עדשה רחבה

//

יאיר רוה

איך נהפכו הפנתרים השחורים מ"לא נחמדים" לנחמדים מאוד?

"Judas And The Black Messiah". אחת משש יצירות מהשנה החולפת שעוסקות בפנתרים. צילום: אי.פי

עדשה רחבה

יאיר רוה

*

הפנתרים השחורים היתה תנועה פוליטית רדיקלית שפעלה מ־1966 ועד סוף שנות השבעים, אבל בהתחשב ביבול הקולנועי שמעלליהם הניבו בשנה האחרונה, נראה שהם עדיין חיים ובועטים: לא פחות מחמישה סרטים וסדרת טלוויזיה אחת עסקו בחודשים האחרונים בהם. והעובדה שהיצירות האלה הופקו בארצות הברית, אנגליה וישראל כמעט במקביל מעידה על כך שדווקא עכשיו יוצרים רבים חשו שהגיע הזמן לספר את סיפורה של התנועה, שלא הובנה כהלכה על ידי הציבור והממסד בזמן אמת. אבל למה דווקא עכשיו?

מפלגת הפנתרים השחורים האמריקאית נוסדה באוקלנד, קליפורניה, בידי יואי ניוטון ובובי סיל, שנה אחרי ההתנקשות בחייו של מלקולם אקס. במידה רבה היא היתה ההגשמה של השקפת עולמו המיליטנטית של אקס, שראתה במאבק להשגת שוויון זכויות עבור השחורים באמריקה אקט לוחמני, להבדיל מדרכו הפייסנית של מרטין לותר קינג. בשונה מההפגנות שלובות הידיים של קינג, הפנתרים השחורים הפגינו כשהם חמושים, ודרשו את הזכות להגן על עצמם מפני אלימות משטרתית — מה שכמובן לרוב עורר נגדם אלימות משטרתית גדולה עוד יותר.

השקפת עולמו של מלקולם אקס והשפעתו על מוחמד עלי, שהיה אחד התומכים הפומביים הגדולים בפנתרים השחורים, נמצאת בלב הסרט "לילה אחד במיאמי" (אמזון פריים); בובי סיל מופיע כדמות משנה ב"המשפט של השבעה משיקגו" (נטפליקס); סיפורו של פרד המפטון, שעמד בראש הארגון אחרי שסיל וניוטון נכלאו, מסופר כעת ב־"Judas And The Black Messiah", שזיכה את דניאל קאלויה ("תברח") בגלובוס הזהב בשבוע שעבר; "סיברג" (סלקום) עוסק ב־COINTELPRO, התוכנית של הנשיא ריצ'רד ניקסון להפעיל את האף.בי.איי כדי לרגל אחרי הפנתרים, להסתנן אליהם, לפרק את הארגון מבפנים ובעיקר להשחיר אותו ציבורית ותקשורתית; "מנגרוב" (yes) הבריטי דן בהפגנה לא אלימה שאורגנה בידי סניף נוטינג היל של הפנתרים השחורים ונהפכה להתגוששות אלימה עם המשטרה, באשמת השוטרים הגזענים שהתעמרו בעסקי השכונה ושנגדם כוונה ההפגנה; ואילו "שעת נעילה" (כאן11) הישראלית דנה בפנתרים הישראלים, שהובילו את המאבק המזרחי וזכו לכינוי "לא נחמדים" מגולדה מאיר. אלה נלחמים בשוטרים ברחובות ירושלים בלילה, ובבוקר נקראים להגן עליהם במלחמה בסורים.  

החזרה לפנתרים מבהירה כיצד הממסד השמרני תמיד מוצא דרכים לחבל במחאה ולעודד את הקהל הבורגני הלבן לקנות את הדימוי הגזעני של המוחים השחורים כעבריינים ברברים אלימים ומסוכנים

כל היצירות האלה שונות ורחוקות זו מזו, אך המסה הקריטית שלהן אינה מקרית. הבמאים העכשוויים — שרובם נולדו אחרי שהפנתרים השחורים כבר הפסיקו לפעול — מספרים מחדש את סיפורם, והפעם בטון אוהד שנותן קונטקסט רחב ונטול איבה לפעילות החברתית שלהם ולשינויים שניסו לחולל. זהו פירוק בדיעבד של קמפיין הדמוניזציה שניהלו השלטונות נגד הפנתרים, בתמיכה מלאה של התקשורת שהציגה אותם כגנגסטרים אלימים, אפילו שרוב הפעילות שלהם היתה סוציאלית ותודעתית ונועדה לספק לעניי השכונות את תנאי הרווחה שהמדינה מונעת מהם.

החזרה לפנתרים נועדה לתת רוח גבית למאבקים השחורים העכשוויים ולהבהיר שכשם שהמטרות שלשמן נאבקו אינן חדשות, כך גם שיטות הדה־לגיטימציה של השלטונות אינן חדשות: מהמסגור של טראמפ את המפגינים כ"טרוריסטים מבית" ועד הבחירה של גופי התקשורת הישראליים להציף באייטמים דווקא על "קורבנות" פקקי התנועה שיצרה מחאת יוצאי אתיופיה — הממסד השמרני תמיד מוצא דרכים לחבל במחאה ולעודד את הקהל הבורגני הלבן לקנות את הדימוי הגזעני של המוחים השחורים כעבריינים ברברים אלימים ומסוכנים.

הסרטים האלה הם קריאה מחודשת לאקטיביזם קולני שלא נבהל מטונים מיליטנטיים. עצם העובדה שבמאים שחורים יכולים לספר את הסיפורים האלה כעת, במימון אולפני קולנוע ותאגידי שידור, היא עדות לשינוי החברתי שהושג במאבקים לוחמניים. ובימים של מחאת Black Lives Matter, כשהמצב באמריקה מסרב להשתנות, הסרטים הללו מביעים געגוע לארגון כמו הפנתרים השחורים, שבאמת הצליח להבהיל את השלטון, ומנסים לומר לצופים: אולי אין לנו פנתרים שחורים כיום, אבל אמריקה עדיין זקוקה להם.