's, שבו אתה גולש על סקייטבורד ועושה גם דברים לא הגיוניים כמו להחליק על עמודי חשמל. המשחק הזה חשף דור שלם של ילדים לתחום הסקייטבורד, וגרם להורים שלי לקנות לי את הסקייטבורד הראשון שלי. גדלתי במושב בית חנן, ומכיוון שזה מושב ולא עיר, האזור היחיד שהיתה בו רצפה חלקה היה ליד הדואר. אני והחברים שלי הבנו מהר מאוד שאנחנו חייבים לנקוט את שיטת "עשה זאת בעצמך" אם אנחנו רוצים משטחים או שיפועים. אז כבר בגיל כזה התחלנו לבנות לעצמנו רמפות הכי פשוטות מקרשים ובלטות שמצאנו.

אחרי הצבא עבדתי כמה שנים בנגרייה, ובגיל 25 חבר הציע שנבנה רמפה בהאנגר מאחורי הבית שלו, אז הורדתי תוכניות מהאינטרנט, הזמנו חברים והתחלנו לבנות. בהמשך הוספנו באותו האנגר עוד רמפה ועוד אחת. חברים עשו גרפיטי מסביב, וזה הפך למקום מפגש שלנו.
מכיוון שעד אז לא היו בארץ רמפות מעץ, אלא רק מבטון, השמועה התפשטה בקרב הסקייטרים, אפילו שהשתדלנו לשמור על סודיות כי לא ידענו אם זו בנייה שנחשבת לא חוקית. עץ סלחני יותר מבטון כשנופלים עליו, ולכן סקייטרים מכל מיני מקומות היו מגיעים במיוחד אלינו. קראנו למקום "הג'וק", וכיום זה שם העסק שלי.

רמפת קוורטר פייפ

"ישנם שני סוגי רמפות עיקריים: הראשון הוא הרמפה הקלאסית, Half pipe, שנראית כמו חצי צינור. הקצוות שלה גבוהים והגלישה היא רק עליה, הלוך וחזור כמו מטוטלת; הסוג השני הוא Quarter Pipe, רמפה בצורת רבע צינור, שמתחילה מקו הרצפה, כך שאפשר לעלות עליה, לעשות טריק בקצה ולרדת בחזרה".

לא היה לי מושג בכלל, עשינו את זה בשביל עצמנו. בשלב מסוים חבר אליי ריק מוניץ, סקייטר אוסטרלי שגר בארץ, שסיפר לי שהוא בונה רמפות למחייתו. זה היה מטורף בעיניי, שמישהו באמת יכול להתקיים מזה. היה לו חזון לבנות רמפה ענקית למידברן, והוא ביקש שאעזור לו. אז השגנו חניון ריק בירושלים, וגרנו בו חודשיים כמו הומלסים, רק כדי לבנות את הדבר העצום הזה. ריק הזמין לשם את כל העץ, באנו עם אוהל וחבית שבתוכה היינו מדליקים אש כדי להתחמם. סקייטרים מהאזור היו מגיעים לבקר אותנו ולהביא לנו אוכל, והיינו נותנים להם לגלוש על החלקים המוכנים. כשהגענו למידברן, זה היה המיצב הכי פופולרי והכי מסוקר שם, כי רמפה היא הדבר הכי אינטראקטיבי שיש, לא כמו פסל שרק מסתכלים עליו.

שבוע אחרי המידברן קיבלתי טלפון מאדם שביקש שאבנה לו רמפה בחצר, וככה לאט לאט נוספו עוד ועוד פרויקטים כאלה. אז החלטתי לטוס לקליפורניה כדי ללמוד איך בונים רמפות כמו שצריך. הגעתי למפעל הכי גדול בתחום, התלוויתי אליהם להתקנות במשך שלושה ימים, וחזרתי לארץ עם הרבה טיפים וכלים להמשך.
האירוע המכונן לעסק שלי היה יום הסקייט הבינלאומי — ביקשו ממני לבנות אלמנטים לאזור הסקייטרים ליד מוזיאון תל אביב, ולמחרת הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, וזה מה שהוביל אותי לפתוח אתר.
השנה אני מסיים לימודי אדריכלות באוניברסיטת תל אביב וכבר עובד במשרד אדריכלים, והלימודים ממש העשירו לי את העסק. כל הידע והכלים שרכשתי בלימודים מיד באו לידי ביטוי, פתאום אני יודע לתכנן טוב יותר והכל נראה מקצועי יותר.

בהתחלה אלו היו בעיקר ילדים, שהפנו אליי את ההורים שלהם, בדרך כלל מאזורים מבוססים או יישובים עם בתים פרטיים שיש להם חצרות. יש גם קבוצות של ילדים שאוספים כסף וקונים רמפה משותפת כדי לשים במגרש. בשנה האחרונה התחילו לפנות אליי הרבה גופים ומוסדות, כמו עיריות תל אביב ומודיעין.

בטח. מה שהכי השתנה הוא הגישה של ההורים לתחום הזה. פעם סקייטר היה נחשב פושטק, ההורים היו אומרים 'מה הוא מסתובב כל היום בחוץ, קופץ לי מגגות'. היום ההורים רק מתים שזה יקרה, ומוכנים להשקיע את כל הכסף שבעולם רק כדי שהילד לא ישב על המחשב ויהיה בחוץ.

בעיקר למכולת. הג'וק עוד נמצא בי, אבל האתגר הוא למצוא לזה את המקום בחיים הבוגרים. אין ספק שזה תחום שבו אתה מגיע לשיא שלך בגיל 15, שבו כשאתה נופל אתה מיד קם וממשיך. היום אני קם ובודק שהכל עדיין מחובר.

זו ממש שליחות בעיניי. אם אני לא אעשה את זה, אז אף אחד לא יעשה את זה. ואז מה יהיה עם כל הילדים שחולמים על רמפה? ומה עם כל האירועים שמגניב לבנות בהם רמפה? אין מישהו בארץ שייתן מענה לדברים האלה. כשאני מגיע ללקוחות הביתה אני רואה את האושר על הפנים שלהם ומרגיש כמו סנטה קלאוס. כשהייתי ילד היינו רואים סרטונים של סקייטרים על רמפות בחו"ל ומזילים על זה ריר, והיום אני הופך את זה למשהו מוחשי.
כשאתה מסתכל על משהו שאתה בנית, שלפני כן היה ערמות של קרשים ועכשיו הוא מוצר עם שם, זה אושר ברמות מטורפות — גם היצירה וגם הסקייטבורד. בסופו של דבר אני רודף ריגושים.