א

חד הלהיטים הכי חמים באמריקה כרגע הוא "A Bar Song (Tipsy)", שיר פופ־קאנטרי של הראפר שאבוזי. זה נשמע כמו אנומליה, אבל שאבוזי אינו הראשון לשלב בין ז'אנרים לבנים ושחורים, והוא עושה זאת גם מתוך אג'נדה ברורה. "לי ולג'ק דניאלס יש היסטוריה משותפת", הוא שר בפזמון, קורץ לתרבות השתייה לשוכרה שנחגגה בעשרות להיטי קאנטרי בעבר, אבל גם לשלדים בארון של אמריקה: ב־2016 חשפה חברת המשקאות הוותיקה שבניגוד לגרסה המקובלת לסיפור היווסדה, שלפיה ג'ק דניאלס המקורי למד ממטיף כיצד לבשל וויסקי לפני כ־150 שנה, היה זה דווקא עבדו השחור של המטיף שלימד אותו את המתכון למשקה שהפך לאימפריה של ממש. כך שאבוזי בעצם מזכיר לאמריקאים, שבדומה לג'ק דניאלס (ולכלכלה האמריקאית בכלל) — גם מוזיקת הקאנטרי חייבת את הצלחתה הלבנה לעבדים שחורים.

שורשיו של הקאנטרי הם שירי עבדים שבוצעו במופעי המינסטרל שהועלו בארצות הברית במאה ה־19, והציגו שחקנים לבנים מרוחים באיפור שחור, שגילמו דמויות טיפשות ונלעגות ולוו בנגינה בכלים כמו בנג'ו, שחיקו כלים מסורתיים שהעבדים הביאו עמם מאפריקה. בשנות העשרים והשלושים, חברות התקליטים לקחו את השירים האלו, לצד שירי בלוז וגוספל בעלי שורשים אפריקאיים דומים, והפיצו גרסאות כיסוי שלהם בביצוע מוזיקאים לבנים כדי למכור סגנון חדש בעל שם פטריוטי שמייצג את תמצית האמריקאיות ה"אסלית".

הסערה שנוצרה בשנים האחרונות סביב החיבור המחודש בין מוזיקאים שחורים לבין הז'אנר הוותיק מעידה כמה עולם הקאנטרי עדיין מתעלם משורשיו השחורים. שירים כמו "Old Town Road" של ליל נאז אקס מ־2018 ו־"Daddy Lessons" של ביונסה מ־2016, שערבבו השפעות קאנטרי עם סגנונות כמו היפ־הופ ופופ, הפכו ללהיטים עצומים. ובכל זאת קהילת הקאנטרי השמרנית ברובה סירבה להכיר בהם כשירי קאנטרי "אמיתיים", והמוסדות הרשמיים בענף הציבו בפניהם מחסומים: כך למשל השיר של ליל נאז אקס הוסר ממצעד הקאנטרי של בילבורד בטענה שאינו עומד בקריטריונים של הז'אנר; והמועמדות של ביונסה לפרס הגראמי לשיר הקאנטרי הטוב ביותר נדחתה על הסף בידי האקדמיה מטעמים דומים.

ליל נאז אקס וביונסה כבר יצרו להיטי ענק שערבבו קאנטרי עם היפ־הופ, ובכל זאת קהילת הקאנטרי סירבה להכיר בהם כקאנטרי "אמיתי", ומוסדות כמו בילבורד ופרסי הגראמי הציבו בפניהם מחסומים

ציפוף השורות הזה נתן לביונסה את ההשראה להוציא אלבום קאנטרי שלם השנה, "Cowboy Carter". ואם שאבוזי רמז בעדינות על ההיסטוריה של הז'אנר בשיר שלו, הרי שביונסה עוסקת בה באלבום בפה מלא: היא הביאה כוכבי ענק של הז'אנר, כמו ווילי נלסון ודולי פרטון — כדי להראות את התמיכה והאמונה שהיא מקבלת מהם; בשירים אחרים היא מארחת מוזיקאי קאנטרי שחורים כמו ווילי ג'ונס, טאנר אדל, ריינה רוברטס ולינדה מרטל, אחת ממוזיקאיות הקאנטרי השחורות הראשונות — כדי לחגוג את היוצרים האפרו־אמריקאיים שגם היום עדיין נמצאים רק בשולי הז'אנר; היא שרה באלבום על ג'ינס של ליוויס ועל ריקודים טקסניים מסורתיים כדי לצבוע מחדש את האיקונוגרפיה של הז'אנר; ובשיר הפותח של האלבום, "רקוויאם אמריקאי", היא  מסבירה את החשיבות החברתית והפוליטית של גיוון אנושי ושוויון במוזיקת הקאנטרי, שבלעדיהם החלום האמריקאי לא יכול להתקיים.

החזון של ביונסה וליל נאז אקס רחוק מלהתגשם. אף שהשירים שלהם עוררו דיון חשוב בתוך קהילת הקאנטרי על היכולת של התעשייה העצומה בנאשוויל לקבל אליה ולקדם מוזיקאים לא־לבנים, כוכבים שנויים במחלוקת כמו מורגן וואלן הם עדיין אלו שמובילים ומעצבים אותה. ב־2021, על ברכי אלבום חדש שהפך אותו ליוצר הקאנטרי המושמע במדינה, סרטון שצף ברשתות הראה את וואלן משתמש בשפה פוגענית וגזענית בשיחהת שיכורים עם חבריו. תקשורת המיינסטרים ותחנות הרדיו החרימו אותו, תוכניות פריים טיים כמו "סאטרדיי נייט לייב" ביטלו את האירוח שלו אצלן, ואנשים מתוך קהילת הקאנטרי הודו כי מדובר ברגע שרק חושף את קצה הקרחון בכל הנוגע לשיח הגזעני המתנהל בקרב יוצרים כמו וואלן. בכל זאת, מכירות האלבום של הזמר רק הכפילו את עצמם לאחר התקרית, ובשנה שעברה שירו "Last Night" הפך ללהיט הראשון שלו שמגיע לראש המצעדים, ונשאר שם במשך 13 שבועות — מה שהפך אותו לשיר הכי מצליח באמריקה באותה שנה.

ההצלחה של וואלן, על אף כל מה שעשה ולמרות כל הגינויים, מעידה שיש עדיין קהל עצום למי שמייצג את הערכים השמרניים שמזוהים עם הז'אנר, שמוכן להתעלם מגזענות או אפילו שמח עליה. והוא לא לבד: כך למשל, "Try That In A Small Town" של ג'ייסון אלדיאן הפך להצלחה מסחררת בשנה שעברה, למרות ואולי בזכות הניחוח הגזעני שעולה ממנו והקריאה שלו לקחת את החוק לידיים נגד עבריינים ש"מקללים שוטרים ודורכים על הדגל"; ואילו "Rich Men North of Richmond" של אוליבר אנתוני כולל את השורה — "הלוואי שפוליטיקאים ידאגו לכורים (Miners), ולא רק לקטינים (Minors) על איזשהו אי" — כאילו שהמצוקה של הפליטים באמת באה על חשבון מעמד הפועלים.

בשנת בחירות דרמטית במיוחד הקרב על הקאנטרי מספק עוד ביטוי למלחמת התרבות שמתחוללת באמריקה בין ליברלים Woke, שקוראים לגיוון אנושי וסובלנות, לבין שמרנים ריאקציונריים שמפחדים מטרנסג'נדרים ומהגרים — מעין הסבר נוסף למי שלא מצליח להבין איך העבריין המורשע דונלד טראמפ עדיין מתמודד על הנשיאות או למה סוגיות כמו שירותים לא ממוגדרים והפלות מפוררות את המדינה.

"כולם מסביב לבר משתכרים", שר שאבוזי בשורה הקליטה בלהיט שלו. בשבוע שעבר הוא הופיע עם השיר בטקס פרסי המוזיקה השחורה, כשהוא מלווה ברקדנים ורקדניות שמקפצים בתפאורה של מסבאה מסורתית — זה הזכיר את היכולת של המוזיקה לאחד בין אנשים, ממש כמו שתייה מסביב לבר. זה גם הזכיר לקהל שהפתרון לבעיות של אמריקה חייב לעבור בשיתוף פעולה בין האוכלוסיות השונות — לא בהצבה של גדרות אלא במיטוט שלהן.