ה

יה אפשר לצפות שאסון הזפת, שפקד את חופי ישראל לפני שלושה שבועות, ייתפס בעיני אנדריאס וייל כטרגדיה מוחצת. אחרי הכל וייל הפך את שיקום חופי ישראל למשימת חייו ב־17 השנים האחרונות, מאז שמינף את ההון העצום של משפחתו והקים את אקואושן (EcoOcean), עמותה להצלת הים התיכון שכיום היא הגוף המשפיע ביותר במחקר בתחום. ובכל זאת, כשאנחנו משוחחים בעוד הזפת ממשיכה להיפלט לחוף, וייל שופע אופטימיות מפתיעה. "זה לא דבר טוב כשלעצמו, זה אחד מהאסונות הנוראים שקרו לנו זה הרבה זמן, אבל מדובר בברכה לאיכות הסביבה", הוא אומר בביטחון.

אתה רציני?

"לחלוטין. תראה, ב־2015 היה פיצוץ בצינור נפט בים של קליפורניה, וזה גרם להרבה אנשים לומר 'אנחנו חייבים לוודא שדבר כזה לא יחזור על עצמו'. היום קליפורניה היא המדינה הירוקה ביותר בארצות הברית. באותו אופן, גם אנחנו נהיה מוכנים יותר בפעם הבאה. כי המשרד להגנת הסביבה ייאלץ לשחרר כסף, ונגייס קבוצה גדולה של 200 אלף מתנדבים, שאותם ידריכו 2,000 איש שיעברו הכשרה ויֵדעו כיצד להתנהל באופן מקצועי במקרים כאלה".

המספרים האלה נשמעים מוגזמים, עד שמגלים שבארבע השנים האחרונות וייל כבר בנה את חיל החלוץ של הליגיון האקולוגי הזה: 250 איש שהוכשרו ספציפית לטפל במקרה של דליפת נפט. האנשים האלו הם גרעין המתנדבים של אקואושן, ולולא הם, התוצאות של אסון הזפת היו גרועות הרבה יותר.

"ב־2008 המשרד לאיכות הסביבה קידם הצעת חוק ליצירת 'תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן'", מסביר וייל. "הצעת החוק הזו לא הושלמה עד היום. אנחנו הגענו למשרד ואמרנו, 'אנחנו מוכנים לגרום לפרויקט כזה לקרות על ידי מימון והפעלה שלו'. כחלק מהפעילות שלנו אנחנו מפעילים ספינת מחקר יחידה מסוגה, עם ציוד רובוטי מתקדם, ובמסגרת הפרויקט הצבנו עליה ערכה שמאפשרת לבדוק איזה סוג של שמן או נפט נשפכו לים. אם אתה לא יודע באיזה סוג מדובר, קשה למצוא דרך לטפל בזה.

"העניין הוא שגם אחרי שמזהים את הזיהום אפשר למנוע הגעה אל החוף רק של 15% מכתם השמן. הדרך היחידה לטפל בזה היא על ידי אנשים; אי אפשר להכניס בולדוזרים לחוף, זה יהרוס את השונית. לכן, לפני ארבע שנים נפגשנו עם מי שהיה אז השר להגנת הסביבה, זאב אלקין. אמרנו לו שאנחנו צריכים כסף להכשרת מתנדבים, והוא אמר שאין לו כסף, 'תתחילו אתם בפרויקט ואנחנו נספק מצ'ינג בהמשך'".

למה ההכשרה כל כך חשובה?

"כי משימה כזו חייבת כוח עבודה מיומן. המון אנשים רוצים לעזור, אבל צריך שיארגנו אותם אנשים שיודעים להתעסק בדלקים. זה מסוכן. במקרה העכשווי, למשל, אושפזו אנשים שלא ידעו כיצד לטפל במפגע.

"כשאלקין סירב, הבנו שזה המצב, ושאם תהיה כאן דליפת נפט נלך כולנו לעזאזל: הזיהום הנוכחי קטן יחסית, אבל דליפה רצינית יותר עלולה לפגוע במתקני ההתפלה. הבנתי שחייבים להשיג כסף, ופניתי לגורם שתרם 2.5 מיליון שקל להכשרת המתנדבים. פעלנו ב־23 יישובים והכשרנו כ־250 אנשים, וגם הקמנו מטה לתיאום בין המתנדבים והרשויות המקומיות, יחד עם המשרד לאיכות הסביבה. אם הדברים האלה לא היו קורים, האסון היה גדול הרבה יותר".

הכסף הממשלתי להכשרת המתנדבים לא הגיע מעולם. וייל מגלה שהפגישה האחרונה שבה התחננו אנשי אקואושן למימון הנחוץ נערכה, למרבה האירוניה, רק שבועות אחדים לפני הדליפה, "ושוב אמרו לנו 'לא'. אתה מבין? יש אסון לאומי — אבל אקואושן מסבסדים את ממשלת ישראל. זה מגוחך שעמותה קטנה כזו נאלצת להשתמש בכספים שלה כדי לנקות את הים. זו משימה לממשלה. אמרנו להם, 'הכסף שלנו נגמר, קחו אחריות', והם אמרו, 'כן, אין לנו מספיק כסף, אולי תוכלו לעשות את זה עוד שנתיים על חשבונכם?'".

אז מה יהיה, תמשיכו לגייס עוד כספים מתורמים?

"לא. לכן אני שמח על מה שקרה עכשיו. אתה חושב שעכשיו הממשלה תוכל לבוא ולומר, 'אנחנו לא נתערב, נשאיר את הים לאקואושן'? אם זה יקרה, אתה יודע איזה בלגן נעשה? פשוט כי כבר אין לנו כסף. בשבוע האחרון לבדו הוצאנו 100 אלף דולר, והכסף שלנו מיועד בכלל לתמיכה במדענים ובחינוך. אני מקווה מאוד שהמשרד להגנת הסביבה יקצה לפרויקט הזה 40 מיליון דולר".

"כולם הופתעו לראות את הספינה של השוודי המשוגע"

העיכוב הזה רק הלהיט את המוטיבציה שלו. הוא נסע בעולם, ביקר באיסלנד ובפולין, ובסוף הזמין במספנה בצרפת ספינה מאלומיניום, שתהיה קטנה אבל תוכל להגיע גם לאיטליה, גיברלטר ואריתריאה, ושעלות התחזוקה שלה תהיה נמוכה, "כי אם תקנה יאכטה ב־100 אלף שקל, אז 10,000 שקל בחודש זה רק תחזוקה".

כמה היא עלתה?

"3.8 מיליון יורו. שוב הלכתי למשפחה שלי. הם תפסו את הראש כשהם שמעו את המחיר, אבל הבינו את גודל המשימה. גרתי בצרפת שנה ופיקחתי על הבנייה, ואז הפלגתי להרצליה. כולם הופתעו לראות את הילד השוודי המשוגע שרוצה להציל את העולם מגיע עם ספינה".

הספינה החדשה הזו, Mediterranean Explorer שמה, היא הישג ייחודי בישראל: היא כוללת מעבדה יבשה ורטובה, רובוט תת־מימי ומתקנים שמסוגלים לרדת לעומק הים. עד הגעתה לישראל פעלה כאן רק ספינת מחקר אחת ישנה, שעלות הפעלתה ליום היתה כ־3,000 דולר. "כשבאתי למדענים ושאלתי 'אתם רוצים להשתמש בספינה שלי?', הם אמרו שאין להם כסף לשלם תמורת ההשכרה שלה. חזרתי למשפחה והסברתי שצריך להשקיע כסף כדי להוריד את המחיר עבור ההשכרה של הספינה ליום — במקום 3,000 דולר אנחנו נותנים אותה ב־400 דולר. אפילו נתנו אותה בחינם לאנשים שמטרתם להציל את הדולפינים. הם אמרו שהם צריכים עזרה, שאלתי אם יש להם כסף והם אמרו שלא. אמרתי שאעזור להם, אבל שבפעם הבאה, כשיהיה להם כסף או מענק, הם יחזירו לי. הרגשתי כמו רובין הוד".

בעקבות כך חוקרים ומדענים קפצו על ההזדמנות והזמינו כבר מראש 150 ימים. הם הרגישו שזאת הזדמנות שלא תחזור. "הדיבור היה שיש בחור שנותן בזול אז אנשים הגיעו למרצים שלהם ואמרו, 'במקום שלושה ימים בוא ניקח עשרה ימים למחקר'".

אקואושן הקפיצו את כמות המחקרים שנעשו בספינה, שנמצאת כיום רוב הזמן בים ומאפשרת להרבה יותר מדענים ישראלים להרשות לעצמם לחקור את הים התיכון. מספר המחקרים הכפיל את עצמו – ובניגוד למכון לחקר ימים ואגמים, ההסכם של אקואושן עם המדענים שמשתמשים בספינה מחייב אותם לפרסם ולהנגיש את תוצאות המחקר.

עד כה, הספינה השתתפה בשני פרויקטים בולטים. הראשון, ששמו TASCMAR, משותף לנציגים מ־20 מדינות שונות, ובחן מים עמוקים בכל העולם בחיפוש חומרים מצילי חיים. החוקרים על הספינה של אקואושן מצאו כמה סוגי ספוגי ים עם חומר שיודע לחדש את עצמו, ומשמש בסיס לפיתוחים לטיפול באלצהיימר. המחקר השני, ODYSSEA, מרכז אינפורמציה ומאגד מחקרים ימיים שנעשו בים התיכון.

"הישראלים מתנהגים לסביבה כמו להקת רוק בחדר מלון"

זה לא הספיק לוייל. השלב השני היה להקים מרכז מדעי כדי לחנך את האוכלוסייה. "הישראלים מתנהגים כלפי הסביבה כמו להקת רוק בחדר במלון: 'מותר לנו להרוס הכל, אנחנו משלמים מסים כדי שמישהו יטפל בזה'", הוא אומר. "הם לא למדו להיות אחראים לארץ שלהם. הם לא מבינים שאם נמשיך כך, זיהום הפלסטיק בחופים יגיע למצב דומה לזה שבהודו. ובהודו אנשים התרגלו לזרוק פלסטיק.

"ישראל היא המדינה הרביעית בעולם בשימוש בכלים חד־פעמיים. זה משגע אותי לראות שיש פה חנויות מיוחדות למכירת כלים חד־פעמיים. בשוודיה משתמשים רק בכלים מנייר, וגם זה רק בימי הולדת. כאן הכל זה פלסטיק, וזה רק גדל". מחקר שמימנה אקואושן, הוא מספר, מצא שרוב זיהום הפלסטיק בחופי ישראל הוא מקומי, ורק מיעוטו מגיע עם זרמי הים ממדינות זרות.

איך משנים את זה?

"אתה לא יכול להגיד לישראלי 'אסור'. ישראלים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות; אם יש שלט שיגיד 'אסור לזהם', זה יגרום להם לזהם יותר. כשאנשים שמזהמים את החוף פוגשים פקח הם אומרים לו 'תעזוב אותנו באמאש'ך, שבת עכשיו', או חותכים את הצמיגים בג'יפ שלו. לכן צריך לחנך אותם ולהסביר להם מה קורה כשהפלסטיק מגיע לים. בדיוק כמו שעשינו עם רקפות וכלניות". המאמץ הזה, הוא מדווח, כבר הניע כמה מועצות מקומיות לאסור שימוש בכלי פלסטיק חד־פעמיים בחופים.

גם המאמץ החינוכי הסתייע בהון המשפחתי, שמונף הפעם להקמת מרכז חינוך ימי במכמורת, כולל אקווריום. "היה חשוב לי להכניס לשם דגים מהים התיכון, מדוזות קטנות, סרטנים, אלמוגים. אנשים אומרים לי, 'חשבתי שבים התיכון אין כלום', מכיוון שאנשים לא משנרקלים ולא יודעים שיש הרבה חיים בים.

"היום העבודה שלנו מתרכזת בקשר עם מועצות מקומיות. השאלה המרכזית שאנחנו שואלים היא 'האם אתם רוצים שמורת טבע ימית באזורכם?'. הם לא מבינים מה זה בכלל. אני מסביר שאנחנו יכולים לגרום לחוף הים שלהם להיראות כמו שמורת האלמוגים באילת בשנות השישים".

זה נשמע מוגזם.

"ישנה שמורה כזאת באיטליה. אתה לא תאמין איך זה נראה".

מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?

"לסגור את המקומות שבהם יש ריפים, ולאסור לצמיתות לדוג שם. אחרי כמה שנים הריף יתפוצץ מדגים, ואז הדגים יֵצאו מהריף ודייגים יוכלו לדוג אותם. כשיש לך מספיק דגים הם אוכלים את האצות ומפרישים צואה שגורמת לאלמוגים לצמוח".

המטרה כרגע, הוא מסביר, היא לדחוף ליצירת עשר שמורות ימיות בישראל. "המדינה חתמה על הסכם ברצלונה ליצירת שמורת טבע בים, אבל למשרד לאיכות הסביבה אין תקציב. ומה שקרה זה שהוגדרו שמורות טבע, אבל רק על הנייר: כדי ליצור שמורת טבע צריך לשים שומרים ולמנוע מהדייגים להיכנס לשטח, אבל בישראל איש לא שומר עליהן. השמורה היחידה שקיימת בפועל נמצאת בראש הנקרה, וזה בגלל הצבא. פנינו שוב למשרד להגנת הסביבה, והוא אמר שהוא לא יכול לתקצב את זה. כרגע המימון מגיע מעמותה אחרת. וגם פה, אני לא מאשים את האנשים שעובדים במשרד להגנת הסביבה, אלא את אנשי האוצר שמסרבים להכיר בחשיבות הים לישראל".

הדייגים טוענים שהמימון מגיע גם מחברות הגז, שלא מעוניינות שספינות מכמורת יגררו רשתות בחול ויפגעו להן בצינור.

"אין מקום לדיג בארץ, צריך להפסיק אותו לגמרי. מדובר ב־50 משפחות בערך, ובשביל 50 משפחות לא שווה להרוס את כל חופי הים בישראל. צריך למצוא מימון ולשלם לדייגים כדי שיפסיקו לדוג".

מה דעתך על אסדת לווייתן, שהוקמה כעשרה ק"מ משמורת הטבע נחשולים?

"זה מכוער וקרוב לחוף, אבל עדיף על האופציה האחרת, כי במרחק הזה נוכל לזהות במהירות דליפות ולחסום אותן. אתה יכול לדמיין מה היה קורה אם האסדה היתה במרחק של 100 ק"מ מהחוף? הדליפה תתפשט על פני כל הארץ.

"שאלו אותנו אם נתנגד לאסדה, ואני אמרתי שבעיקרון לבנות עוד אסדה זה לא טוב, אבל לא נבזבז את האנרגיות שלנו כי האסדה שכבר שם לא תיעלם, והאלטרנטיבה שהציעו היתה גרועה יותר. רצו שנשקיע כסף במאבק, אבל אמרתי, 'אנחנו נבזבז כמות גדולה של כסף רק על יחסי ציבור'. במקום זה העדפנו להשקיע את הכסף במקרה שתהיה דליפת נפט, כפי שעשינו עכשיו, בהקמת צוותים מקצועיים. וכמו שאתה רואה, ההנחה שלנו הוכיחה את עצמה".