ב

חודשים האחרונים זה קורה מדי כמה ימים: אוטובוסים עוצרים במרכזי הערים הגדולות בארצות הברית, או באזורים בעלי סמליות פוליטית — מחוץ לביתה של סגנית הנשיא קמאלה האריס בוושינגטון, למשל — ומתוכם יורדים עשרות אנשים מבוהלים, רובם עם ילדים, מחזיקים תיק ובו בערך כל רכושם בעולם, ולא יודעים לאן ללכת. הם פליטים ממדינות כמו ונצואלה, אל סלבדור וגואטמלה שחצו את הגבול בין מקסיקו לארצות הברית, ונפלו שם לידי מושלים רפובליקנים קיצונים. אי אפשר לגרש אותם, אז מושל טקסס גרג אבוט ומושל פלורידה רון דה־סנטיס (ועד הבחירות האחרונות גם מי שהיה מושל אריזונה, דאג דיוסי) פשוט מעלים אותם על אוטובוסים, בלי לשאול לדעתם או להסביר להם מה קורה, ומסיעים אותם לערים גדולות שבשליטת הדמוקרטים. הגימיק הפוליטי הציני והאכזרי הזה, שנולד עוד בימי ההפרדה הגזעית בארצות הברית, מניח שהליברלים תומכים בקבלת מהגרים רק "כי הם לא צריכים לטפל בהם או לגור איתם". כך, לניו יורק לבדה הגיעו בחודשים האחרונים 31 אלף פליטים — ו־17 אלף מהם כבר נהפכו לחסרי בית. ויש להם מזל גדול אם זה קורה להם בניו יורק.

למשל, בני זוג צעירים מוונצואלה, שאחרי מסע של כמה חודשים הצליח להגיע לטקסס, ומשם נשלח לניו יורק. יומיים לפני סוף 2022 הם הגיעו לבית מחסה בברוקלין, מבולבלים, מפוחדים, רעבים ועייפים, כשהאשה בהיריון מתקדם. הם קיבלו מקלחת ואוכל, חדר חם, מיטה, מצעים ובגדים חדשים. ביום האחרון של השנה האשה ילדה, וצוידה מיד בכל מה שהתינוק צריך. היא עטופה, ומקבלת סיוע ראשוני כדי להתחיל חיים חדשים באמריקה, כולל עזרה במציאת מקום מגורים. בני הזוג עדיין המומים, בקושי דוברים אנגלית, אבל שוב ושוב, על כל עזרה, אומרים תודה למנהל המקום, "מיסטר אסף". אסף איל הוא בחור דקיק עם שיער ארוך ומבטא ישראלי, שכרגע מציל 255 בני אדם, ובהם כ־120 ילדים, שלקח תחת חסותו. לכל אחד מהם, פליטים או אמריקאים, יש סיפור משלו, אבל מכנה משותף אחד מכאיב. "להיות בלי בית זה נורא לכולם באותה מידה", אומר איל. "זה אכזרי כל כך, זה לוקח את הכבוד שמגיע לכל אדם. הדבר הכי חשוב שאני מנסה לעשות הוא לתת לאנשים האלה את ההרגשה שגם אם אין להם בית משלהם, יש להם בית איתנו. לפעמים כל מה שאדם צריך זה באמת אור קטן בקצה המנהרה".

איל (46) מנסה להציל הומלסים בניו יורק מאז 2013. הוא מכיר כל פינה אפלה בעיר, פגש את האנשים הנואשים ביותר, נאחז בתקווה של כל הצלחה ונאבק לא להישבר אחרי כישלונות. עכשיו הוא מנהל בית מחסה גדול בברוקלין, עבודה ללא ראשית או סוף. "זה מתחיל עוד לפני כוס הקפה הראשונה בבית", הוא אומר. "אני בודק עם צוות התפעול כל דבר, מכמויות האוכל שהגיעו באותו הבוקר, דרך מספר המיטות הפנויות ועד מספר הילדים שלא הלכו לבית הספר. אני אחראי לקשר היומיומי עם עיריית ניו יורק, שמפעילה את בית המחסה, בתי חולים, עובדים סוציאליים, גורמי אכיפת חוק, מתנדבים ונותני שירותים. כיוון שבתי המחסה פועלים 24/7, העבודה אף פעם לא נגמרת, ולא עוזבת אותי".

איך מגיעים אליכם חסרי הבית?

"הם מגיעים ישר מהרחוב לאחד המרכזים הגדולים של העירייה, ושם הם עונים על שאלות ועוברים הערכה פסיכו־סוציאלית מקיפה, כדי שיגיעו לבית המחסה שהכי מתאים להם. למשל, משפחה מהברונקס שנהפכה לחסרת בית תישלח לבית מחסה קרוב לבית הספר שבו לומדים הילדים. פגועי נפש יישלחו לבתי מחסה שמתאימים להם, וכן הלאה. יש יחידה גדולה בעירייה שתפקידה הוא לאתר אנשים שחיים ברחוב — זה אחד הדברים שעשיתי בהתנדבות בתחילת דרכי — ולהפנות אותם למרכזי הקליטה. אבל בסופו של דבר זו תמיד בחירה של האדם אם הוא או היא רוצים להיכנס לבית מחסה. שום דבר לא נעשה בכפייה".

"פגשתי מישהו, וויליאם, שביקש שאעזור לו. זקן וחולה, איבד הכל, בוכה. התחברנו, התחבקנו, והבטחתי שאחזור מחר. בבית גיליתי שהוא אנס ילדה בת 12, הגיל של בתי. לא ישנתי כל הלילה. למחרת לא חזרתי, אבל הזכרתי לעצמי שזה תפקידי. חזרתי ביום שני, והתברר שהוא מת"

גם כשאין בית צריך להקיש בדלת

איל חי ברוזוולט איילנד, אי קטן בין מנהטן ללונג איילנד, עם אשתו דנה וארבעת ילדיהם (בני 17 עד 5). ההתגלגלות שלו לשם מזכירה שלא רק אצל ההומלסים אלא גם אצל מי שמטפלים בהם — לכל אחד יש סיפור.

הוא נולד בראשון לציון, גדל כאוהד הפועל תל אביב ושירת בצנחנים. "אף פעם לא חסר לי כלום", הוא אומר בריאיון ל"מוסף כלכליסט" במשרדו הקטן בבית המחסה (גילוי נאות: אנחנו מיודדים כבר שנים). "רק בצבא נחשפתי בראשונה לקושי: בכפרים שאליהם אתה מגיע כחייל קרבי אתה רואה עוני שלא ידעת שאפשרי — ילדים בלי בגדים, רעבים, מסתובבים ברחובות שהביוב זורם בהם. הייתי בן 19, וזה עיצב אותי, הבהיר לי מה אני רוצה לעשות בחיים".

אחרי השחרור הוא למד עבודה סוציאלית ובמשך כ־13 שנה מילא שלל תפקידים חברתיים: עבד כרכז פר"ח, הדריך נוער בסיכון, ניהל מועדון בשכונת תל כביר בתל אביב, עבד עם יוצאי אתיופיה בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, וגם הקים וניהל עמותה של אוהדי הפועל תל אביב שעסקו בפעילות חברתית בכל הארץ. לניו יורק הגיע ב־2010 אחרי שפגש מחדש את דנה, חברתו הראשונה בכיתה ו', שחיה בעיר.

כשהגיע לשם, בני הזוג יצאו לטיול בקנדה, שנגמר בסיוט אבל טווה את מסלולו של איל עד היום. "כשניסינו לחזור לארצות הברית, בגבול, עצר אותנו קצין הגירה אמריקאי", הוא משחזר. "היתה לי ויזת תייר בתוקף, אבל הוא לא נתן לי להיכנס. חזרתי לישראל לבד וחיכיתי 14 חודשים להסדרת העניין. בסוף נתנו לי ויזה זמנית, אבל בלי אישור לעבוד. ישבתי בבית בניו יורק חודש ונמאס לי, אז דפקתי בדלת של בית מחסה בצ'יינטאון, שאלתי אם הם צריכים מתנדבים, ונכנסתי למטבח לקלף ירקות ולחתוך עופות".

למה דווקא שם?

"כי בהתחלה כשראיתי הומלסים בניו יורק היה נראה לי שאף אחד לא מנסה לעזור להם. באתי עם ביטחון של 'אני גבר ישראלי שהיה במלחמה, ראיתי דברים, זה קטן עליי'. אבל את מגלה שזה לא ככה. אני זוכר יום קר במיוחד, עמדנו לא רחוק ממוזיאון הוויטני וחילקנו מרק וגרביים. פתאום באמצע האזור הקול הזה את רואה גבר יושב בקור בלי חולצה, צועק, חי בתוך הזוהמה של עצמו ולא רוצה לקבל שום עזרה. הבנתי שאני לא יודע שום דבר, ובהתחלה באמת קיבלתי הרבה כאפות".

תן דוגמה.

"למשל, בהתחלה חשבתי שאני יכול לגשת למישהו שיושב ברחוב ולהתנהג כאילו אני המושיע שלו, אבל הראשון שניגשתי אליו אמר לי לקום וללכת. מבחינתו המקום שהוא יושב בו זה הבית הבלתי נראה שלו, יש פה דלת, וצריך לדפוק עליה, לבקש רשות להיכנס.

"היום אני מבין איזו חוצפה זו היתה סתם להתיישב ליד מישהו ולהתחיל לדבר איתו. חוסר כבוד מוחלט. אני והאגו שלי למעשה אומרים לו 'אתה מסכן, אני המושיע שלך, תראה איך אני מלכלך את עצמי, יושב עם המכנסיים היפים שלי על המדרכה איתך'. מאז למדתי לבקש רשות ולא תמיד קיבלתי, אבל בפעמים שהדלת כן נפתחה, אז הלב גם נפתח".

סיפורים שבוחנים את הגבול שלי

עוד כמתנדב איל נשאב לעולמם של דרי הרחוב, במקביל ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת קולומביה. "חלק מהתואר הוא עבודה מעשית, אז עבדתי בארגון גדול, הקואליציה לחסרי הבית: קיבלתי לשיחות אנשים שהגיעו מהרחוב, ואחר כך עבדתי בבית מחסה גדול שבו חיו נשים מבוגרות ועזרתי לחלק מהן לעבור לבית אבות. אחרי סיום התואר הייתי מנהל השירותים הסוציאליים בבית מחסה, ולפני כמה חודשים מוניתי למנהל של בית מחסה".

בכל השנים הללו, איל ראה את אמריקה כפי שמעטים זוכים לראות, מגובה המדרכה, ביתם של דרי הרחוב. מה שהוא יודע על בני אדם, ובעיקר מה שהוא יודע על האומה החזקה בעולם — על החברה, הכלכלה והפסיכולוגיה שלה — גם הנשיאים המודעים ביותר שלה עוד לא זכו ללמוד. "כל הומלס הוא עולם ומלואו, שונה לגמרי מהאיש שלידו", הוא מסביר. "בישראל, בעמותה של אוהדי הפועל, עבדנו בין השאר עם פליטים סודנים. כמו הרבה ישראלים סיפרתי לעצמי ש'אני לא רואה צבעים. כולם שווים בעיניי', וככה גם באתי לניו יורק, אבל הרחוב לימד אותי שזה לא נכון. כשביקרתי בישראל ודיברתי על ההבדל בין שיחה עם הומלס לבן לשחור, אנשים אמרו לי 'אתה גזען, אתה רואה את השחור כשחור', אבל זו בורות, זה חוסר ידע על אמריקה וההיסטוריה שלה וממה היא בנויה. כשאני, גבר לבן לבוש יפה, מנסה ליצור קשר עם הומלס שחור או פליט כהה עור, אני צריך להתנהג אחרת לגמרי.

"והשיחות אחרות לא רק אם זה לבנים או שחורים, אלא גם אם אלה נשים או גברים. להיות אשה ברחוב זה פי מאה יותר קשה, ואנחנו עושים מאמץ גדול מאוד כדי שכל הנשים יהיו בבית מחסה. מתחת לקורת גג אני גם יכול לנהל שיחות אינטימיות, ופה היא מרגישה בטוחה לספר לי על האונס שעברה בגיל 10".

התכנים הקשים שם כל הזמן, לא נותנים מנוח, והם עולים כמעט בכל סיפור שלו. הנה אחד: "יש המון מקומות בניו יורק שהם סוג של חור שחור, שאף אחד לא מכיר ולא יודע מה קורה בהם. בהצטלבות של שדרת לקסינגטון ורחוב 125 יש רציף מיוחד שממנו יוצאים אל רנדל'ס איילנד, או כמו שאני קורא לו — 'אי השדים'. האי הזה מוכר כמקום שמגיעים אליו כדי לשחק כדורגל, בייסבול וטניס במגרשים שנמצאים בו, אבל הוא פחות מוכר כאי שבקצה שלו יש ארבעה בתי מחסה שבהם נמצאים פדופילים ורוצחים שהשתחררו מבתי הסוהר בכל האזור, כאלה שאין להם שום מקום אחר לגור בו. פגשתי שם מישהו, וויליאם, שביקש שאעזור לו. הוא אמר שהוא כבר זקן וחולה, ואמרתי לו שאני מצטער שהוא עובר את זה. לפעמים, כשאני מצליח להקשיב לעצמי בזמן שיחה עם אדם שבתוך התהום, אני חושב שהמשפט הזה כבר לעוס וצפוי, אבל למדתי שעבור מישהו שנמצא בחושך מוחלט, כל רסיס קטן של אור הוא אוצר גדול. הוא אמר שהוא איבד את כל מה שהיה לו, והתחיל לבכות. התחברנו, התחבקנו, הבטחתי שאחזור מחר, וכשהגעתי הביתה הלכתי לבדוק למה הוא היה בכלא. התברר שהוא אנס ילדה בת 12. זה היה הגיל של הבת שלי אז. הרגשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגליי. לא ישנתי כל הלילה, ולמחרת לא נסעתי אליו. לקחתי לעצמי את סוף השבוע לחשוב, אבל ביום שני חזרתי, הזכרתי לעצמי שזה התפקיד שלי, ואז התברר שוויליאם מת בסוף השבוע. זה סיפור שישב עליי המון זמן, בחן את הגבולות שלי. אני עדיין חושב על זה, עד היום".

"פגשתי מישהו שעבד במפעל, עם אשה, ילדים, כלב ובית עם גדר לבנה. יום אחד הוא נפצע בגב, הרופא נתן לו משככי כאבים בלי הפסקה, הוא התמכר, ובתוך שנתיים הגיע לרחוב. שום היסטוריה, שום טראומה או בית הרוס, רק מזל רע ורופא אחד בלי מצפון, ואתה ברחוב"

יש פה אנשים כמוני וכמוך

עד היום, להערכתו, הוא פגש אלפי הומלסים. חלק מהם אפילו שומרים איתו על קשר, "הם מעדכנים אותי מה קורה איתם, או מודים לי פתאום על העזרה ועל זה ששיניתי להם את החיים. אני מיוזמתי לא ממשיך קשר עם אנשים שעבדתי איתם. אולי זה חלק ממנגנון ההגנה שלי. היו ימים שהייתי חוזר הביתה, דנה היתה שואלת איך היה היום שלי — ולא זכרתי כלום. אולי זו הדרך שלי להתמודד, אני פשוט מוחק את זה. אנשים שעובדים בתחום הזה מתקשים אפילו לקחת יום חופש, אנחנו מסתובבים עם רגשות אשם כל הזמן".

אז חלק נשכחו, אבל חלק מאלה שהוא זוכר, שנצרבו בנפשו, הוא הנציח עכשיו בספר "שפת רחוב — סיפורים מהצד הנסתר של ניו יורק" (הוצא ספרי ניב), שבו הוא מתאר את היומיום הקשה שהוא מוקף בו, נותן הצצה ישירה לעולם שרוב האנשים מעדיפים לא לראות — וגם מבהיר מה המחיר שמשלמים אלה שכן מנסים לעזור, כמו אותו סיפור על הפדופיל.

מה הדבר הכי משמעותי שלמדת?

"שכל אחד יכול למצוא את עצמו ברחוב. הראשונים שפגשתי היו בדיוק הסטריאוטיפ: גברים בני 55 עם זקן ארוך וריח רע. חשבתי שכל ההומלסים בניו יורק חיים ברחוב ונראים ככה, אבל גיליתי שיש כל כך הרבה סיבות שבגללן אנשים הופכים לחסרי בית. יש פה אנשים כמוך וכמוני".

למשל?

"פגשתי מישהו שעבד במפעל בניו ג'רזי, ובסוף היום היה חוזר הביתה לאשה, לילדים, לכלב ולבית עם הגדר הלבנה. יום אחד נפלה עליו קורה והוא נפצע בגב. הרופא נתן לו משככי כאבים בלי הפסקה והוא התמכר. כשנגמרו המרשמים הוא עבר להרואין, הכל התפרק ובתוך שנתיים הוא מצא את עצמו ברחוב. שום היסטוריה, שום טראומה, שום בית הרוס, רק מזל רע ורופא אחד בלי מצפון, והנה אתה ברחוב.

"או מישהו שפגשתי בברוקלין. הוא עמד מחוץ לבית מלון שהעירייה שכרה להומלסים שאין להם מקום בבתי מחסה, בקור של מינוס 8 מעלות — ולהיות הומלס בחורף בניו יורק זה דבר אכזרי. הוא היה שחור, גבוה ורזה, נראה בן 80 אבל היה צעיר יותר. הוא התחיל לדבר בלי הפסקה על ג'נטריפיקציה, איך האדם הלבן מעיף אותו מהשכונה ואין לו כסף לשכור דירה במקום שבו גדל. את רואה גבר גדול, מבוגר, שמתחיל לבכות, וכל הניסיון שצברתי לא מספיק אפילו כדי סתם לנחם אותו. היתה לו דירה שכורה בבניין שנשרף, והוא הגיע לבית מחסה. ישבתי איתו, שתינו קפה, אבל זה ואוזן קשבת היו כל מה שיכולתי לתת לו אז. אני לא יודע מה עלה בגורלו".

למה דווקא הוא זכור לך במיוחד?

"האוכלוסייה של הזקנים נוגעת בי מאוד. אלה אנשים ממש בסוף חייהם, והם גורמים לי לבכות כל הזמן. בעיקר נשים זקנות, נטושות, שמחכות למות ואנחנו עושים מה שאפשר כדי שזה יהיה בכבוד".

אוכלוסייה אחרת שבולטת בקרב ההומלסים היא של יוצאי צבא. "ויקטור, למשל, השתתף בגיל 19 במלחמת המפרץ, נפצע קשה, איבד את המשפחה, נשאר בלי כלום. הצלחנו לעזור לו קצת, אבל אני לא יודע אם הוא שרד. היום המצב של חיילים חסרי בית יותר טוב, אבל בעבר לא האמנתי כשראיתי מה קורה לאנשים שנלחמים בשביל המדינה וחוזרים הביתה לישון ברחובות".

יש רגעי פחד?

"לפעמים אני פוחד בדיעבד. הכי פחדתי בשבועות הראשונים של הקורונה. הייתי מגיע לבתי מחסה וכולם שם היו חולים, היו גם מקרי מוות, ואני הייתי צריך להיכנס לשם כל יום ואז לחזור הביתה לילדים. והיו מצבים שזרקו עליי כל מיני דברים. היתה תקופה שעבדתי בברוקלין במה שנקרא מזרח ניו יורק — אזור מסוכן מאוד שנראה כולו כמו פרק של 'חוק וסדר', אז יש פחד, אבל איכשהו אני לא פוחד באותו הרגע, רק אחר כך".

אבל כל זה מתגמד, הוא אומר, מול הרגעים הגדולים של הניצחונות הקטנים. "בכל פעם שאנחנו מעבירים מישהו מבית מחסה למגורים זה ניצחון. היה לי מקרה בקורונה של בחורה ברזילאית שהגיעה לניו יורק כדי לעבוד על ספינת טיולים, אבל אז הכל נסגר. לא היו לה עבודה ולא איפה לגור, אז היא התגלגלה לבית המחסה. היא פחדה נורא, היתה אבודה לגמרי, בבית מחסה אחד הדביקו לה תווית של חולת נפש. היא כבר היתה בתוך הצינור הזה שאפשר בקלות להיבלע ולהיעלם בו. איכשהו הצלחתי להוציא אותה מזה, היא חזרה לברזיל, שלחה לי תמונות עם המשפחה שלה, יש לה שם בית ספר ליוגה והיא חיה באושר. הצלנו אותה, ממש הצלנו אותה, וכשדבר כזה קורה אני אומר לעצמי: 'אתה עושה את מה שאתה אמור לעשות, וזה שווה הכל'".

אי אפשר להציל את כולם

באופן מקרי לגמרי, בשנה שבה איל הגיע לארצות הברית, 2010, הממשל הפדרלי יצא למלחמת חורמה בתופעת ההומלסים. בימי ברק אובמה נולדה תוכנית כמעט בלתי אפשרית, אבל היא חוללה שינוי אמיתי. לפי נתוני משרד השיכון וההתפתחות העירונית, ב־2022 היו בכל ארצות הברית 580 אלף הומלסים — לעומת כמעט 700 אלף ב־2010, ירידה של כמעט 20%. הקורונה, על הטלטלה הבריאותית, הכלכלית והחברתית העזה שחוללה, מיתנה את קצב הירידה, ובכל זאת בין 2020 ל־2022 ירד מספר המשפחות עם ילדים בלי בית ב־6% (וב־12 שנה ירד ב־36%). גם מספר הצעירים (מתחת ל־25) ירד ב־12% מ־2010, ומספר יוצאי הצבא ברחובות ירד ב־55%. לא הכל מעודד, כמובן: בשנתיים החולפות היתה עלייה של 16% במספר האנשים בעלי מוגבלויות שמוגדרים חסרי בית כרוניים.

בניו יורק עצמה חיים היום ברחובות כ־5,000 בני אדם. עוד 65 אלף אנשים (כולל 25 אלף ילדים) — רובם (כ־70%) אמריקאים, השאר פליטים ושוהים בלתי חוקיים — גרים במאות בתי המחסה בעיר (שכ־170 מהם מיועדים למשפחות עם ילדים). לא מעט ממי שמצליחים להתייצב בבתי המחסה, הופכים את המקומות האלה לתחנת מעבר בדרך לחיים מסודרים יותר.

"התפיסה הקונבנציונלית שלפיה בניו יורק אתה יכול למות ברחוב ואף אחד לא יעזור לך היא שקר", אומר איל. "אין עוד מקום בעולם שמטפל כך בחסרי בית. בניו ג'רזי, למשל, אסור לישון ברחוב, אסור אפילו לבקש כסף ברחוב, אז אנשים עולים על הרכבת, מגיעים לניו יורק, עובדים ברחוב וחוזרים לניו ג'רזי. וניו ג'רזי היא מדינה ליברלית, אז מה נגיד על מקום כמו טקסס? בדאלאס הענקית יש רק ארבעה בתי מחסה, שניים מהם על בסיס מיטה שמתפנה ובשניים האחרים צריך לשלם ויש תורים ארוכים בחוץ. בניו יורק כבר מ־1981 יש חוק שקובע שכל אדם זכאי לקבל מיטה, ארוחה ושירותים בסיסיים בלי לשאול שאלות בכלל".

זה לא מזמין לפעמים גם ניצול לרעה?

"זה כן. פגשתי תרמילאים אירופים שהגיעו לכאן, הכריזו שהם חסרי בית וכיוון שאי אפשר לסרב לאף אחד, הם פשוט חיים בבית מחסה ומטיילים בניו יורק חודשיים בלי לשלם על מלון. האנשים האלה מגעילים אותי. יש גם הרבה אמריקאים שעושים את זה, והרבה אמריקאים בכיינים. לעומתם פליטים קמים בבוקר, הולכים לעבוד במה שיש, לא מתלוננים, רק מחפשים לתת לילדים שלהם חיים יותר טובים".

בעצם דווקא ההטבות הניו־יורקיות לחסרי הבית הופכות אותה לבירת ההומלסים העולמית.

"כן, באים לכאן מכל העולם. פגשתי הרבה נשים מבוגרות, בנות 80-70, שהגיעו מכל מיני איים בקאריביים ונמצאות פה עשרות שנים רק משום שהן צריכות טיפול רפואי שהן לא יכולות לקבל בבית. אני מכיר אשה שהיתה מורה בג'מייקה וכעת מסתובבת בבתי מחסה בניו יורק כי פה היא מקבלת דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. מנגד לפעמים אנחנו נתקלים באנשים ששפשוט ננטשו, למשל סבתא שהנכדים שלה ממש זרקו אותה מהדירה והשתלטו עליה. אז יש סיפורים אכזריים מאוד, ויש הומלסים בכל הערים הגדולות בעולם, אבל ניו יורק יוצאת דופן, גם משום שכולם באים לכאן עם חלומות גדולים, אבל הרוב נכשלים, ואז יש כאלה שמתביישים לחזור הביתה, נתקעים פה ומידרדרים".

ובהיקפים האלה, ברור שאי אפשר באמת למגר את התופעה.

"תמיד יהיו הומלסים. יש אנשים שבוחרים להיות ככה, יש הרבה פגועי נפש. לפעמים יש אנשים שאנחנו מוציאים מבית מחסה לדירה משלהם, והם פשוט לא מסתדרים. הם רגילים שמישהו בודק אותם, מטפל בהם, שיש להם חברה. פתאום הם בדירת חדר בברונקס, הבדידות מכה והם חוזרים לרחוב. אי אפשר להציל את כולם, בטח לא במדינה כמו ארצות הברית. אבל אם כל ארצות הברית היתה עובדת כמו ניו יורק, הדברים היו נראים הרבה יותר טוב בכל מקום".