*

אף שעברו לא מעט שנים מאז הופיע סרט המאפיה הראשון, נדמה שז'אנר הפשע המאורגן נשאר כמעט תקוע בזמן וכמעט שלא השתנה. מ"הסנדק", דרך "הסופרנוס" ועד "פיקי בלינדרס", היצירה תמיד תתמקד במשפחה אחת שנתקלת במשפחה יריבה המנסה לערער את מעמדה, כשערכים כמו נאמנות והעדפה של המשפחה על המוסר נבחנים שוב ושוב. גם "כנופיות לונדון" (HOT ו־yes) הבריטית, שעלתה לאחרונה, אינה חורגת מהנוסחה העלילתית הזאת, ובכל זאת היא מצליחה להיבדל מכל היצירות שקדמו לה באלמנט אחד משמעותי: ביצירות הקלאסיות המאפיונרים תמיד משחדים פוליטיקאים כדי שיאפשרו להם להריץ את העסק בלי הפרעה, ואילו כאן המאפיה היא עצמה כלי משחק בידיים של כוחות גדולים ממנה.

בתחילת הסדרה נדמה שהמאפיונרים הם האנשים החזקים בלונדון, אך ככל שהיא מתקדמת הצופים מגלים שמתחת לפני השטח יש כוחות חזקים הרבה יותר מהם, "משקיעים" עלומי שם המזיזים את הפיונים שלהם לאן שהם רוצים כמו בתיאטרון בובות. יתרה מזאת, עד סוף הסדרה אין לנו עדיין מושג מי הם באמת ואפילו איך הם נראים. זו גישה שמאפיינת לרוב סדרות סרטי אימה ("הצעקה") או סרטי גיבורי־על ("באטמן" של כריסטופר נולאן) — תמיד כשהנבל מנוטרל, אנחנו מגלים בפרק הבא שהיה מישהו אחר מאחוריו, שהוא־הוא הנבל האמיתי. וחוזר חלילה.