/// ראש הממשלה כבר לא שולט בלשונו /// ח'מינאי דווקא שמח על הנשיא המתון שנבחר /// תקציב 2025 מעיד על כך שהממשלה לא מאמינה שתשרוד עוד הרבה זמן /// שר האנרגיה שוב מזיק למשרדו
בישיבת הממשלה השבוע אמר בנימין נתניהו שההתעקשות על חוק הגיוס תוביל להפלת הממשלה ותעצור את שחרור החטופים. בלי היסוס ראש הממשלה קשר באופן ישיר, סיבה ותוצאה, בין גיוס חרדים להישארות החטופים בשבי, ואמר למעשה "תבחרו את המתים שלכם". אני, ראש הממשלה, כבר בחרתי, ואני מעוניין להמשיך לא לגייס חרדים ושאחרים יסתכנו וחלילה ימותו במקומם. עם זאת, אני מודע לכך שרבים בציבור רוצים להציל ממוות את החטופים שבשבי חמאס. סבבה, רק תחליטו: או זה או זה. אי אפשר גם גיוס חרדים וגם שחרור מהשבי.
אין באמת קשר בין שוויון בנטל להצלת נפשם של ישראלים שנמקים בשבי, והקישור הציני הזה הוא שיקוף הפרנויה של נתניהו סביב שרידות ממשלתו. אבל ציניות מקאברית אינה דבר חדש אצלו. מה שחדש הוא שעד לא מכבר אמירה כזו היתה מזעזעת את אמות הספים. והנה, הפעם נתניהו אמר — ודבר לא קרה.
לנתניהו הישן זה לא היה קורה. הוא תמיד היה צעד אחד לפני אזרחיו, יודע מה יוציא אותם משלוותם או יטריף קבוצת נגד. אבל כעת, אולי בגלל שימוש יתר מאז פרוץ ההפיכה והמלחמה, הכלים היעילים ביותר שלו, ספין הזעזוע וסחריר השיסוי, יוצאים מכלל שימוש. אזרחיו למודי הסבל — שנטחנו עד דק תחת אמירות שנויות במחלוקת ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי"), שהפכו למרתיחות ("הערבים נוהרים לקלפיות"), שהפכו למזעזעות ("המפגינים נגדי חוברים לאש"ף ואיראן"), שהפכו לרקובות ("מוכן לעסקה שתחזיר חלק מהחטופים") — אינם מתרגשים עוד. כבר אין צורך שלשכתו תפרסם הבהרה או תיקון, ממילא איש כמעט אינו מתייחס לדברים כאמת כנה (או חושב, במקרה הזה, שנתניהו עושה לילות כימים למען שחרור החטופים). המילים שהוא שולף מתגלות כנשק של המלחמות הקודמות, רעש רקע שלמדנו להתעלם ממנו. נתניהו מאבד את יתרונו עלינו, ובשטף החדשות הרעות מדובר בנצנוץ של בשורה משמחת.
/// אמיר זיו
איראן מצליחה להפתיע את ישראל (והמערב) בכל פעם מחדש. אחרי מתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל באפריל, בשבת האחרונה, בניגוד לכל הציפיות והתחזיות המוקדמות, נבחר נשיא איראני חדש, שנחשב מתון יחסית ותומך במגעים עם המערב על הסכם גרעין ובהקלה מסוימת על הדיכוי הפנימי הנוקשה של האוכלוסייה בידי משמרות המהפכה. לכאורה חדשות משמחות וסיבה לאופטימיות. אבל באיראן אין מקריות או ניסים. וגם בחירתו של מסעוד פזשכיאן משקפת את רצונו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי. השאלה היא רק איך בחירה של נשיא רפורמיסט משרתת את ח'מינאי. והתשובה עלולה להדאיג את ישראל.
ח'מינאי מרגיש שאיראן נמצאת בתקופה מצוינת. אחרי הכל היא מספקת נשק לרוסיה, מוכרת נפט לסין, ההכנסות שלה מנפט בשיא, היא ממשיכה ללא הפרעה לפתח את הגרעין, ובינתיים רואה כיצד ישראל ממשיכה לדמם מול חמאס וחזבאללה. גם את המהומות בתוך הבית היא הצליחה לדכא בהצלחה. מבחינתו של ח'מינאי, בחירתו של נשיא "מתון" רק תסיר עוד מקלות מגלגלי המכונה המשומנת שלו — כך אולי העם יירגע מהתסיסה המתמדת שלו, והמערב אולי יקנה את התדמית החדשה של הרפובליקה האסלאמית וישחרר קצת את הרסן. בשורה התחתונה, גם נשיא מתון הוא רק פיון בידיים של מנהיג כל־יכול.
/// דורון פסקין
חברי הקואליציה מעריכים שימיה של הממשלה ספורים, גם האופטימיים שבממשלה מעריכים כי היא לא תשרוד עד סוף מרץ 2025 — המועד האחרון לאישור התקציב בשלוש קריאות. המשמעות היא שחברי הממשלה מדברים על תקציב 2025 מן השפה לחוץ, כי הם ממילא לא מאמינים שהוא יעבור. הם רק מתחזקים את ההצגה שחייבת להימשך.
אבל אם זה המצב, היה ניתן לצפות שלפחות את ההצגה הם יעשו לטובת אזרחי ישראל — יעמידו פנים שהם בונים תקציב אחראי, יעבירו מסרים לחברות הדירוג שבכוונתם להתייעל, להטיל מסים, לקצץ, לאזן את ההכנסות וההוצאות, ולהחזיר את יחס חוב תוצר לתוואי של ירידה. אך מה שקורה הוא ההפך הגמור: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וראש הממשלה בנימין נתניהו לא עושים דבר כדי לקדם את התקציב, שאמור להיכנס לתוקפו בעוד פחות מחצי שנה.
השבוע נגיד בנק ישראל הזהיר את הממשלה כי "דחיית אישור התקציב לתוך 2025, לצד עלייה אפשרית נוספת בהוצאות המלחמה וההוצאות הקבועות, עלולות להוביל כבר היום לעלייה נוספת בפרמיית הסיכון של ישראל". אבל נראה שאזהרתו נופלת על אוזניים ערלות. עם כל הכבוד להרגעת מצב הרוח הלאומי או העצבנות בשווקים, מבחינת סמוטריץ' ונתניהו אין טעם בקידום תקציב שממילא לא יעבור — זה רק יכול להזיק להם לקמפיין הבחירות העתידי.
/// שלמה טייטלבאום
השבוע אירע אירוע מוזר: בהתעלמות גמורה מתקציב המדינה, הממשלה יצאה לסבב גיוס של 33 מיליון שקל לקיום אירועי המכבייה בשנה הבאה. כאילו שמדובר בהפתעה גמורה. לצד משרדים שתרמו למטרה כי הם קשורים באופן ישיר או עקיף לאירועים, ובהם משרדי התרבות והספורט, התפוצות, החוץ והתיירות — התבלט שמו של משרד האנרגיה בהובלת השר אלי כהן, שתרם לאירוע חצי מיליון שקל מתקציב משרדו.
זה לכאורה סכום קטן, אבל הוא ממחיש את דרך קבלת ההחלטות התמוהה — אפילו המבישה — של השר. הרי באותה ישיבת ממשלה קוצצו 4 מיליון שקל מתקציב משרד האנרגיה, אחרי שרק לפני כמה חודשים הוא ויתר על תקציבים למדען הראשי במשרדו, ונפרד מ־10% מתקציבו לבקשת האוצר. אז למה שמשרד האנרגיה יתרום לאירוע ספורט? ולמה שיעשה זאת בתקופה שבה תקציבו מדמם באופן אנוש? כהן טוען כי "מדובר במאמץ לאומי, שלו שותפים משרדים רבים", אבל במשרדי החקלאות, הסביבה ואפילו המשימות הלאומיות דווקא ויתרו על השתתפות במאמץ. נראה שלשר האנרגיה פחות אכפת ממה שיישאר במשרד שבאחריותו.
/// שני אשכנזי
את השמאל אוהבים להשמיץ. על אדם שלומיאל אנחנו אומרים שיש לו שתי ידיים שמאליות. כשמישהו מרגיז אותנו אנחנו מזהירים אותו שהוא התחיל איתנו ברגל שמאל. אפילו במחשבה הדתית, הסטרא אחרא — הצד האחר, זה של כוחות הרוע – הוא צד שמאל. מנגד, כשמישהו עוזר למישהו – הוא עומד לימינו. וכשהוא ממש מצטיין הוא אפילו יד ימינו. משם כנראה קצרה הדרך להשמצות פוליטיות כמו "השמאל שכח להיות יהודי" או סתם "0מולני בוגד".
אבל השבוע המניות של השמאל דווקא היו בעלייה בעולם: בבריטניה עלתה מפלגת הלייבור לשלטון אחרי 14 שנות אופוזיציה, ובצרפת, בניגוד לכל התחזיות, הימין הקיצוני ניגף לטובת קואליציה של שמאל־מרכז. קצת קשה לזכור בימינו מה בדיוק נמצא תחת ההגדרה של שמאל פוליטי. הרי הסוציאליזם מזמן נשחק במדינות הגדולות, ומעמד הפועלים אינו כוח דומיננטי כפי שהיה בעבר. ונדמה שב־40 השנה האחרונות השמאל מוגדר על דרך השלילה, כלומר מה שהוא איננו — לא ימין שמרן־קיצוני. זה ניכר גם בישראל, כמובן. לכן יותר משאוהבים להשמיץ את השמאל, אנשים אוהבים להספיד אותו — להגיד שהוא חלף מן העולם כי הקפיטליזם והמיליטריזם ניצחו בנוק־אאוט.
והנה פתאום בריטניה וצרפת מראות שהשמאל לא רק חי, אלא גם בועט. מנהיגיו אולי אפרוריים, אפילו כמעט משעממים, אבל בהשוואה לפיגורות כמו בוריס ג'ונסון או מרין לה פן, הם לפחות יציבים ושפויים - ונראים כמי שיכולים להוציא את מדינותיהם מהקיפאון שבו הן שרויות. אולי זה מה שצריך להגדיר את השמאל בימינו — אחרי הכל גם את המדינה שלנו הקימו בשתי ידיים שמאליות.