"

עולה על גג של אוטובוס לרקוד עם ברסלב משוגעים, הם מבינים אותי יותר ממך". השורות האלה, שלקוחות מתוך השיר "ברסלב משוגעים", מיטיבות להבהיר למה פאר טסי הוא כזה קונצנזוס, מועמד מוביל להיות שלמה ארצי החדש. מצד אחד טסי מכיר במוזרות ובטרלול של הברסלבים, ומצד שני הוא לא בז להם, ואפילו מסוגל להזדהות עמם ולרקוד איתם על הגג. הוא קצת מזה וקצת מזה, ובעיקר מקבל את כולם בהבנה.

לפני חודש הוציא טסי את אלבומו החדש, "רדיו שטח 2", שמקבע את מעמדו בפסגה של המיינסטרים. זהו אלבום המשך ל"רדיו שטח" מ־2022, האלבום שהחזיר אותו לראש המצעדים לראשונה מאז ימי "דרך השלום" לפני עשור, וזכה לאהדת הקהל, הרדיו והמבקרים. הצלחת האלבום ההוא נבעה, בין השאר, מהנגישות הרחבה שלו לצדדים שונים בחברה הישראלית — באמצע הדרך שבין פופ ים־תיכוני לרוק ישראלי ממלכתי.

נראה שטסי מודע לכוח הזה, ונמנע מלשייך את המוזיקה שלו לימין הפוליטי, המזוהה עם הפופ הים התיכוני והכאילו־מתבקש בעיתות מלחמה. זאת בשונה מאייל "למחוק את עזה" גולן וחנן "חוזרים לגוש קטיף" בן ארי, למשל, שביטאו את הלך הרוח הזה גם בשירי המלחמה שלהם "עם ישראל חי" ו"מולדת". במקום זה, טסי כותב על המצב באופן ניטרלי, שמאפשר ליותר אנשים מקבוצות שיוך שונות להזדהות עם דבריו ולפרש אותם כך שיתאימו לנקודת המבט שלהם. שורות כמו "איש אחד עם שלט אומר את מה שכולם שותקים, ואת בשלך מבשלת בראש עניינים" או "אמרו בטלוויזיה שהכל הולך להיות מדבר, ויש גשם בחוץ, בחמש נהיה מאוחר" מציגות את משברי האמון בין העם לממסד ולאמצעי התקשורת, אבל לא מסמנות אשמים ברורים, כך שכולם יכולים להסכים עמן — כאילו עדיין קיים מכנה משותף במדינה עם קרע חברתי כל כך גדול וכואב.

טסי מצליח לשמור על איזון בין מודעות חברתית לבין הימנעות מזעזוע אמיתי של הסטטוס קוו הציבורי. הוא לא קורא למחאה, אבל לא צובע את המצב הקיים בצבעים ורודים. בול באמצע

השירים החדשים של טסי מגיעים בדיוק בזמן לשלב הנוכחי במלחמה. לעומת מערכות ומבצעים קודמים, שבהם הפסקת אש הושגה בהקדם והחזרה לשגרה היתה צפויה, כעת אנחנו כלואים במצב ביניים בלי אופק נראה לעין: הלחימה בעזה נמשכת ללא אסטרטגיית יציאה קונקרטית; אנחנו עשויים לפתוח במלחמה בצפון, שעלולה להתלקח ולגרור גם את איראן לפתחנו, אבל גם עשויים שלא; והממשלה עסוקה בעיקר בשימור המצב הקיים — לא ממש מסלימה את המצב, אבל לבטח לא מרגיעה אותו.

ולכן, אחרי להיטים כמו "חרבו דרבו" שהחדירו בנו רוח קרב, "הוריקן" של עדן גולן ו"לצאת מהדיכאון" של יגל אושרי, שהעניקו לנו נחמה בתוך הכאב, ו"נאדי באדי" של שחר טבוך ואגם בוחבוט, שהציעו אסקפיזם — עכשיו אנחנו צריכים שירים שידברו על השחיקה האיטית מהמצב של מלחמה־לא מלחמה.

"אין בי הרבה היגיון. יש בי הרבה אמונה, שעם גפרור אחד נדליק פה אש, ונעשה מדורה גדולה", שר טסי ב"גפרור" על הסתירה הפנימית שאנחנו חשים בין ההכרה בכך שמצב המדינה אינו משתפר כבר זמן רב מדי לבין הבחירה בתקווה, למרות הכל, ובאמונה שהעם המפולג שלנו יכול להתאחד ולהפוך למשהו גדול וחזק יותר. ברגע כל כך מייאש בחברה הישראלית, כבר קשה לקנות את ההבטחה הנאיבית שיהיה טוב, ולכן אנחנו מסוגלים להאמין באופטימיות של טסי, כי הוא מודה שהיא לא מבוססת על היגיון, אלא על אמונה. וכדי לשכנע אותנו בכך, הוא לא מתעלם מהמציאות העגומה ושר: "אין פה הרבה ביטחון, יש פה הרבה אמונה, שכל העם הזה ימשיך תמיד, ולא ימחק אותנו אף בן זונה". כלומר, דווקא בשיא הייאוש, כשכל מקור חיצוני שאמור לנהל את המשבר מאכזב אותנו, אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו וזה על זה — מקור כוח הרבה יותר אמין ועוצמתי.

טסי מצליח לשמור על איזון בין מודעות חברתית לבין הימנעות מזעזוע אמיתי של הסטטוס קוו הציבורי. את הגם וגם הזה הוא יכול לבטא מתוקף היותו כוכב פופ ים־תיכוני — הז'אנר הכי מיינסטרים בארץ כרגע. זו לא פריבילגיה שיש לרוק החבוט שנדחק לשולי האינדי, וגם לא של ההיפ־הופ, שמאופיין מדי באירוניה מפוכחת מכדי לנסות לעודד ולנחם (ע"ע האלבום "אה וואו" של ג'ימבו ג'יי, שמתאר את החיים בעוטף עזה, או "חברו דברו", השיר החדש של שאנן סטריט, שמהווה תגובת נגד ל"חרבו דרבו" המיליטריסטי, וקורא להידברות ולשלום במקום לנקמנות ולמלחמת דמים).

באף אחד מ־20 השירים החדשים באלבום של טסי אין תיאור ישיר של זוועות המלחמה, ובוודאי שאין מילה כמו "שלום", שהפכה לטאבו במיינסטרים הישראלי — אפשר להבטיח שנהיה בסדר, אבל אסור להגזים ולזרוק אותנו לאשליות כמו הסדר מדיני או לקרוא למחאה ברורה נגד השלטונות. ומצד שני, אסור גם לצבוע את המצב הקיים בצבעים ורודים, עם שורות כמו "כולם יחזרו הביתה" ששר גולן ב"עם ישראל חי". בול באמצע, זה מה שמציע טסי.

ואם היה ספק לגבי מעמדו הכל־ישראלי של טסי, הרי ש"נהר הדמעות", הדואט שהקליט לפני כמה חודשים עם שלמה ארצי, נתן את החותמת הסופית. כבר באלבום הקודם של טסי ניכרה השפעתו הבולטת של ארצי עליו, ובשירם המשותף הם כבר ממש מרפררים ליצירה שלו. "עכשיו קשה לך לראות, מחר יהיה לך יום שמח", הם שרים ומהדהדים את "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר" מתוך "ירח", שיר עידוד אישי שנטען במשמעות לאומית לאחר רצח רבין. טסי ממשיך לאזכר את השורה הזאת גם ב"מה יהיה מחר", שיר שהרומנטיקה שבו נובעת מתוך הפחד וחוסר הוודאות של התקופה ("פשוט רציתי לחבק אותך, כי מי יודע מה יהיה מחר").

כמו ארצי של שנות התשעים גם לטסי של 2024 יש הקסם החמקמק הזה — הוא מצליח לפנות לקהלים שונים לחלוטין ולתת להם את התחושה שהוא מדבר בדיוק אל לבם. הוא לא יכעיס אף אחד במסרים חדים מדי, אבל גם לא יעליב אף אחד בהדחקת המצב הקשה. והשורות שלו מספיק עמומות כדי לספק "גם וגם" אינטליגנטי לכולם. בדיוק האיש שמבין איך לעודד אותנו בתקופה שבה לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער.