*

הפנתרים השחורים היתה תנועה פוליטית רדיקלית שפעלה מ־1966 ועד סוף שנות השבעים, אבל בהתחשב ביבול הקולנועי שמעלליהם הניבו בשנה האחרונה, נראה שהם עדיין חיים ובועטים: לא פחות מחמישה סרטים וסדרת טלוויזיה אחת עסקו בחודשים האחרונים בהם. והעובדה שהיצירות האלה הופקו בארצות הברית, אנגליה וישראל כמעט במקביל מעידה על כך שדווקא עכשיו יוצרים רבים חשו שהגיע הזמן לספר את סיפורה של התנועה, שלא הובנה כהלכה על ידי הציבור והממסד בזמן אמת. אבל למה דווקא עכשיו?

מפלגת הפנתרים השחורים האמריקאית נוסדה באוקלנד, קליפורניה, בידי יואי ניוטון ובובי סיל, שנה אחרי ההתנקשות בחייו של מלקולם אקס. במידה רבה היא היתה ההגשמה של השקפת עולמו המיליטנטית של אקס, שראתה במאבק להשגת שוויון זכויות עבור השחורים באמריקה אקט לוחמני, להבדיל מדרכו הפייסנית של מרטין לותר קינג. בשונה מההפגנות שלובות הידיים של קינג, הפנתרים השחורים הפגינו כשהם חמושים, ודרשו את הזכות להגן על עצמם מפני אלימות משטרתית — מה שכמובן לרוב עורר נגדם אלימות משטרתית גדולה עוד יותר.

השקפת עולמו של מלקולם אקס והשפעתו על מוחמד עלי, שהיה אחד התומכים הפומביים הגדולים בפנתרים השחורים, נמצאת בלב הסרט "לילה אחד במיאמי" (אמזון פריים); בובי סיל מופיע כדמות משנה ב"המשפט של השבעה משיקגו" (נטפליקס); סיפורו של פרד המפטון, שעמד בראש הארגון אחרי שסיל וניוטון נכלאו, מסופר כעת ב־"Judas And The Black Messiah", שזיכה את דניאל קאלויה ("תברח") בגלובוס הזהב בשבוע שעבר; "סיברג" (סלקום) עוסק ב־COINTELPRO, התוכנית של הנשיא ריצ'רד ניקסון להפעיל את האף.בי.איי כדי לרגל אחרי הפנתרים, להסתנן אליהם, לפרק את הארגון מבפנים ובעיקר להשחיר אותו ציבורית ותקשורתית; "מנגרוב" (yes) הבריטי דן בהפגנה לא אלימה שאורגנה בידי סניף נוטינג היל של הפנתרים השחורים ונהפכה להתגוששות אלימה עם המשטרה, באשמת השוטרים הגזענים שהתעמרו בעסקי השכונה ושנגדם כוונה ההפגנה; ואילו "שעת נעילה" (כאן11) הישראלית דנה בפנתרים הישראלים, שהובילו את המאבק המזרחי וזכו לכינוי "לא נחמדים" מגולדה מאיר. אלה נלחמים בשוטרים ברחובות ירושלים בלילה, ובבוקר נקראים להגן עליהם במלחמה בסורים.