עלות תועלת

שאול אמסטרדמסקי

עלות תועלת

//

שאול אמסטרדמסקי

יהיה בסדר

חמש סיבות לאופטימיות, אפילו בעיצומה של התקופה החשוכה הזאת

מוסף כלכליסט | 11.07.24

להאזנה לכתבה

1

הקואליציה הזו נמצאת בסוף דרכה.

כל מי שהסתובב מספיק זמן במערכת הפוליטית הישראלית יודע שהדינמיקה הממשלתית בשבועות האחרונים דוחפת לכיוון אחד, ובמהירות: התפרקות. כשכל מפלגות הקואליציה מאיימות כל הזמן אלה על אלה, כשראש הממשלה לא מצליח לשלוט בשותפותיו, כשלכל אחד יש זכות וטו על הכל — התוצאה היא ממשלה לא תפקודית.

לראיה, ביום שני בערב הקואליציה משכה את כל הצעות החוק שלה ממליאת הכנסת כי הבינה שאין לה רוב לאף אחת מהן. לא כי האופוזיציה גדלה בן לילה, אלא משום שהדבק הקואליציוני התחיל להתפורר. במצב כזה, זה רק עניין של זמן עד שיגיע חסם בלתי עביר, שאחריו קצרה הדרך להצעת חוק לפיזור הכנסת. זה יכול להיות חוק הגיוס, או חוק הרבנים, זו יכולה להיות גחמה של איתמר בן גביר, או מתווה לעסקה עם חמאס. אלה יכולים להיות הרבה דברים.

נכון, אנשי הקואליציה עצמה לא ירוויחו מהתפרקותה, למעט בן גביר, ולכן זה לא יקרה כל כך מהר. אבל להערכתי בסופו של דבר כל המבנה הזה יתנפץ. והוא יתנפץ על אותו שובר גלים שניפץ את ממשלת נתניהו־גנץ בתקופת הקורונה — תקציב המדינה. השבוע הממשלה התקשתה לאשר קיצוץ רוחבי קטן כדי לממן את הארכת הסיוע הכלכלי למפונים. נראה אותה מאשרת תקציב מלא בגזירות, קיצוצים והעלאות מסים. להערכתי היא לא תצליח, ומשם הדרך תוליך ישירות לבחירות, אי שם ב־2025, אולי לקראת אמצע השנה. ומי יודע, נפילת הממשלה אולי תיצור סוף כל סוף גם את התנאים הפוליטיים שיאפשרו עסקה להשבת החטופים.

הממשלה משכה השבוע את כל הצעות החוק שלה כי הבינה שאין לה רוב. היא תתפרק בסוף, ולהערכתי היא תתפרק על תקציב המדינה. היא לא תצליח לאשר תקציב מלא גזירות

נתניהו ובן גביר, בחודש שעבר. רק בן גביר ירוויח מפירוק הממשלה, לכן זה לא יקרה מהר, אבל זה יקרה. צילום: מעיין טואף
2

היעדר תקציב יהיה אחראי יותר מתקציב מופקר.

באופן אבסורדי, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכלכלת ישראל מבחינה תקציבית הוא שהממשלה לא תצליח להעביר את תקציב 2025. המשמעות תהיה שרוב השנה הבאה תתנהל על בסיס תקציב המשכי, לפי חישוב חודשי של 1/12 מתקציב השנה הנוכחית. לחלק מהמערכות הממשלתיות יהיה קשה, אבל כמו שהממשלה ידעה להוסיף כסף למערכת הבריאות בשנת הקורונה הראשונה גם בלי תקציב מאושר, אפשר להניח שהיא תדע להוסיף למערכת הביטחון את התקציב הדרוש לה.

אבל חוץ מזה, התקציב לא יגדל, התקציבים למשרדי הממשלה המיותרים יתכווצו מאליהם, ובאופן כללי כל הוצאה פחות נחוצה פשוט לא תתבצע, כי החשב הכללי ינהל את תקציב המדינה בפועל. זה אומר שהגירעון יהיה מרוסן יותר, מה שיצמצם מעט את פרמיית הסיכון של המשק, ואולי יקל במשהו את יכולת גיוס החוב של הממשלה (וזה עשוי לפצות מבחינתה על העובדה שלא יהיו העלאות מסים, מלבד העלאת המע"מ בינואר, שאושרה כבר עם אישור התקציב הקודם).

כן, כאמור, באופן אבסורדי לגמרי הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכלכלה הוא שהממשלה הבלתי אחראית הזאת תאבד את השליטה בתקציב. עד לזה הגענו.

מיקי זוהר בדיון לחוק הספריות, בשבוע שעבר. אלה לא "יחסים עכורים" של הממשלה עם השלטון המקומי, אלא הכרזת מלחמה עליו. צילום: דני שם טוב/דוברות הכנסת
3

השלטון המקומי ימשיך להתחזק.

בשבוע שעבר, בדיון בכנסת על תיקון לחוק הספריות, שר התרבות והספורט מיקי זוהר הודה שלא התייעץ עם אנשי הרשויות על התיקון משום שהיחסים בין הממשלה לשלטון המקומי עכורים. אבל אלה לא "יחסים עכורים" באשמת שני הצדדים. הממשלה הכריזה מלחמה על השלטון המקומי. היא מנסה להפשיט אותו ממעט הכוח שיש לו, והיא עושה זאת בעקביות. התיקון לחוק הספריות נותן לשר התרבות את שיקול הדעת כמה כסף לחלק לאיזו רשות. חוק הרבנים של ש"ס מפקיע מהרשויות את הסמכות למינוי רבנים מקומיים ומעביר אותה לרבנות הראשית ולמשרד הדתות. שרת התחבורה מירי רגב מתקצבת רשויות מקומיות, לכאורה, על בסיס נאמנות פוליטית אישית. ראשי הרשויות בצפון טוענים שוב ושוב שהממשלה לא מבינה אותם, שאנשיה לא טרחו לבוא לראות בעיניים מה קורה בצפון ולא התייעצו איתם על ההישרדות הנוכחית והשיקום העתידי.

אין פלא שהממשלה הזו נלחמת בשלטון המקומי — היא ממש פוחדת ממנו. היא פוחדת ממנו כי המנהיגים המקומיים, ראשי הרשויות המוצלחים, טובים ממנה. הם ביצועיסטים, הם למדו בקורונה שהם מתפקדים טוב יותר ממשרדי הממשלה, הם מכירים היטב את השטח, את התושבים, את הצרכים, את היכולות, הם מנהלים תקציבים גדולים ומנגנונים מתפקדים, הם יודעים לספק מענים מיידיים ולהניע תהליכים ממושכים. בתחילת המלחמה, כשמשרדי הממשלה איבדו את העשתונות, הרשויות המקומיות תפקדו לעילא ולעילא. כל מה שהן צריכות זה עוד תקציבים, ושחרור חסמים ביורוקרטיים.

הממשלה יודעת זאת היטב, ולכן קופצת את ידיה התקציביות, ומעמיסה עוד ביורוקרטיה, וגם מפקיעה מהרשויות יותר סמכויות. היא רוצה להפוך את השלטון המקומי לנזקק יותר, לתלוי יותר בגחמות השלטון המרכזי. היא רוצה שהרשויות יילחמו זו בזו על פירורי תקציבים במקום לעבוד יחד, כגוף מלוכד, שיכרסם בכוחה של הממשלה.

אבל היא מנהלת קרב מאסף. בסופו של דבר דור המנהיגות החדש בשלטון המקומי יחליש את הממשלה הזו. כשהציבור רואה שהעירייה שלו עובדת והממשלה שלו לא, הוא יתחיל ללחוץ להעביר יותר סמכויות מלמעלה למטה. ואז זה לא עניין של "השלטון המקומי ינצח, הממשלה תפסיד". הציבור הוא זה שירוויח.

4

משרתי הציבור מחזיקים מעמד.

גם הדרג המקצועי במשרדי הממשלה נמצא תחת מתקפה מרגע הקמת הממשלה הזו. ה"פקידים" צריכים לעבור שיעור במשילות — זה היה המוטו של הממשלה מההתחלה, הרבה לפני פרוץ המלחמה. היועצת המשפטית לממשלה, שופטי בית המשפט העליון, ראשי הצבא ומערכת הביטחון, אנשי האוצר — כולם כולם פקידים, כולם כולם צריכים להחליף גישה ל"נעשה ונשמע". כולם צריכים להבין את מקומם.

הגישה הזו הביאה לפרישה של הרבה מאוד משרתי ציבור מוכשרים. חלק ויתרו מראש, חלק מהם ניסו להילחם מתוך המערכת ולא הצליחו, אבל יש מי שעדיין שם, ועדיין נלחמים. זה קורה בעיקר במשרדי המשפטים והאוצר, שניים משומרי הסף המרכזיים של הממשלה. אנשיהם מנהלים קרבות עיקשים מול הפוליטיקאים, קרבות מתישים, אבל לפחות בינתיים, בדברים הגדולים ביותר, הדרג המקצועי מראה שאם הוא נחוש מספיק ואמיץ מספיק — הדרג הפוליטי לא יכול לעקם אותו.

רואים את זה כשהיועצת המשפטית לממשלה מתעקשת שוב ושוב להבהיר לממשלה, לפעמים דרך בג"ץ, שהיא מוכרחה לגייס חרדים, שאין לה שיקול דעת יותר, ושהיא חייבת להקפיא את התקציבים לישיבות, בלי להמשיך להמציא דרכים יצירתיות להעביר כסף בעקיפין. רואים את זה כשאנשי משרד המשפטים פועלים מאחורי הקלעים ליצירת גיבוי נרחב לאנשי האוצר במאבק על התקציבים לרשתות החינוך החרדיות. ורואים את זה היטב בעבודה של האוצר בעניין הכספים האלה.

על תוספת התקציב לרשתות האלה, של ש"ס ושל יהדות התורה, הוחלט עוד בהסכמים הקואליציוניים שכוננו את הממשלה. עם תחילת שנת הלימודים ראשי הרשתות היו כל כך משוכנעים שהכסף תכף מגיע, שהם אפילו התחילו לשלם מקדמות למורות ולמורים מהתוספת שבכלל לא הגיעה. והיא מעולם לא הגיעה, כי ה"פקידים" באוצר ובמשרד המשפטים מונעים זאת. זה קשור גם לעובדה ששר החינוך יואב קיש התעשת והבין שהוא לא יכול לתת את הכסף הזה סתם כך, לפחות כל עוד אין הכרעה בשאלת הגיוס וכל עוד אין הסכמה של החרדים למינימום של פיקוח ועמידה בקריטריונים. אבל זה קרה בעיקר בזכות החשב הכללי באוצר יהלי רוטנברג, שהפסיק את מקדמות השכר למורים וקבע שיש להוציא את החשבים המלווים הממשלתיים מרשתות החינוך ולהפסיק להלבין את ההתנהלות הלא תקינה שלהם. וזה קרה גם בזכות סגנית הממונה על התקציבים נועה היימן (שפורשת בימים אלה), שעמדה כחומה בצורה מול הדרג הפוליטי והבהירה לו שאי אפשר פשוט לתת תוספת של 30% מכספי משלמי המסים לרשתות חינוך פרטיות שאינן עומדות בסטנדרטים שהממשלה עצמה קבעה. זה היה קרב אדיר שהגיע לדרגים הבכירים ביותר במערכת הפוליטית, אבל הוא הצליח.

כך שכן, חרף השחיקה בכוחם ובמעמדם, בינתיים הפקידים מוכיחים שאפשר לעמוד מול הדרג הפוליטי ולהגיד לו: עד כאן. זה שנבחרתם לא אומר שאתם יכולים לעשות בכסף ציבורי ככל העולה על רוחכם.

5

ולאזרחים יש כוח.

לבסוף, הציבור הרחב. הוא הדבר המרכזי שעורר בי אופטימיות בתשעת החודשים הארורים האלה, וגם לפניהם. טבח 7 באוקטובר העיר בקרבנו גלים אדירים של עוצמה אנושית. של התנדבות. של עזרה לזולת. של אכפתיות. גם המגזר העסקי יצא מגדרו בהיקפים שלא הכרתי, כדי לסייע לניצולים, לחיילים, למפונים, לנותרים בחזית.

לצערי הסנטימנט הזה נשחק בחודשים האחרונים, אבל הוא לא נשחק מעצמו. הוא נשחק משום שראש הממשלה וחבורת אוכלי החינם שנצמדים אליו כעלוקות עובדים ללא לאות כדי לשחוק אותו. כדי להחליש ככל האפשר את הכוח של העם. כדי לחסל את תחושת היחד, להגביר את הפילוג, ללבות את השנאה, ליצור פערים היכן שלא בהכרח יש כאלה.

ועדיין, הציבור איתן. חיילי המילואים ממשיכים להתייצב לצווי 8, גם בפעם השנייה והשלישית, חלק מהם משלמים מחירים כואבים, פיזיים, נפשיים, משפחתיים, כלכליים. הקריאה לעסקה להשבת חטופים לא יורדת מעל סדר היום, גם אם היא אינה קונצנזוס. אני מעריך שהציבור אפילו יהיה מוכן לשלם יותר מסים לו היה יודע שהכסף הזה הולך למטרות הנכונות ולא למשרדי ממשלה מיותרים ולשרים שמבחינתם האידאולוגיה היחידה היא "תפוס כפי יכולתך".

הישראלים הם אלה שבסופו של דבר יחזירו את המדינה הזו לפסים שהיא ירדה מהם. הנחישות לנצח, לצאת ממשברים, להעז, להיות יצירתיים — כל אלה עומדים בבסיס ההצלחה האדירה שהיא ישראל, וההצלחה האדירה שנקראת המשק הישראלי. לפני 76 שנה היו פה בעיקר חולות, היום אנחנו הכלכלה ה־30 בעולם בתוצר לנפש, זה שבאמצעותו מודדים רמת חיים, והיינו מדורגים גבוה יותר אם היינו מממשים יותר מהפוטנציאל שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה. עם ממשלה שתעבוד למען הציבור ולא למען עצמה ונגדו; עם קבוצות אוכלוסייה שיבינו שהן מוכרחות להיות חלק ממעגל החיים הישראלי אחרת כולנו נטבע; עם יצירת בריתות אסטרטגיות שישנו את פני המזרח התיכון — אנחנו יכולים להתברג גם למועדון 15 המדינות המובילות, ורמת החיים תהיה כאן אחרת לגמרי. אם המצאנו את הטפטפות כי לא היו לנו מספיק מים, ואת כיפת ברזל כי ידענו שאף אחד אחר לא יגן עלינו, אנחנו יכולים גם לאתגר הזה.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות