אל תעברו לדיור מוגן

אחרי שפרשה לגמלאות מאוניברסיטת חיפה לבנשטיין מונתה לראש החוג למינהל מערכות בריאות במכללת עמק יזרעאל ולבסוף לנשיאת המכללה, ואז חזרה לעבודה יומיומית בחוג בחיפה. היא עסוקה, נשואה ומצליחה, מה שמקל עליה לשמור על חיים נפרדים מאלה של ילדיה ולא לעבור לגור קרוב אליהם. אבל גם את הקונספט של דיור מוגן היא מאוד לא אוהבת (אף שבעבר הכשירה מנהלים בתחום). "יש לי חברה שעברה עם בעלה לדיור מוגן יוקרתי מאוד, בדירה גדולה מול פארק יפה, ובסגר הראשון אמרה לי: 'אני מרגישה כל כך בודדה. אתם בכל זאת יכולים לצאת קצת, לפחות לסופר, לבית מרקחת, לעשות סיבוב, ואנחנו – אפילו לפארק פה ממול לא נותנים לנו לצאת'.

“אז אני לא אוהבת מוסד, כי מכתיבים לך דברים. יש אנשים בלי בני זוג ורשת חברתית, עם קשיים פיזיים, שזה עונה על הצרכים שלהם, אבל אני לא אמליץ על זה. בדיוק עשינו עכשיו ייפוי כוח מתמשך, ואמרתי לילדים: 'מוסד — בשום פנים לא, יוקרתי ככל שיהיה'".

מה רע בזה למי שמחפשים חברה של בני גילם?

"למרות כל היתרונות והפעילויות והמפגשים עם אנשים, אתה לא חופשי עד הסוף לעשות כל מה שאתה רוצה. יש כאן רכיב של מיסוד. אולי אנשים שגרו בקיבוץ ויודעים איך זה לחיות בלי הפרטיות המלאה רגילים לזה, אבל אם אף פעם לא גרת במקום כזה, עלול להיות לך קשה כשיגידו לך 'היום יש אירוע וכולם צריכים לבוא', ואתה לא רוצה. היית גם חושב שבתקופת הקורונה תהיה עלייה בביקוש למקומות האלה, אבל אני חושבת שהיו דווקא פחות פניות".

המוסדות האלה טעו כשסגרו הרמטית את הדיירים בגלל הקורונה?

"עצם זה שעד כדי כך סגרו זו היתה טעות. חלק מהאנשים נכנסו לדיכאון — גם אם לא קליני, אז למצבים של תחושת בדידות חזקה, ומנטלית היתה איזו הידרדרות. אני, בתנאים כאלה, לא הייתי סובלת אם היו אומרים לי מה ומתי לעשות, או אם היו מביאים לי לחדר תרופות ואוכל ולא נותנים לי אפילו לצאת לפארק ממול. הייתי מפירה את ההגבלות האלה".

המגפה פגעה גם במבוגרים שגרים ברשות עצמם.

"כי זה קשה מאוד לחיות בהרגשה שאתה סגור לחלוטין. גם מרכזי היום לזקנים — שבדיוק קראתי שמשרד הרווחה מנסה לקצץ את התקציב שלהם, וזו הפקרות, כי זה המקום שבו אנשים בודדים מבלים את זמנם — היו סגורים בתקופה הזו. כך שנוצרה בדידות קשה, ואצל חלק מהאנשים גם דיכאון, בגלל התחושה שכמעט אין להם למי לפנות ואין שום שירות שיכול לתת מענה לצרכים שלהם. החלק הארי היו בודדים, אם כי אין לי מספרים עדיין; זו אוכלוסייה מבוגרת, לא טכנולוגית, וקשה לראיין אותם בכמות גדולה".

הקורונה ככלל החמירה את היחס לקשישים?

"היא יצרה שוב יחס של גילנות. כשאמרו 'שמרו על סבא וסבתא' — זו גילנות. 'אל תתקרבו לסבא וסבתא' — זה צריך להיות להפך, גם סבא וסבתא תורמים מאוד לילדים, ובעיקר לנכדים. אז אולי אל תחבקו.

"גם אני סבתא, ולא כל הזקנים הם מקשה אחת כמו שלא כל בני ה־20 הם מקשה אחת. יש לנו ראש ממשלה בן 71 — לפי חוק פרישה מהעבודה הוא מזמן זקן. ואתה קורא בעיתון על 'זקן' ואומר לעצמך: 'בסדר, זה זקן. הם מבוגרים כבר, הם כבר חיו את החיים שלהם'. אז מה, הם לא צריכים לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו?".

אולי כולנו הזדקנו בקורונה באופן מואץ?

"בוא נאמר שזה השפיע לא פחות על ילדים שלא היו בבית ספר שנה. אתה רואה ילדים עם הפרעות אכילה ובעיות נפשיות כתוצאה מזה".

מה מחכה לנו, ולמבוגרים בפרט, אחרי המגפה?

"יהיה צריך לעשות חשיבה מחדש וריסטארט בכל הקשור להפניית משאבים לרווחה ובריאות. לדעתי זה יחייב החלפת שלטון. ואני חושבת שהעולם יהיה שונה לגמרי. אנשים יבינו כמה טכנולוגיה יכולה לסייע להם, אבל גם יגידו: 'אוקיי, אני לא יודע מה יהיה מחר אז עכשיו אני רוצה ליהנות מאוד ולנסוע לטייל'".

את עוד תסעי?

"בטח. אני רק מחכה לחזור לנסוע לכנסים. הזום מעייף אותי".

אל תפחדו מדברים חדשים

העניין האישי של לבנשטיין בתחום התעורר כשהוריה שלה הזדקנו. את התואר השני במינהל ציבורי ועבודה סוציאלית עשתה ב־NYU, היא התמחתה במוסד לנערות עברייניות, והדוקטורט שלה עסק באסירים ומשפחותיהם. אבל כשראתה מקרוב את הזדקנות הוריה, "הבנתי שבאופן כללי האוכלוסייה הולכת ומזדקנת ובעצם אין שום תוכנית אקדמית בתחום הזה, והתחלתי לקרוא כל מה שיכולתי בנושא ולנסוע לכנסים".

מאז היא ביססה את מעמדה בארץ ובעולם, כולל באוניברסיטות ומוסדות אחרים בחו"ל (צוות מומחים של האו"ם בנושא סולידריות בין־דורית, ועדות של ארגון הבריאות העולמי והאיחוד האירופי ועוד). היא כתבה ארבעה ספרים וכ־200 מאמרים, ובין השאר חקרה יחסים בין־דוריים והתעללות בקשישים. במקביל פעלה, הן באקדמיה והן בזירה הציבורית, להרחבת הטיפול הראוי באוכלוסייה המבוגרת בכלל. באוניברסיטת חיפה היא ייסדה כבר ב־1992 את המרכז לחקר ולימוד הזִקנה וביססה את החוג שכיום מעניק אפילו תואר שלישי. היא ייעצה לממשלה במשך השנים וגם לעיריית חיפה (מה שהוביל להקמת מחלקה לאזרחים ותיקים, והעניק לה את תואר יקירת העיר), היא מעורבת בקרן לרווחת נפגעי השואה ועוד ועוד. בעקבות המחקר שלה על התעללות בקשישים קידמה לבנשטיין את הטיפול בנושא מול נשיא המדינה ובכנסת, מה שהוביל להכשרת עובדים סוציאליים המתמחים בתחום.

תוכניות הכשרה נוספות שפיתחה מכוונות למנהלים של בתי אבות ולרופאי משפחה ואנשי צוות בבית חולים. "בעיניי זו בעיה שרופאים כלליים לא מתמחים בזה. כשהייתי הולכת עם אמי לרופא היו מתחילים לדבר אליי. הייתי אומרת: 'סליחה, אני רק מלווה. היא לא דמנטית, היא שומעת, היא רואה, היא הקליינטית שלכם, לא אני'".

אחרי מות אביה, אמה של לבנשטיין עברה לגור איתה ועם משפחתה עד מותה, כעבור כארבע וחצי שנים. "כל החברים שלי אמרו על בעלי: 'מה, הוא קדוש? איך הוא הסכים?', אבל אני חושבת שזה נתן דוגמה יפה מאוד לילדים שלי. ובכל מקרה, אצלנו ההורים תמיד היו מאוד מעורבים ועזרו לנו הרבה, והילדים אהבו אותם מאוד. אנחנו לא עוזרים לילדים שלנו כמו שההורים שלנו עזרו לנו".

את ממליצה על סידור כזה?

"זה תלוי במערכת היחסים, וצריך בית גדול מספיק. הילדים שלי מאוד אהבו את אמא שלי, אבל לפעמים היא היתה מתערבת יותר מדי והייתי צריכה להגיד לה להפסיק. היא לא אהבה את זה, אבל לא היתה לי ברירה אלא לומר לה".

היא, כאמור, נשארת בחיפה. ויודעת שהדבקות של זקנים בהרגלי חייהם היא לעתים עניין מסובך מאוד.

חלק מהמתחים ואפילו הנתקים מול ההורים נעוץ לפעמים בסירוב שלהם לשנות לטובה את חייהם, או להפסיק התנהגויות מסוימות.

"אבא שלי עישן סיגריות 40 שנה, וזה מה שהוא רצה, ולא הצלחתי לגרום לו להפסיק, אפילו כשהם היו הרבה אצלנו בבית והיינו קרובים מאוד. אתה יכול לנסות לקטוע אצלם התנהגויות שמסוכנות להם, אבל אם הם לא רוצים — אין הרבה מה לעשות, אתה לא יכול לשנות לגמרי את הסיטואציה".

וכשמבוגרים נמנעים משימוש בטכנולוגיה עכשווית, לפעמים אפילו טלפונים ניידים?

"אם מישהו מאוד לא רוצה, אתה לא יכול להכריח אותו. אבל צריך להסביר כדי שיבינו מה זה תורם להם".

נדמה שבגיל מסוים אנחנו פשוט מתחילים לוותר על להתעדכן. אני כבר ויתרתי על להבין את טיקטוק.

"עזוב טיקטוק, לי יש חשבון פייסבוק ואין לי כוח אליו. הנכד הגדול שלי פתח לי אותו, אני כל הזמן רואה שמגיעים דברים — זה רוצה להיות חבר שלי, זה מספר משהו — ואין לי סבלנות להתעניין בזה. אני עסוקה. מה שמעניין אותי, אני מגיעה אליו".

הרבה אנשים מידרדרים במהירות אחרי הפרישה מהעבודה.

"צריך לדחות את גיל הפרישה, עד 80 נגיד. אני פרשתי בגיל 68 ואני עדיין עובדת, אבל זה לא מתאפשר לרוב האוכלוסייה. אני מאמינה בפרישה דיפרנציאלית, שלא בהכרח בגיל מסוים צריך לפרוש סופית".

את מפחדת מהזִקנה?

"לא. אני זקנה, כן? אבל אני לא רואה שיש שינוי בפעילות שלי. אני לא מפחדת. כשיגיע יגיע. אני חושבת שאם אתה פעיל פיזית וקוגניטיבית, זה מסייע".

המילה עצמה, "זקנים", מעצבנת אותך? את מעדיפה "אנשים מבוגרים"?

"לא. 'זקנים' זה קביל. זקני השבט וכו'. אין לי בכלל בעיה עם זה".

יהיה אפשר להביס את הזִקנה לדעתך?

"לא. אני לא חושבת שזו מחלה, ויש הרבה דברים יפים בזקנה — למשל שיש לך זמן פנוי לפתח עיסוקים נוספים. השאלה היא מה אתה מוכן לעשות, אם אתה מוכן ללמוד דברים חדשים, אם יש לך מערכת חברתית, ולא רק משפחתית, תומכת. וצריך להציף את הגילנות. יש סטיגמות, ובזה צריך כל הזמן להילחם".