חמותי עלתה מפולין ב־1937 מבית שעסק ברקמה, והקימה עם חמי מפעל בירושלים, כי היה לזה ביקוש בקרב הערביות ממזרח העיר. ב־1946 נכנס למפעל נציג המוסדות הלאומיים, שחיפש מפעל דגלים מקומי, כדי לא לנסוע לתל אביב בכל פעם שעולה הצורך. וכך הם התחילו לעסוק גם בדגלים בהתרגשות גדולה ותחושת כבוד. לאחר מלחמת העצמאות ירד הביקוש לרקמות, ומאז אנו מייצרים רק דגלים.

אנחנו מייצרים דגלים מודפסים ודגלים רקומים. הדגלים המודפסים יומיומיים יותר והרקומים, המיוחדים יותר, משמשים לאירועים רשמיים ומוסדות.

הדגלים שלנו מלווים את מדינת ישראל במשך רוב שנותיה בכל הטקסים הרשמיים: הדלקת משואות ביום העצמאות, חילופי רמטכ"ל ומפקדים, השקת צוללת חדשה וכו'.

בשנת 1977 ייצרנו דגלי מצרים לכבוד הביקור של סאדאת בישראל. המפעל שלנו היה ממוקם אז ליד אולפני הרדיו של רשות השידור, כך שעיתונאים כל הזמן היו עוברים שם ולאט לאט התחברו איתנו. בוקר אחד מישהו שעבד בחדשות בערבית סיפר לנו ששמע ממקורותיו שיש סיכוי שסאדאת יגיע ארצה. זה היה עשרה ימים לפני הביקור, ואף אחד עוד לא ידע כלום, כי זה עוד לא פורסם בשום מקום.איציק בעלי ניגש לגרפיקאית שלנו וביקש שתכין שבלונה של דגל מצרים. זו היתה קצת בעיה, כי זו הרי היתה מדינת אויב, ולא היתה לנו דוגמה שלו בנמצא. אז אותו עיתונאי הביא לנו דגל מצרים שהיה לו בבית ממלחמת יום כיפור, והכנו לפיו שבלונה ובדים מתאימים, כדי שאם יהיה משהו, נהיה מוכנים. ברגע שהכל היה מוכן, התפרסמה הידיעה שסאדאת מתכנן להגיע ארצה. הביקור התקיים במוצאי שבת וההודעה עליו היתה ביום שלישי או רביעי, כך שמיד נכנסנו למרתון של ייצור מאות דגלים — הבאנו את הילדים למפעל ולא הלכנו הביתה, ישנו על המכונות. כשכבר יצרו איתנו קשר ממשרד החוץ עם הבקשה להכין דגלים, היינו מוכנים. והתוצאה היתה שכל הדרך משער הגיא ועד ירושלים היתה מלאה בדגלי מצרים שאנחנו הכנו – הרגשנו שאנחנו שותפים לעשיית היסטוריה.

שיטות העבודה שלנו לא השתנו במשך 50 שנה. אני ואמא שלי משמרים את השיטות המסורתיות, שבהן עבדו גם הסבים שלי. עיקר הדגלים שאנחנו מייצרים נעשים בהדפסה. התהליך הזה מתחיל בעיצוב גלופה – מסגרת מתכת שעליה יש בד רשת, שדרכו הצבע יכול לחדור. צפיפות הרשת יכולה להשתנות, וכך להשפיע על כמות הצבע שעובר דרכה. אחותי מעצבת במחשב את צורת הגלופה בהתאם לסמל הנדרש, לאחר מכן אנחנו מדפיסים את העיצוב על נייר פרגמנט ומעבירים את הסמל מהנייר לרשת. וכשיש יותר מצבע אחד בסמל נדרשת יותר מגלופה אחת, כי כל צבע מקבל שכבה וגלופה נפרדת. אחרי שהגלופות מוכנות מכינים את הצבעים – אני קונה צבעים בסיסיים ומערבב כדי להגיע לגוון המדויק — אני נעזר בקטלוג צבעי פנטון שבו כל גוון מחולק לאחוזים מסוימים, כמו מתכון שלפיו צריך לערבב, וגם כמובן בודק לפי העין שזה אכן מתאים. לאחר מכן מבצעים את ההדפסה עצמה: בהתחלה מניחים את הגלופה על השולחן, צובעים אותו ואז מניחים עליו את הבד, כדי שהצד ה"אחורי" יקבל גם הוא צבע, וצובעים את הצד ה"קדמי". אחרי ההדפסה נותנים לדגל 20 דקות להתייבש ואז מכניסים אותו למכונה שעושה פיקסציה – נותנת מכת חום גדולה כדי שהצבע יתייצב ולא ירד בכביסה.

גלופה לדגל ישראל

"בדגלים מודפסים התהליך מתחיל בעיצוב הגלופה להדפסה – מסגרת שעליה יש בד רשת, שדרכו הצבע יכול לחדור. צפיפות הרשת יכולה להשתנות, וכך להשפיע על כמות הצבע שעובר דרכה. את הגלופה מניחים על השולחן, צובעים אותו ואז מניחים עליו את הבד, כדי שהצד ה'אחורי' יקבל גם הוא צבע, ואז צובעים את הצד ה'קדמי'".

דגל צריך להיות צבוע משני צדדיו וההדפסה הדיגיטלית לא נותנת מענה לזה. בהדפסה ידנית כמו שאנחנו עושים אין הבדל בין שני הצדדים, אבל בהדפסה דיגיטלית הצד ה"אחורי" מקבל רק 70% צביעה.

כן, יש לנו גם דגלים ברקמת חוט ורקמת אפליקציה. רקמת אפליקציה היא טכניקה לשילוב של שני בדים שונים. למשל אם נרצה לייצר את דגל יפן, ניקח בד לבן ועליו נניח בד אדום, נשרטט על גבי הבד האדום עיגול בקוטר הרצוי, ונרקום על גבי השרטוט באמצעות מכונה. אחר כך נגזור ידנית את קצוות הבד כך שנישאר עם עיגול אדום על גבי הבד הלבן, ואז נרקום קונטור (גימור אסתטי) על קצוות העיגול. רקמת חוט, לעומת זאת, היא טכניקה חדשה יחסית, שבה אנחנו מייצרים סמל שהוא רקום כולו באמצעות מכונה.

דגלים מודפסים אנחנו יכולים לייצר כמה מאות ביום. בדגלים רקומים הכמות תלויה ברמת הקושי — זה נע בין יום לשבוע.

אנחנו שישה עובדים, כולל אותי ואת אמא שלי. לפני יום העצמאות העומס עולה, אז בני המשפחה נרתמים ואנחנו מגייסים גם עובדים זמניים.

בעיקר מפעלים, מוסדות ציבור, צה"ל והמשטרה, אבל לא רק. יש גם לא מעט אנשים פרטיים שמגיעים עם דגל של סבא שלהם שהתבלה, והם רוצים לקנות אחד חדש שנראה אותו הדבר. אנחנו לא עובדים עם חנויות או מפיצים, רק באופן ישיר מול הלקוחות.

לצערי היום רוב דגלי ישראל מיוצרים בסין, אפילו שמ־2005 החוק מחייב מוסדות וגופים ממשלתיים לקנות דגל ישראל שמיוצר בארץ. אבל כמו בהרבה מקרים — החוק קיים אבל לא נאכף, כלומר אף אחד לא בודק אם הדגל יוצר בארץ. אני נלחמת בשיניים שכל עוד אני חיה נישאר כאן ונמשיך לייצר את דגל ישראל. חשוב לי שדגל ישראל ייוצר בארץ, כשאני רואה דגלים מסין זה כואב לי בלב. דגל צריך שיהיה כבוד כלפיו, ובפרט הדגל הישראלי שהגיע לצורתו מהטלית.  חמותי עבדה כאן כמעט עד יומה האחרון, אצלנו אומרים "משורה ישחרר רק המוות", ועבורי המפעל הזה הוא לא רק פרנסה, אלא גם חדוות יצירה והתרגשות מעשייה.