מלך הבורקס האמריקאי

//

יאיר רוה

פרי. "כשאני גדלתי המצליחנים היחידים בשכונה היו סרסורים והכומר. עכשיו אני יכול להרחיב לילדים את האפשרויות". צילום: איי.פי

הפנתר השחור

בגיל 20 הוא היה הומלס שגר במכונית. כיום, בגיל 51, הוא אחד המיליארדרים השחורים היחידים באמריקה, קולנוען פורץ דרך שבנה בעשר אצבעותיו אימפריה מסרטי בורקס כל־שחורים, סחבק של אובמה שהפך בסיס של צבא הקונפדרציה לאולפני ענק, הראשונים בבעלות שחורה. אחרי שנים שהוליווד בזה לו ושמה לו רגליים, טיילר פרייקבל סוף סוף הכרה מהממסד הלבן בטקס האוסקר הבא. אז איך זה שבישראל עוד לא שמעו עליו?

מלך הבורקס האמריקאי

יאיר רוה

"גם כעת, בשנת 2020, אני עדיין חש את הגזענות נגדי. לא רק בג'ורג'יה, גם בהוליווד. המאבק היומיומי שלי מול הוליווד לקבלת הזדמנות שווה נמשך עד היום. דמיין לאן הייתי יכול להגיע אם הייתי מקבל מהוליווד הזדמנות שווה מההתחלה"

טיילר פרי בריאיון ל־CNN, 2020
ש

בעה אנשים שחורים בלבד נכללים ברשימת המיליארדרים של ארצות הברית — רשימה ארוכה המונה 614 מיליארדרים. הם מהווים בקושי 1%, הרבה פחות משיעורם באוכלוסייה, ומרביתם אנשי בידור וספורט. ובעוד כל העולם מכיר את אופרה ווינפרי, מייקל ג'ורדן, קנייה ווסט וג'יי זי, על המיליארדר השביעי והטרי ברשימה רוב הישראלים לא שמעו אפילו. במקרה הטוב יזכרו אותו אולי כשחקן שגילם בלש ב"נעלמת" של דיוויד פינצ'ר.

אבל טיילר פרי (51) הוא הרבה יותר משחקן משנה נשכח. ב־16 השנים האחרונות הוא ביים 21 סרטים, שגרפו כבר יותר ממיליארד דולר; כתב וביים הצגה חדשה כמעט בכל שנה, שבשיאן הביאו 35 אלף צופים בכל שבוע; ויצר 14 סדרות טלוויזיה, שש מתוכן רק בשנה החולפת. "פורבס" מעריך את הונו ב־1 מיליארד דולר, בספטמבר קיבל פרס אמי שמקביל לפרס מפעל חיים ("פרס חבר הנאמנים"), ובאפריל הקרוב יקבל פרס אוסקר של כבוד על פעילותו ההומניטרית והפילנתרופית. אז למה לעזאזל לא שמענו עליו?

התשובה נעוצה בסוג הסרטים שיוצר פרי והקהל שאליו הוא מכוון. אלו סרטים דלי־תקציב (כולם צולמו בתוך שבוע, ועלו לא יותר מעשרה מיליון דולר), שנוצרו בידי צוות שרובו ככולו שחור, ועוסקים בסוגיות חברתיות רציניות במסגרת של קומדיה מלאה בקריצות פולקלוריסטיות, המבטיחה סוף טוב וחתונה. הסרטים הללו, שבהם פרי עצמו גילם דמויות רבות בתחפושת, זכו לקיתונות של לעג מצד הממסד הקולנועי והתקשורתי ולהצלחה גדולה בקופות. בקיצור: בורקס שחור.

הסרטים של פרי נטועים במסורת קולנועית כל־שחורה רבת־שנים, שתמיד נדחקה לשוליים. מהמלודרמות החברתיות של חלוץ הקולנוע האילם אוסקר מישיו ועד סרטי הפשע והבלשים של הסבנטיז, שזכו לכינוי "בלאקספלויטיישן" — במשך כל היסטוריית הקולנוע יוצרים שחורים נאלצו לעבוד בתנאים דלים ומחתרתיים מחוץ למערכת הממוסדת, ולכן הסרטים שלהם נראו חובבניים לעין הלבנה, הודרו מבתי הקולנוע הגדולים ונדחקו למועדונים, מרכזים קהילתיים ותיאטראות לא ממוסדים של קהל "אורבני", כמו שקוראים לו בשפה מכובסת.

הקהל הישראלי יודע בדיוק במה מדובר. גם אצלנו הקולנוע המזרחי שגשג רק מעבר לגדרות של הממסד הלבן — ממסחטות הדמעות של ג'ורג' עובדיה בסבנטיז, דרך הקומדיות של זאב רווח באייטיז, ועד המלודרמות של תמיר גל, אבי ביטר, ימין מסיקה וירמי קדושי בניינטיז ואילך. עכשיו דמיינו קולנוע כזה שפונה לקהל גדול פי עשרות מונים, סלקו מהמשוואה את הלבנים העשירים שתמיד גרפו הון על ההפצה האלטרנטיבית של סרטים כאלה — ותבינו איך פרי נעשה מיליארדר.

המיליארדרים השחורים היחידים באמריקה

אומדן הון אישי במיליארדי דולרים, לפי "פורבס"

רוברט פ. סמית

השקעות

דיוויד סטוארט

שירותי IT

אופרה ווינפרי

מדיה

מייקל ג'ורדן

ספורט וחסויות מסחריות

קנייה ווסט

מוזיקה ואופנה

ג'יי זי

מוזיקה והשקעות

טיילר פרי

קולנוע וטלוויזיה

צילומים: אי.אף.פי, בלומברג, אם.סי.טי,  אי.פי, אי.פי.אי, אימג'בנק/Gettyimages

אל תתעסקו עם מדיאה

כשמדברים על אדם ש"בנה את עצמו בעשר אצבעות", טיילר פרי הוא האיש הזה. הוא נולד ב־1969 בניו אורלינס בשם אמיט פרי הבן. אביו היה קבלן בנייה, שעבד עבור יזם נדל"ן לבן. "בכל פעם שאבי חזר הביתה עם צ'ק על 800 דולר על בית שהוא בנה, ראיתי איך בעל הבית הלבן מוכר את הבית הזה תמורת 80 אלף דולר", הוא סיפר בריאיון ל"אינדיווייר". שם נולדה התשוקה שלו להיות בעל הבית, ולא עובד הקבלן שלו.

בשנות העשרים לחייו פרי היה הומלס שגר ברחובות אטלנטה, ג'ורג'יה, במכונית שלו. המכונית שימשה גם המשרד שלו, ובתוכה הוא כתב מחזות, שבהם ניסה להתמודד עם ילדותו הקשה תחת אב אלכוהוליסט ואלים, ועם טראומה מניצול מיני שעבר כשהיה ילד מצד קרובי משפחה — נושאים שבהמשך ישלב דווקא לתוך קומדיות. לקח לו כמעט עשור של כישלונות על הבמה עד שהצליח לפצח משהו בטעם הקהל והתחיל לייצר הצגות — כמעט כולן עם מסר נוצרי מובהק — שפנו לצופים אפרו־אמריקאים דרומיים וצברו בהדרגה קהל עצום.

"פורבס" העריך שפרי הכניס 100 מיליון דולר רק ממכירות הכרטיסים להצגות העצמאיות שהפיק. ההצלחה הזאת גרמה לו לגייס לבד 5 מיליון דולר כדי להפוך את אחת ההצגות לסרט הקולנוע "Diary of a Mad Black Woman", שיצא ב־2005. הסרט הכניס פי 10 מתקציבו, אף שזכה לביקורות איומות. שנה אחר כך הוא כבר כתב, שיחק, הפיק וגם ביים את סרט ההמשך, שעלה 6 מיליון דולר והכניס 60 מיליון דולר.

את כל הונו והצלחתו פרי חב לדמות אחת שהמציא בתחילת המילניום: מדיאה (Madea), אשה שחורה, מבוגרת וגדולת ממדים, עם פה גדול ופתיל קצר, שהכעס והטירוף ("mad") טבועים בשמה. מדיאה, שאותה מגלם פרי בתחפושת, התחילה את דרכה בהצגות שלו, כיכבה ב־11 מסרטיו ובשתיים מסדרות הטלוויזיה שלו. וקל להבין למה: היא האיד הקולקטיבי, זאת שאומרת ועושה באופן אימפולסיבי כל מה שרובנו לא נעז לעשות, האשה שתתנקם בכל מי שיעצבן אותה או יציק לאחד מבני משפחתה. כשהיא מקבלת שירות לקוי בחלון הדרייב־אין במסעדת המבורגרים היא תנהג עם מכוניתה לתוך הסניף עצמו, תרסק את הוויטרינה ותגיע עד הקופה. כשנהגת לבנה עם מכונית חדישה תחטוף לה את מקום החניה, היא תגנוב מנוף ותעיף את המכונית הנדחפת לכל הרוחות.

מדיאה תמיד חמושה, ובהיותה אשה שחורה, גדולה וקולנית היא גם תמיד מסתבכת עם המשטרה. למרות זאת, ובשונה מסרטי הבורקס הישראליים, שעוסקים במפגש בין עדות ובין מעמדות — פרי ממעט לעסוק בחיכוך שבין שחורים ללבנים, ומעדיף להתמקד בסוגיות פנים־קהילתיות, שקרובות ללבו ולחייו ושיש סביבן קשר שתיקה, כמו אלימות בתוך המשפחה או התעללות נפשית בין בני זוג. מדיאה היא הדמות שמלמדת את צופיה לקום, לזעום ולהתקומם גם כשהעוולות מתרחשות בתוך הבית.

דמיינו את סרטי הבורקס של זאב רווח, רק עם קהל של עשרות מיליונים ובלי לבנים שיגרפו הון על ההפצה, ותבינו איך פרי נהיה מיליארדר: "אני יודע איך לעשות סרט אוסקר, אבל לא רוצה בכך. אני מדבר לאנשיי בשפה שלי"

פרי בדמותה של מדיאה. יש בסרטיו הקבלה בין האופן שבו השחורים דוכאו בידי לבנים לבין האופן שבו נשים סובלות מגברים

סרט אוסקר בשביל הדווקא

המחזות והסרטים הראשונים של פרי קנו לעצמם קהל בימי הקדנציה השנייה של גורג' וו. בוש, כשהליברליות של עידן קלינטון בניינטיז היתה רק זיכרון רחוק. "היתה תקופה של כעשור, שבמהלכה שחורים פשוט לא קיבלו סדרה בטלוויזיה", נזכר פרי בריאיון שנתן השנה למגזין "Level". "אלו היו השנים שבהן שגשגתי, ולכן נהפכתי גם למוקד של תלונות — כל הקהלים השחורים ציפו לראות ייצוגים שלהם ביצירות שלי, ומי שלא מצא אותם אצלי, היה תוקף אותי: 'זה גרוע!', 'זה סטריאוטיפי!'".

ואכן מנקודת מבט גבוהה, מתנשאת ומנותקת של מבקרי קולנוע, הסרטים של פרי אכן נראים זולים ומחופפים, והבדיחות נראות משומשות, צפויות ולעתים ממש גנובות. אבל בזה טמונה הגדולה של פרי: הוא לא מכוון לקהל שאליו מכוונת רוב הוליווד — כלומר בורגנים לבנים — אלא לקהלים שבפעם הראשונה רואים את עצמם על מסך הקולנוע.

המפנה התודעתי של פרי אירע כשברק אובמה נבחר לנשיא: "זה גרם לי להבין עד כמה הכל בעצם אפשרי, ולרצות כמותו לשמש דוגמה לאחרים", סיפר בעבר. שנותיו הראשונות של אובמה בשלטון עמדו בסימן גאווה שחורה מצד אחד, ומשבר כלכלי חמור מצד שני, כך שהסרטים של פרי, שהיו להיט בקרב שחורים ממעמד נמוך, נהפכו לסמל של התקופה. במקביל התעשייה ההוליוודית התחילה סוף סוף להבין שפרי לא רק מצליח להגיע לקהלים שאת קיומם היא הדחיקה, אלא גם הופך לכוח כלכלי דומיננטי בעסקי הקולנוע: אחד הנושאים שפרי עוסק בהם בנאומיו בתקשורת הוא ששחורים צריכים להתחיל להפוך להיות הבעלים של העסקים שלהם. כך, למשל, כשחתם על חוזה הפצה עם אולפני ליונסגייט, שהבטיח לסרטיו תפוצה רחבה, הקפיד פרי שהחוזה ישאיר בידיו את הבעלות על זכויות היצירות, ויבטיח חלוקה שוויונית בינו לבין המפיץ.

ב־2009, כאילו כדי להוכיח להוליווד שהוא מסוגל לדבר בשפה שלה — פרי הפיק (לא לבדו) את "פרשס", דרמה מחוספסת שגרפה שש מועמדויות לאוסקר ושני פרסים, כולל פרס התסריט המקורי הראשון אי פעם שהוענק לתסריטאי שחור. "אלמלא התגייסתי למען סרט הזה, הוא לא היה רואה אור יום", הוא סיפר. "כך שאני יודע איך לעשות סרט 'כזה', אבל אני לא מעוניין בכך. אני מדבר אל האנשים שלי, ואני מדבר בשפה שלי. ואיך אני איראה אם אפרק את המכונה שלי רק מפני שמישהו לא אוהב את הסיפורים שאני מספר ואיך שאני מספר אותם, כשמיליוני אנשים כן אוהבים? יש אנשים שחורים שלא רוצים לראות ייצוג לגוונים מסוימים בקהילה שלנו. אני בא מהגוונים האלה, ולעולם לא אתבייש בהם".

ב־2015, נאמן לחזון שלו, פרי קנה אדמה באטלנטה, ולא סתם אחת, אלא שטח של 1,335 דונם, שבימי מלחמת האזרחים שימש בסיס של צבא הקונפדרציה השמרני. "על האדמה הזאת שירתו חיילים בימי מלחמת האזרחים, שתכננו וזממו איך להשאיר 3.9 מיליון שחורים עבדים, ועכשיו אחד השחורים האלה הוא הבעלים של האדמה הזאת", הוא אמר בנאום כשקיבל פרס מטעם ערוץ BET, "אז אל תילחמו להשיג כיסא ליד השולחן של הלבנים, עשו כמוני ולכו לבנות לעצמכם שולחן משלכם".

פרי שילם על האדמה 30 מיליון דולר, והשקיע עוד 250 מיליון דולר כדי לשפץ ולהקים עליה את "אולפני טיילר פרי": אולפן הקולנוע הכי גדול בארצות הברית, שהפך את פרי לאמריקאי השחור הראשון שהוא בעלים של אולפן. האולפן מכיל 12 במות צילום, וכבר הספיק לארח את צילומי "פנתר שחור" (כשעוד היה בבנייה) והסדרה "המתים המהלכים", את אחד העימותים של המפלגה הדמוקרטית ואת טקס "מיס יוניברס" 2019. "הסטודיו הזה הוא כמו מגדלור", אמר טיילר בריאיון ל"וראייטי" אשתקד. "זו מורשת לבן שלי, לילדים מהשכונה שיביטו בו ויגידו לעצמם 'הוא עשה את זה?!'".

באותה שנה שבה רכש פרי את הקרקע, הוא גם רשם עוד הישג אישי, כשאירח באחוזה שלו בבברלי הילס אירוע גיוס כספים לוועידה הדמוקרטית, ואורח הכבוד היה אובמה. מול מיטב עשירי קליפורניה פרי זכה לשמוע את מודל ההשראה שלו מתפייט באריכות על הצלחתו האישית: "הסיפור של טיילר הוא הוכחה ניצחת למה שאפשרי באמריקה", נאם אובמה. "הוכחה לרעיון הזה — שלעתים נראה כאילו הוא נזנח או נבגד — שלפיו אם תעבדו קשה ותתייחסו ברצינות לאחריות שעל כתפיכם, אז לא משנה מאיפה התחלתם, לא משנה איך אתם נראים או מנין באתם, אתם יכולים להצליח באמריקה... אני גאה בך, טיילר".

על האדמה הזו שירתו חיילים שזממו איך להשאיר 3.9 מיליון שחורים עבדים, ועכשיו אחד השחורים האלה הוא בעל האדמה", אמר פרי על השטח שרכש. "אל תילחמו להשיג כיסא ליד שולחן הלבנים, עשו כמוני ובנו לעצמכם שולחן משלכם"

אולפני טיילר פרי. אולפן הקולנוע הכי גדול בארצות הברית, שהפך את פרי לאמריקאי השחור הראשון שהוא בעלי אולפן. צילום מסך מיוטיוב

הוליווד מכה על חטא

ארבע השנים האחרונות, שנות דונלד טראמפ בשלטון, היו שנות ההתפכחות של אמריקה כולה מהאמונה בהתקדמות של החברה לעתיד שוויוני יותר. ובאקלים שבו הנשיא נותן רוח גבית לארגונים גזעניים מיליטנטיים, ומחאות Black Lives Matter קונות יותר ויותר אחיזה — גם הקולנוע של פרי נטען בחשיבות פוליטית עמוקה, אף שאופיו ותכניו לא ממש השתנו. הוא נתפס כעת כאקטיביסטי מעצם קיומו, משום שפרי מייצר נוכחות ליוצרים שחורים ומקפיד על עבודה עם אנשי צוות שחורים. נוסף על כך פרי משקיע לא מעט מההון שמניבים לו הסרטים הללו בסיוע פילנתרופי לקהילה שלו, מטיפול בבעיות חברתיות במדינות הדרום, דרך שיקום עניים וסיוע לדרי רחוב ועד תמיכה בקורבנות של אלימות משטרתית.

מנגד, עידן טראמפ גרם גם להוליווד והתקשורת להתחיל להכות על חטא ולהכיר בכך שבכל הקשור לפרי הן חלק מהבעיה — שלא מעט מהביקורות נגדו והדלתות שנסגרו בפניו הן תולדה של דעות קדומות. אולי זו הסיבה לכך שב־2019 "הניו יורק טיימס" החליט לוותר על התיווך, ונתן לפרי לדברר את עצמו ולכתוב מאמר שבו סיכם את 20 שנותיו בתור היוצר והשחקן של מדיאה. פרי בחר לספר על הנשים שפגש במשחקי הפוקר השבועיים של אמו: "הן דיברו שם על כל הצרות שלהן, ומדי פעם מישהי זרקה בדיחה והן התגלגלו מצחוק. זו היתה כיתת האמן הראשונה שלי, כילד בן 6 שמבין שהומור יכול לבוא יד ביד עם צער. כשאבא שלי היה מגיע הביתה עם התקפי האלימות שלו, הייתי מצחיק את אמא שלי בחיקויים שלה עם החברות שלה, והצחוק שלה היה תרופה לנשמתי הצעירה. למורת רוחם של המבקרים, התחלתי לכתוב על דברים רציניים מאוד לצד דברים מצחיקים מאוד, כי ידעתי שהקהל שלי מלא בנשים, כמו אלה שהכרתי כשהייתי ילד. הבנתי מהר מאוד שהקהל שלי, אפריקאים־אמריקאים ממעמד הצווארון הכחול, מוצאים אצלי השראה, שהם מקבלים תשובות להרבה דברים שקורים בקהילה שלהם ושאיש לא מדבר עליהם. ראיתי איך גבר מגוחך בגובה כמעט שני מטר לבוש בשמלה משתמש בהומור כחומר אלחוש כדי לדבר על נושאים רגישים כמו אונס, תקיפה מינית וחוסר היכולת לסלוח".

ההחלטה של פרי להתמקד בגיבורות ולפנות לקהל יעד נשי היא המפתיעה והמעניינת ביותר שלו כיוצר. הוא רואה בנשים את בנות הברית שלו, ויוצר הקבלה בסרטיו בין האופן שבו השחורים דוכאו בידי לבנים לבין האופן שבו נשים סובלות מגברים, באופן היסטורי ושיטתי. כנוצרי מאמין, הוא גם מוסיף מסרים של סליחה, מחילה וגאולה בכל סרטיו. בשנים האחרונות, ככל שהוא מתרחק מקומדיות, הוא פונה ליצירת מלודרמות העוסקות בנשים שמגלות שבעליהן רימו אותן והן מחליטות לנקום. אם הנקמה של מדיאה נעשתה כפארסה מוקצנת וסלפסטיקית, הנקמה בסרטיו "Acrimony" ו"A Fall From Grace" (שניהם זמינים בנטפליקס) היא אלימה יותר.

פרי טוען כי "מדיאה בהלוויה" מ־2019 יהיה הסרט האחרון של מדיאה. אבל אם נדמה שהביקורות הקטלניות השפיעו עליו והוא מחפש עכשיו כבוד והצלחה ממסדית, הוא ממהר להבהיר: "על כל מבקר שאמר כמה סרטיי נוראיים, ורוב המבקרים האלה לא היו שחורים, קיבלתי אלפי מכתבים מאנשים שסיפרו לי איך סרטיי שינו את חייהם. אם הייתי מתמקד בביקורת לא הייתי הבעלים של האולפן הזה כיום. לא הייתי מגיע לכאן בלי מדיאה".

אובמה ופרי מתחבקים באירוע גיוס כספים, 2012. "הסיפור של טיילר הוא הוכחה ניצחת למה שאפשרי באמריקה", אמר אובמה. צילום: אי.פי.איי

מרפי ב"הפרופסור המטורף 2" (2000). פרי הוא חלק ממסורת של קולנוע כל־שחור ארוכה, שהממסד תמיד התעלם ממנה. צילום: אי.פי.איי

עולה לליגה של הטיטאנים

2020 היתה השנה שבה פרי סוף סוף קיבל כבוד ממסדי. אולי ההכרזה שלו על כך שמדיאה שלו פרשה לגמלאות גרמה לתקשורת המיינסטרים להבין שהוא התבגר. בטקס האמי האחרון הוא קיבל את פרס חבר הנאמנים הנחשב — היוצר השחור הראשון שזוכה בהוקרה הזאת ב־42 שנות הפרס. באותו חודש "פורבס" הכריז עליו מיליארדר טרי והמגזין "טיים" בחר בו לאחד ממאה האנשים המשפיעים של השנה, אבל לא בקטגוריית האמנים, אלא בקטגוריית הטיטאנים, כי פרי כבר דילג למשבצת הטייקונים. מי שכתבה את הטקסט לפרויקט של "טיים" היתה אופרה ווינפרי, שהיתה אחת התומכות הגדולות הראשונות שלו ומי שפרי מציין שהיתה מודל חיקוי עבורו.

פרי מבין שעכשיו, בהיותו בעלים של אולפן, עבודת הניהול עשויה לגרום לו להאט בעבודת היצירה והבימוי. והתוכניות שלו לגבי עתיד האולפן שלו גרנדיוזיות. הוא מתכנן להקים מתחם שעשועים ומסחר בסמוך כדי להפוך את המקום לאטרקציה תיירותית, בדומה לאולפני יוניברסל. ובריאיון ל־CNN אמר שהוא מתכנן לשנות את שמות הרחובות הסמוכים לאולפן, הקרויים על שם קצינים מצבא הדרום בימי מלחמת האזרחים, ולקרוא להם על שם אבות־אבותיו העבדים. "זה הרבה יותר מצדק פואטי", הוא אמר.

המהלך הזה, כמו כל הקריירה שלו, מבהיר עד כמה המאבק האישי של פרי הוא בעצם מאבק על התודעה הקולקטיבית באמריקה למען הדורות הבאים. "אנשים לא מבינים עד כמה זה חשוב לתת לילדים שחורים דוגמאות לאנשים שהצליחו מחוץ לגבולות השכונה", הוא הסביר ל"וראייטי". "כשאני גדלתי המצליחנים היחידים היו הסרסורים והכומר. עכשיו אני יכול להרחיב לילדים את האפשרויות. שחורים לא חייבים להיות ספורטאים כדי להצליח, הם לא חייבים להגביל את עצמם למה שאנשים מסביבם אומרים: 'זה מה שאתה יכול להיות'. אתם יכולים להיות מנכ"לים, אתם יכולים להיות מנהלי אולפנים".