ב

חודש שעבר הוצג בכנס סטטיסטיקאי הספורט Nessis ניסוי מרתק, שמכה כעת גלים בקהילת הכדורגל האמריקאית. סם גרגורי, עובד לשעבר בחברת הספורט־דאטה SportLogiq (וכיום אנליסט בקבוצת אינטר מיאמי), השתמש ביכולת הניתוח של החברה כדי לקחת כמה דקות מהמשחק בין נבחרות סנגל ופולין ממונדיאל 2018, ולהפוך אותן למשחק בין דמויות קווים: המהלכים, הטקטיקות, התנועות והמהירויות הוצגו נאמנה — רק עם דמויות מצוירות, גולמיות מאוד. את המקטע המעובד גרגורי הציג ל־50 איש, שראו אותו ללא צבע עורם של השחקנים, דגלם, או כל שיוך אתני, לאומי או תרבותי אחר. 50 איש אחרים, ששימשו קבוצת ביקורת, צפו במקטע המקביל מהמשחק המקורי, וראו שכל שחקניה של נבחרת סנגל היו שחורים, ושנבחרת פולין הורכבה כמעט כולה משחקנים לבנים.

תוצאות הניסוי מראות שתפיסות גזעניות הן חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אנחנו צופים בספורט. צופי המשחק המקורי קבעו ברוב של 70% ששחקני נבחרת סנגל הפגינו יותר "מהירות ואתלטיות" מהשחקנים הפולנים. אבל בקבוצה שצפתה בדמויות המצוירות, 62% טענו שדווקא הפולנים היו מהירים וחזקים יותר. כשזווית הראייה האתנית נמחקה, התאיידו גם ההבחנות לגבי סגנון המשחק.

שחקנים שחורים, שחווים על בשרם את ההטיה הגזעית, מדברים עליה בגלוי. "כשמשווים אותי לחלוצים אחרים, אף פעם לא מחמיאים לי על הכישרון", אמר ל"ניו יורק טיימס" רוֹמֵלוּ לוּקאקוּ, החלוץ האפרו־בלגי שחזר לאחרונה לצ'לסי. "היה אפילו עיתונאי שאמר שאסור להחתים אותי כי אני לא אינטליגנטי. זה כאב". לוקאקו הוא כנראה הכדורגלן הרב־לשוני ביותר בהיסטוריה (הוא דובר שמונה שפות!), וכדורגלן ורסטילי וחכם שתנועתו ללא כדור מפרקת הגנות, בדיוק כפי שעושים זאת המהירות והכוח שלו.

לפי דריל מורי, הג'נרל מנג'ר של פילדלפיה, ההטיה הגזעית משפיעה גם על קבלת החלטות של מנהלי קבוצות. לכן מורי אסר על הסקאוטים שלו להשוות בין שחקנים על פי דמיון פיזי: הוא רוצה שישוו בין השחקנים אך ורק לפי המספרים שהם מייצרים, ולא לפי דעה על התנהלותם על המגרש.

הבעיה חמורה עוד יותר כשצריך לבחור מאמן או מנהל קבוצה על פי יכולות הניהול שלו, כשאין אנליטיקס מתקדמים לגבי עבודתו. סביר בהחלט להניח שבעלי קבוצות בוחרים מאמנים ומנהלים לפי תפיסות סטריאוטיפיות — או חמור יותר, לפי יכולתם לשווק את עצמם ולא לפי יכולתם לבנות קבוצה.

זו בעיה שקיימת גם בעולם התעסוקה: קשה לראות מעבר לסטריאוטיפים או לגישה של אדם מסוים. לפי מחקר משותף של חוקרים מאוניברסיטת סאות'המפטון ומאוניברסיטת אמסטרדם שהתפרסם לאחרונה, עובדים עם מאפייני הפרעת אישיות נרקיסיסטית מקודמים מהר יותר מאחרים. לפי המחקר, הדבר קשור ליכולתם לייצר "נראות" של כישורי ניהול, בייחוד "מפגני עוצמה". העניין הוא שנרקיסיסטים הם מנהלים איומים: הם ספוגים תחושת עליונות, אינדיבידואליזם קיצוני ותפיסות "מגיע לי", ומפגינים יהירות, חוסר אמפתיה וחוסר יכולת לקבל ביקורת. הם גם ממוקדים בהשגת כוח, כבוד וכסף, ולא בעבודה או במשמעויות הערכיות של מעשיהם.

הנטייה לקדם נרקיסיסטים ולבחור בהם כמנהיגים טבועה בנו מילדות, כפי שהתגלה במחקר אחר של אוניברסיטת אמסטרדם, הפעם בשיתוף אוניברסיטת אוסטין. המחקר, שנערך בקרב 332 ילדים בני 7–14, נעזר בשאלונים כדי לזהות סימני "נרקיסיזם ילדותי" (למשל, ילד שחושב ש"לילדים כמוני מגיע משהו אקסטרה"), ואז שאל מי מהילדים מתאים להיות "מנהיג אמיתי". 23 מתוך 24 הכיתות שנבדקו בחרו את הילדים הכי נרקיסיסטים כמי שראויים להנהיג. "אפילו ילדים נופלים בקסמיהם של נרקיסיסטים", הסבירו החוקרים. בשלב השני, החוקרים נתנו לילדים משימות בקבוצות, ואז שאלו אותם על תרומתם של ילדים אחרים למשימה. התברר שדווקא הילדים "שנתפסו על ידי חבריהם כמנהיגים לא הצליחו כמנהיגים בפועל", והתגלו כהכי פחות יעילים בניהול או בעבודה בצוות.

הספורט, כאמור, יכול להתגבר על תפיסות סטריאוטיפיות לגבי שחקנים מקבוצות אתניות שונות, כי בספורט יש נתונים: אם יש שחקן לבן מהיר יותר משחקן שחור, יהיה איזשהו מכשיר שימדוד זאת. לעומת זאת, מקומות עבודה, ואפילו מדינות שלמות, מתקשות לזהות מיהו מנהיג אמיתי — ומי סתם נרקיסיסט.