ל

קום בבוקר, לצחצח שיניים, לשתות קפה במרפסת. לראות קצת שמים. לסדר את הבית, אולי לבשל, ושוב קפה במרפסת, או סיגריה. לצפות בסדרה, אולי לקרוא ספר, ולצאת שוב לבדוק מה קורה במרפסת, להשקות קצת את העציצים, לטאטא את העלים. בסוף היום לצאת החוצה עם כוס יין או תה, וללכת לישון — ושוב. ושוב. ושוב. ככה נראו רבים מימי הסגר הראשון והשני: כלואים בבית בחוסר מעש, כשהמרפסת היא החוץ היחיד שאפשר לבקר בו בלי לחשוש. בימים טובים קורה משהו מעניין ברחוב, מישהו צועק בטלפון או כלב נובח, ובימים ממש טובים יש איזו התנהלות רב־מרפסתית בהשראת רחובות איטליה, קידוש משותף במרפסות או שירה בציבור. אבל רוב הזמן הימים נראו אותו הדבר, כאילו מתנגנים בלופ.

"לופ — סרטון של כמה שניות שניתן לנגן במחזוריות מעגלית — הוא כלי שימושי מאוד באנימציה", אומר האנימטור בן מולינה (29), שאוצר את תערוכת האנימציה "במרפסת", שתוצג משבוע הבא במרכז תרבות אניס ביפו במסגרת שבוע האיור בתל אביב. בשונה מיצירות כמו סרטים או ספרים, שיש להן התחלה וסוף מובהקים, מסביר מולינה, בלופ יש רק רגע אחד מתמשך: "התעקשנו כאן על לופ כקונספט, כי הוא פורמט מאוד חזק לתיאור התקופה המשונה הזאת של הסגרים, שבה כולם היו תקועים בבית וכל יום חוזר על עצמו, בלי נופים חדשים או אנשים חדשים".

"במרפסת" תציג כ־100 סרטוני אנימציה קצרים, שרצים בלופים ומספרים את סיפורי הבדידות, גילוי השכנים, החיבור לרחוב והכמיהה לחופש, כפי שנחוו ממעקה המרפסת — החוץ היחיד שיכולנו לנכס לעצמנו בתחילת משבר הקורונה. הפרויקט יוקרן על חזית בניין, באופן שמדמה בית רב־מרפסות: "יצרנו בניין שבכל דירה בו יש מרפסת, ובכל אחת מהן קורה משהו אחר", אומר מולינה. "כל אחד הביא את מה שהתקופה הזאת עשתה לו: דיכאון, חרדה, שמחה להישאר בבית במקום לעבוד, געגוע ועוד".

מתקשרים כמו תנים מייללים

המחשבה על התערוכה התחילה כשהפייסבוק של מולינה התמלא בפוסטים של קולגות מתעשיית האנימציה שהתקשו להתמודד עם השעמום של הסגר וחיפשו פרויקטים אמנותיים כדי למלא את הזמן. "אנימטורים רגילים להיות מאוד עסוקים, לשבת גם 12 שעות ביום על המחשב לעבוד, ופתאום הכל נעצר, אף אחד לא ידע איך לאכול את זה", מספר מולינה. "אז יחד עם חבריי לנה פרידמן, אדר דוד ומתן וייסברוט החלטנו להקים פרויקט משותף צנוע, שלא דורש יותר מדי השקעה. הוצאנו קול קורא לאנימטורים, וצירפנו תבנית פשוטה ובסיסית של מרפסת שמכתיבה קומפוזיציה ורעיון מרכזי. במקור זה היה אתגר אינסטגרם, שפורסם בחשבון @loop.im. ועכשיו הוא מקבל תערוכה של ממש".

למה דווקא מרפסת?

"רצינו מוטיב מאחד לכל היצירות, והמרפסות מבחינתי הן סמל התקופה. הן הפכו להיות הבחוץ שלנו, מקום המפלט. בזמן הסגרים המרפסת שלי הפכה להיות המקום שדרכו חוויתי את שאר העולם. לאט לאט גם שמתי לב שאני מבלה בה הרבה יותר — העדפתי את זה על להיות תקוע בבית. רציתי להרגיש חלק מהעולם אז הסלון שלנו פשוט עבר החוצה. וככה זה היה אצל כולם. כשאנשים התחילו לצאת למרפסות ולשיר זה הזכיר לי תנים שמתקשרים דרך יללות מרחוק. כשאתה לא יכול להיות קרוב לאנשים, אתה עדיין מרגיש צורך להיות חלק ממשהו, אז עושים מה שאפשר עם מה שיש בנמצא".

איזה מסר עובר מריבוי המרפסות בתערוכה?

"המטרה שלי היתה לייצר קפסולה של התקופה הזו של הסגר הראשון, מין גלריה של התודעה של היוצרים בזמן ההוא. והכוח של הפרויקט הוא בריבוי ומגוון היצירות. כי זו היתה תקופה מאוד מיוחדת בזמן, נקודת תפנית בהיסטוריה, וכל אחד חווה אותה אחרת לגמרי".

עברו כמעט שנתיים מהסגר הראשון, למה חשוב להציג את התערוכה עכשיו?

"אז עוד היינו בתוך זה, עכשיו אנחנו כבר יכולים להסתכל על הדברים מפרספקטיבה של זמן ולעכל. אני זוכר שכשעבדנו על הפרויקט התחושה היתה שהנה עוד רגע זה נגמר וחוזרים לשגרה, בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו שנתיים אחרי עם האיום הזה של הסגר עוד באוויר, יש יוצרים שסיימו לימודים בזמן שעבר, או הפכו להיות הורים. אז יש כאן גם הזדמנות לראות את הנאיביות שהיתה אז".

בן מולינה: "לופ - סרטון של כמה שניות שניתן לנגן במחזוריות מעגלית - הוא פורמט מאוד חזק לתיאור התקופה המשונה הזאת של הסגרים, שבה כולם היו תקועים בבית וכל יום חוזר על עצמו, בלי נופים חדשים או אנשים חדשים"

טמיר אהרוני: "הקורונה תפסה אותנו בניו זילנד. בתוך ארבעה ימים היינו כבר בארץ בבידוד, מתקשים להכיל שלפני רגע טיילנו באינסוף של הרים ויערות, ועכשיו אנחנו כלואים בחלל קטן אחד. את התחושה הזאת ניסיתי להעביר בלופ"

ענק במרפסת, אוקיינוס בסלון

אחד היוצרים המשתתפים בתערוכה הוא טמיר אהרוני (31), יוצר אנימציה עצמאי ומעצב בלייטריקס, שמציג בלופ שלו דמות ענקית שיושבת דחוסה עד כדי להתפקע במרפסת קטנטנה. "כמו את רוב העולם, גם אותי הקורונה תפסה עם המכנסיים למטה. בת הזוג שלי ואני היינו באמצע טיול ארוך בניו זילנד והבנו שאנחנו חייבים לחזור לארץ. בתוך 12 שעות מקבלת ההחלטה כבר היינו על מטוס, והמסע לארץ נמשך עוד ארבעה ימים מלאים בביטולי טיסות והרבה חוסר ודאות. בסוף מצאנו את עצמנו תקועים בדירה, מבודדים, לא מאמינים שלפני רגע צעדנו בהרים וביערות, כשהטבע האינסופי פרוש לרגלינו, ועכשיו אנחנו כלואים שנינו בחלל קטן אחד. ואת התחושה הזאת ניסיתי להעביר בלופ שיצרתי — אובדן פרופורציה מוחלט, אבסורדי כמעט, שנוצר במעבר מקיצון אחד לקיצון אחר. אלה ניגודים שהתקשיתי מאוד להכיל".

גם האנימטורית העצמאית יהלי הרבט (32) בחרה דימוי סוריאליסטי ללופ שיצרה עם דפנה אוודיש, ומציג שתי דמויות, אחת משתזפת, והאחרת נראית בתוך הבית כאילו היא שוחה בתוך מים עמוקים. "הסגרים נחתו עליי כשעבדתי על הסרט "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן, אז היה לי מזל גדול כי הפרנסה שלי לא הושפעה. ועדיין היה לי קשה לעבור מעבודה משותפת בסטודיו לעבודה לבד מהבית — הרגשתי שהעבודה משתלטת לי על החיים, כי לא היתה ממש הפרדה בין זמן פנוי לזמן עבודה. התקופה הזו הציפה אצלי המון מחשבות על העולם ועל החיים, והרגשתי שאני רוצה להתעסק במה שעובר עליי עכשיו, ולא לתת לזה פשוט לחלוף לידי, ולכן מאוד שמחתי לקבל את הקול הקורא".

המרפסת עזרה לך בסגרים?

"לא, כי בבית שלי אין מרפסת. זו שמופיעה בלופ שיצרנו מבוססת בכלל על המרפסת של דפנה באמסטרדם. הכרנו בלימודים בבצלאל ומאז אנחנו חברות קרובות מאוד. לפני הקורונה נהגתי לבקר אותה הרבה, ובכל פעם היינו יושבות לשתות קפה במרפסת האירופאית שלה, משקיפות על הרחוב ומדברות. היה בזה משהו קסום. ניסינו להחיות את המרפסת הזו ואת המפגשים שלנו, שהיו חסרים לנו מאוד, דרך האנימציה".

איך הגיע הים למרפסת?

"בשלב מסוים בסגר נהיה חם ממש, והיה לי כל כך משונה שלא יכולנו ללכת לים או לבריכה, אז ניסינו לדמיין עולם שעושים בו הכל מהבית, אפילו לשחות בים. דפנה ציירה את הדמויות ועיצבה את הפריים בבית שלה באמסטרדם, ואני הנפשתי את הדמויות מירושלים. זה עוד יתרון גדול של אנימציה — אפשר לשתף פעולה מרחוק".