אף שעברו לא מעט שנים מאז הופיע סרט המאפיה הראשון, נדמה שז'אנר הפשע המאורגן נשאר כמעט תקוע בזמן וכמעט שלא השתנה. מ"הסנדק", דרך "הסופרנוס" ועד "פיקי בלינדרס", היצירה תמיד תתמקד במשפחה אחת שנתקלת במשפחה יריבה המנסה לערער את מעמדה, כשערכים כמו נאמנות והעדפה של המשפחה על המוסר נבחנים שוב ושוב. גם "כנופיות לונדון" (HOT ו־yes) הבריטית, שעלתה לאחרונה, אינה חורגת מהנוסחה העלילתית הזאת, ובכל זאת היא מצליחה להיבדל מכל היצירות שקדמו לה באלמנט אחד משמעותי: ביצירות הקלאסיות המאפיונרים תמיד משחדים פוליטיקאים כדי שיאפשרו להם להריץ את העסק בלי הפרעה, ואילו כאן המאפיה היא עצמה כלי משחק בידיים של כוחות גדולים ממנה.
בתחילת הסדרה נדמה שהמאפיונרים הם האנשים החזקים בלונדון, אך ככל שהיא מתקדמת הצופים מגלים שמתחת לפני השטח יש כוחות חזקים הרבה יותר מהם, "משקיעים" עלומי שם המזיזים את הפיונים שלהם לאן שהם רוצים כמו בתיאטרון בובות. יתרה מזאת, עד סוף הסדרה אין לנו עדיין מושג מי הם באמת ואפילו איך הם נראים. זו גישה שמאפיינת לרוב סדרות סרטי אימה ("הצעקה") או סרטי גיבורי־על ("באטמן" של כריסטופר נולאן) — תמיד כשהנבל מנוטרל, אנחנו מגלים בפרק הבא שהיה מישהו אחר מאחוריו, שהוא־הוא הנבל האמיתי. וחוזר חלילה.
הגישה הזאת אינה מקרית ומשקפת את אובדן האמון של הציבור בנבחריו. התפוצצות תיקי 2000 ו־4000, למשל, גרמה לכולם לחשוב מחדש על הניסיונות של ביבי לשלוט בשוק התקשורת — האם הוא הוביל מהלכים למען טובתו האישית או שהוא רק הונע בידי חזקים ממנו כמו שאול אלוביץ'? באופן דומה, הבחירות התמוהות של טראמפ, כמו התמיכה בהפגנות של ניאו־נאצים, עוררו תהיות מי מושך בחוטים שלו — ה־KKK? ה־NRA? ואולי בכלל משפחת קוך?
הבעיה היא שברגע שנכנסים למערה הזאת, קשה לצאת ממנה. כל החלטה מנהיגותית גורמת לציבור בעיקר לחפש מי עודד אותה ומה האינטרס שלו. והדרך מביקורת עניינית לדחייה אוטומטית של כל שינוי, אפילו החיוני ביותר, היא קצרה: לא במקרה יש פריחה של תיאוריות קונספירציה, מה"דיפ סטייט" של מאמיני QAnon ועד מתנגדי חיסונים שבטוחים שביל גייטס מנסה להשתיל בנו שבבים. נשמע מופרך? זה בדיוק מה שהכוחות העלומים רוצים שתחשבו.