/// איציק אברכהן מכיר במגבלות הכוח /// שלמה אליהו חייב כרטיס אדום /// משפט נתניהו מגיע לעד הכי משמעותי /// היבואנים לא שמעו על צניחת הדולר
מוסף כלכליסט | 11.11.21
חתיכת שבועיים עברו על מנכ"ל שופרסל איציק אברכהן. אחד המנכ"לים החזקים והמשפיעים במשק, הקאובוי נטול בעל השליטה, שבלחיצה על הדק אקדח המחירים יכול להמית או להחיות את האינפלציה, חווה על בשרו את שבריריות הכוח.
תחילה הרמיזות שלו על גל התייקרויות בלתי נמנע גררו מתקפה תקשורתית, גם על רקע האינטרס הגלוי של שופרסל לייקר את מוצרי המותג הפרטי שלה עצמה. אחר כך נחשף אתר המכירות המוזל של שופרסל לחרדים והחלה להתרומם מחאה חברתית, שמלווה בבקשות לתביעה ייצוגית. הפעם אברכהן נאלץ להתקפל בפומבי והפיץ בבהילות לכלי התקשורת סרטון כניעה שבו הכריז, בחולצה תכולה על רקע קיר אפרפר, על הקפאת פעילות האתר. שלשום הצרות זינקו בשלוש דרגות לפחות, כשחוקרי רשות התחרות פשטו על משרדי שופרסל (ושטראוס) ולקחו את אברכהן לחקירה בחשד לקרטל (הפרטים עדיין אינם ידועים במלואם במועד הירידה לדפוס).
בריאיון ל"כלכליסט" לפני ארבע שנים אמר אברכהן ש"כל זמן שאני בשופרסל, יעמוד לנגד עיניי סיפור המחאה החברתית הצודק". מילים כדורבנות. הימים האחרונים היו תזכורת כואבת עבורו לכך שגם המנכ"ל הכי חזק, שבהבל פיו יכול להכריע את עתידם של יצרנים וספקים, שחולש על מכירות של כ־15 מיליארד שקל במפלצת רב־זרועית של סופרמרקטים, פארמים, כרטיסי אשראי, תיירות ונדל"ן — גם הוא כפוף בסופו של דבר לעוצמה של הלקוחות הכי קטנים שלו. הצרכנים. לפעמים היא מתבטאת במחאה פומבית סוערת, לעתים היא מתגלמת בחובה של החוק לשמור עליהם מפני התייקרות שלא כדין. אבל היא תמיד קיימת.
/// אמיר זיו
שוב חוזרת הדרמה המוכרת במגדל: בעל השליטה שלמה אליהו מואס באחד משני הקודקודים ומתחיל בהליך דחיקתו החוצה. מהיום שבו רכש אליהו את השליטה בחברת הביטוח ב־2012 הוא החליף 11 מנכ"לים ויו"רים. הפעם הקורבן הוא היו"ר יפתח רון־טל, שמכהן בתפקידו כשלושה חודשים סך הכל. בריאיון ל"מוסף כלכליסט" עם תחילת כהונתו אמר רון־טל: "נכון שהסטטיסטיקה לא לטובתי, אבל יש לי סיכוי לא רע להצליח במגדל". ובאשר למוניטין של אליהו? "אני רואה בזה אתגר ענקי, לא סיכון. אנחנו מכירים הרבה שנים". עכשיו הוא באמת מכיר.
אליהו נקט מהלך שחותך את שכרו של רון־טל ב־10% ובעיקר מותיר אותו חשוף לתביעות על ביצוע תפקידו — כנראה נקמה על כך שהמועמד שלו לא נבחר למנכ"ל. סביר להניח שבקרוב יתחיל לחפש יו"ר חדש. חוסר היציבות הניהולית במגדל אינו עניין רכילותי — זו חברה שמנהלת כ־300 מיליארד שקל מחסכונות הציבור, והטרלול בניהולה מסוכן ומחייב טיפול. וחרף ההתערבויות של הממונה על הביטוח משה ברקת, אליהו מציב בכל פעם מוקש חדש. אולי אם המועמדים הפוטנציאליים יוותרו על ההזדמנות המפוקפקת לעבוד תחת אליהו, והוא יספוג סירוב אחר סירוב למינוי — אולי רק אז הוא יתקפל או שהוואקום המסוכן יאפשר לברקת להפעיל את נשק יום הדין, למנות נאמן לחברה ולקחת מאליהו את השליטה בפועל.
/// ירדן רוז'נסקי
בשבוע הבא יתייצב על דוכן העדים בתיק 4000 עד המדינה הראשון — ניר חפץ, דובר משפחת נתניהו לשעבר. ונשאלת השאלה כמה חבל הוא יכרוך סביב צווארו של הנאשם מספר אחת בנימין נתניהו.
עד כה עלו לדוכן עדי תביעה אבל לא עדי הפללה: מנכ״ל וואלה לשעבר אילן ישועה ומנכ"ל משרד התקשורת לשעבר אבי ברגר. לישועה לא היה קשר ישיר לנתניהו, ולברגר היו שתי אינטראקציות איתו — כשנתניהו נכנס למשרד התקשורת וכשהוא פיטר אותו. שניהם הרבו לשמוע על נתניהו — הראשון מאלוביץ, השני מאיתן צפריר — אך יכולתם להפלילו מוגבלת. לחפץ, לעומתם, ישנה היכולת, אבל צריך לסייגה. ראשית, כעד מדינה משקל עדותו מופחת. שנית, סביר שנתניהו יגיע לאולם ויסתכל לעד בעיניים, עובדה שעלולה לרכך ואולי לשתק אותו. שלישית, וזו גם בעיה של עדים נוספים בתיק הזה — נטייתם שלא לומר את האמת צצה מדי פעם.
אבל, זה מה שיש. במשפט פלילי לפעמים גם העדים, לא רק הנאשמים, אינם צדיקים. והאמת, מסכנה שכמותה, נחבטת ומיטלטלת בין תובעים לסנגורים מושחזים שלשים אותה לצורכיהם. אבל הכותרת היא שאחרי חפץ יהיה אפשר לפחות להעריך סוף סוף אנה מועדות פני התיק הזה.
/// משה גורלי
הדולר צנח השבוע לשפל של 25 שנה מול השקל, וללא התערבות בנק ישראל כנראה היה ממשיך לצלול עוד יותר ומאתגר את רף ה־3 שקלים. התחזקות השקל, חרף היותה עדות לחוסנו של המשק הישראלי, נחשבת צרה צרורה עבור התעשייה המקומית שמייצאת לחו"ל. המשוואה פשוטה: הכנסות היצואנים, שמתורגמות מדולרים לשקלים, קטנות, בזמן שההוצאות על שכר, מסים וכל היתר נשארות כפי שהן.
לצרכן הישראלי מנגד, התחזקות השקל אמורה להוות ברכה, בטח בשיאו של חודש הסיילים הבינלאומי. הרי היבוא אמור להיות זול יותר, לפי אותו היגיון. אמור במדינה מתוקנת — אבל לא בישראל. כך למשל שסטוביץ', יבואנית קולגייט, ברילה, פלמוליב ואג'קס, החליטה שדווקא עכשיו הזמן לייקר את מוצריה. תירוצים לא חסרים: שרשראות האספקה בעולם תקועות, מחירי הדלק בעלייה וגם עלויות השינוע הימי זינקו – הכל טוב ויפה, אבל היחלשותו הדרמטית של הדולר הפכה פתאום חסרת השפעה לחלוטין. אז לפני שמחליפים את מדבקות המחירים על המוצרים בסופר, אולי יואילו בטובם שסטוביץ' ויתר היבואנים לשקלל גם את הגורמים שפועלים לטובת הצרכנים, לפני שהם מגדילים את הרווחים שלהם על חשבונם.
/// רועי ברגמן
אין דבר שהישראלים כמהים לו יותר מתיירים שיבקרו כאן. רק בשבוע שעבר נפתחו שמי ישראל לתיירים יחידים, והשבוע מקדמת הממשלה מתווה חדש שיאפשר גם לקבוצות מאורגנות לנחות בארץ, אפילו אם טרם חוסנו במנה שלישית. העיקר שיבואו. מדברים כמובן על דחיפות כלכלית בהקשר הזה, אבל כדאי לזכור שבמקביל לכסף ולמקומות עבודה, כשאנחנו מדברים על תיירים אנחנו גם מדברים על עצמנו.
זה לא מקרי שעל אחת הכרזות המוכרות מימי קום המדינה נראו שני אנשים מחובקים לצד הכיתוב "הסבר פניך לתייר". מדובר במשאלת לב של הישראלים לגבי עצמם, בעיקר משום שאנחנו חושבים על תיירים את כל מה שהוא לא אנחנו: הגברים מנומסים ושקטים; הנשים אלגנטיות ופלרטטניות; והם נוצרים הגונים שאפשר למכור להם "מים קדושים" במחיר ששום ישראלי לא ישלם. התייר הוא לעד נציגה של מדינת עולם ראשון מסודרת, חלומית ונינוחה, שנוחת מסיבותיו התמוהות לתוך ג'ונגל כאוטי.
אבל שלל הדימויים הללו טומנים בחובם קריצה. כי התיירים למעשה גורמים לנו לחוש נחשקים, נועזים, מבוקשים ואפילו אקזוטיים. בלי תיירים בארץ מתגלה אמת מטרידה בהרבה — אנחנו לא כאלה מעניינים כשאנחנו לבד עם עצמנו. בלי התייר, שבראש שלנו מתרשם מהחופים, השמש, הנשים והחומוס, אנחנו סתם מדינה של פקקי תנועה וריבים בכנסת. אנחנו חייבים שיבואו תיירים, כי רק דרכם אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו דברים יפים.