מוסף כלכליסט | 11.07.24
יל פליקס עומד על יד אחת ונשען כולו על ראשו של יובל ששון. הראש יודע שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל הלב מתרומם. זה נראה נינוח, קל, יפה. כמעט כמו "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, רק במאונך, רק שהם כמו בוראים זה את זה, תלויים זה בזה. פליקס בן 14, ששון בן 20, שניהם מתאמנים באגודת מעופפי חיפה, והם מהספורטאים הטובים בעולם באקרובטיקה פירמידות.
ביקור באימון שלהם בחודש שעבר העלה כי מאחורי התנועות החלקות, הטבעיות באופן מוזר, מסתתרת, אלא מה, עבודה קשה. 36 שעות אימון בשבוע לפחות (ויותר לפני תחרויות), שישה ימים בשבוע, ועוד אימונים לבד בחדר כושר. לא רק על התרגילים והכוח הם צריכים להתאמן; זה ענף שמחייב בנייה של קשר ייחודי בין המתעמלים, כזה שמתנהל בלי מילים ובאופן לא מודע, ובעיקר מחייב ביסוס אמון עמוק מאוד. "אני צריך לסמוך על יובל, אני צריך להאמין בו שהוא יתפוס אותי ושלא יקרה לי שום דבר רע", מסביר פליקס.
הוא "הקטן", ה־top, זה שמעופף באוויר. ששון הוא "הגדול", הבסיס. בכך, האקרובטיקה הזאת שונה מענפים זוגיים אחרים שבהם הספורטאים לרוב מקבילים זה לזה. הקשר אחר. "התפקיד שלי הוא בעיקר לייצב את גיל כדי לעשות את האלמנטים הכי נקי, אבל בעצם יש עוד הרבה", מסביר ששון. "זה סוג של להנהיג את הצוות, להיות שם בשבילו, לחשוב על דברים בגדול, להרגיש מה צריך לעשות, ולפעמים, אם צריך, להרגיע את העניינים או להכיל דברים. לקראת תחרויות יש לחץ נורא גדול, כולם בסטרס, ולפעמים צריך להבין ש — אוקיי, ברור, גם אני בלחץ וגם הוא, ולחץ זה דבר טוב, וכדאי להתמודד איתו נכון ולא לתת לו להרוס דברים".
מה בעצם אתם עושים?
"יש באלאנס — עמידות ידיים, החזקות, יציבות — ויש טמפ, שזה הזריקות, הקפיצות והסלטות, ויש מעברים שאני עושה ומעברים שהוא, עם כוריאוגרפיה. בטמפ אני צריך להיות נורא חזק, שאוכל לזרוק אותו ולתפוס אותו, לא משנה מה קורה. יש הרבה עניין של להיות יחד בתוך הדברים, כי בסוף אני לא זורק משקולת, אני זורק בן אדם, וזה לא דבר סטטי. וצריך להיות מאוד יחד עם הקצב כדי שיהיה את הגובה המקסימלי לאלמנט. ברור שאנחנו נורא מדויקים כל הזמן לקטנות של הנחיתה, אבל קורה שהדברים פחות מסתדרים, והתפקיד שלי בעצם הוא לשמור עליו".
לפני חודשיים פליקס וששון סיימו במקום רביעי בתחרות גביע העולם, מה שהעניק להם גם מלגה קבועה מאַיֶּלֶת, ההתאחדות הישראלית לספורט שאינו אולימפי, שמעניקה להם 3,000 שקל בחודש (2,000 לששון, ספורטאי מצטיין בצבא, ו־1,000 לפליקס, שעולה לכיתה י'). בשבוע שעבר הם קטפו את הזהב באליפות ישראל, ועכשיו הם מכוונים לאליפות העולם בפורטוגל בספטמבר, שאמורה להוביל אותם למשחקי העולם בקיץ הבא בסין (משחקי העולם מיועדים לענפים שלא נכללים באולימפיאדה, ומתקיימים תחת חסותו של הוועד האולימפי הבינלאומי). בתחרויות כל תרגיל נמשך כ־2.5 דקות, וכולל מבנים צורניים (הפירמידות), ברגים וסלטות — טריפל בורג, דאבל בורג וטוויסט דאבל סלטה (שמתחילים, למשל, כשהקטן עומד על כתפיו או כפות ידיו של הגדול) — ואלמנטים כוריאוגרפיים. וכמו בהתעמלות, הניקוד ניתן בידי צוות שופטים ומשקלל דרגת קושי, רמת ביצוע ואיכות אמנותית.
ברחבי העולם יש כבר עשרות אלפי מתעמלים ב־Acrobatic Gymnastics, כפי שהענף נקרא באנגלית, ופורטוגל, קזחסטן ואזרבייג'ן חזקות במיוחד. בישראל התחום התבסס בשנות התשעים, כשהעלייה מברית המועצות הביאה מאמני אקרובטיקה בכירים, וכיום יש מועדונים גדולים בחיפה ובחולון, מועדונים קטנים נוספים ובסך הכל אלפי ספורטאים. ובכל זאת, רבים מעולם לא שמעו על הענף. "זה ספורט לא מוכר", אומר ששון. "בכל פעם שאני מכיר מישהו חדש, נגיד מפקד בצבא, אני אומר שאני ספורטאי באקרובטיקה, אז הוא שואל 'מה, כמו ארטיום (דולגופיאט, המתעמל הישראלי שזכה בזהב באולימפיאדת טוקיו ואלוף העולם בשנה שעברה)?'. אני מסביר שהרבה אנשים שפורשים מאקרובטיקה הולכים לעבוד בקרקס — זה יותר דומה לקרקס ברמה גבוהה מלהתעמלות קרקע. לפני שנתיים אפילו עברנו סדנה של סירק דה סוליי".
וכמו בקרקס, התרגילים יכולים להותיר את הצופים פעורי פה, חוששים ועם התהייה הגדולה: איך הם לא מפחדים. "עובדים על זה הרבה", מסביר פליקס. "יש מתקן עם חגורה מאבטחת, מתחילים איתו, ורק כשאנחנו מרגישים שזה מספיק טוב, אחרי שהתאמנו ויש מספיק ריכוז באלמנט, אנחנו עושים את זה בלעדיו. ואז כן, יש פחד, אבל יש גם את הידיעה שיובל נמצא שם והוא ישמור עליי, אז עושים את זה עם הפחד".
ובסוף, אתה עף.
"כן, ואני מאוד אוהב את זה, אני מרגיש כאילו אני עף באמת, כמו ציפור או משהו. זה מפחיד, וזה קשה, למשל לעשות מעברים באוויר מבורג לסלטה, אבל זה מאוד כיף. הפחד שלוב בהנאה, קשה להסביר את זה".
והם מתמודדים עם הפחד כבר מגיל 9, שבו שניהם הגיעו למועדון. "מגיל צעיר, 4-3, עשיתי גלגלונים, אז ההורים שלחו אותי לחוג התעמלות", מספר ששון. "בכיתה ד' מישהו שראה אותי מתעמל המליץ לי על מעופפי חיפה. באתי, ניסיתי, ונשארתי". לפליקס, מצדו, יש גם רקע משפחתי: "אבא שלי היה מתעמל קרקע והוא לימד אותי לעשות פליק פלאקים וסלטות. יום אחד תרגלתי באולם התעמלות של בית הספר סתם לכיף, והמורה שלי לספורט צילם אותי ושלח את זה למנהלת של מעופפי חיפה, והיא הזמינה אותי". האב, הצלם יגאל פליקס, מספר שהענף מאפשר לבנו "להיות נוכח, לבוא לידי ביטוי, להראות את היכולות שלו כך שגם אחרים יכולים ליהנות מהן. והוא פיתח משמעת ואחריות, גם לאחרים — הוא ביסס את הקשרים עם יובל ועם המאמנת, הוא חלק מצוות, מקבוצה, וזה מפתח כישורים יוצאים מן הכלל של התחשבות באחר".
ששון מתאר אימונים אינטנסיביים ("לפעמים גם שמונה שעות רצוף") שמשתלטים על החיים, "אין זמן לדברים אחרים, הרבה פעמים מוותרים על בילויים או מפגשים משפחתיים, זה פגע לי בלימודים, ואני צריך ממש להתאמץ לפגוש חברים שחזרו מהצבא". הוא מציין גם תגובות מורכבות של הסביבה, "זלזלו בספורט שאני עושה כי זה לא גברי כמו לשחק כדורגל. הרבה זמן זה השפיע עליי ורציתי להוכיח שלענף הזה יש מקום. עכשיו זה מאחוריי, ואני פשוט רוצה להצליח בספורט שאני אוהב, להביא הישגים למדינה, למועדון, לעצמי".
אחרי כל כך הרבה שעות אימון משותפות, אתם מבלים יחד גם מחוץ לאולם, מעבר לספורט?
ששון: "אין הרבה מעבר לספורט. אני חושב שאנחנו כל כך הרבה יחד שאם הייתי רואה אותו במקום אחר הייתי בורח", הוא צוחק. "גם הפרש הגילאים בינינו יחסית גדול. אבל אנחנו מעבר לחברים, אנחנו רוצים לדאוג אחד לשני ולהרים אחד את השני. אני חושב שזה יותר כמו אחים".
החיבור הזה וההישגים שאליהם הוא הוביל אינם מובנים מאליהם לנוכח העובדה שפליקס וששון הם זוג טרי יחסית — עד לפני כשנה וחצי היו להם פרטנרים אחרים. אצל פליקס השינוי גדול במיוחד, כי הוא עבר תפקיד. "עד לפני שנה וחצי הייתי גדול, היה לי תפקיד כמו של יובל. אבל תמיד נמשכתי יותר לתפקיד הזה, לעשות את כל הסלטות והעמידות ידיים, יותר אהבתי את הדברים האלה. השינוי דרש ממני הרבה עבודה בבית (תרגול של עמידות ידיים על עמודים מיוחדים) ובאולם, אבל הצלחתי להגיע לרמה מספיק טובה".
"גיל היה קטן במשך משהו כמו שנה", מסבירה קרן גרשגורן (50), מנהלת מעופפי חיפה שהיתה בעברה מתעמלת ורקדנית. "הוא עלה לנבחרת עם בחור מקסים, שהחליט באמצע השנה שזה פחות מתאים לו. לא היה לנו מה לעשות עם גיל כקטן, כי לא היה גדול מספיק מוכשר בשבילו, והפכנו אותו להיות בסיס, בזוג מעורב, עם ילדה. כבר בשנה הראשונה הם הפכו לאלופי ישראל. במקביל גם יובל הצטיין בתחרויות, ונוצר מצב שבטופ של הנבחרת היו לי שני בנים גדולים, שניהם בזוגות מעורבים ומהטובים בעולם. אבל כשרצינו להעלות את יובל לדרגת סניור, הבכירה ביותר בתחרויות, היה צריך למצוא לו פרטנר אחר".
זה השלב שבו פליקס נכנס לתמונה, אבל זה לא היה כל כך פשוט. נדרשה התערבות מפתיעה. "חשבתי שהוא כבר גדול מכדי להיות הקטן, גם פיזית וגם מבוגר מדי", מסבירה גרשגורן. "הוא רצה, אבל זה נראה לי לא מתאים. ואז יום אחד הוא הדגים לי עמידה על יד אחת על בלוקים, אמרתי לו שזה יפה אבל לא התייחסתי לזה והלכתי הביתה. ב־3 לפנות בוקר התעוררתי מחלום שבו ראיתי את גיל ויובל על הפודיום באליפות העולם, זוכים בזהב. התיישבתי במיטה ואמרתי: זה לא יכול להיות. ב־7 בבוקר הערתי את ניל, אחד המאמנים הבכירים שלנו, ואמרתי לו 'יש לי רעיון', והוא אמר לי: 'את משוגעת, זה לא יעבוד, מה נסגר איתך?'. אמרתי לו: 'זה הפתרון: גיל ילד קופצני, תמיד ברגים, אוהב את הסלטות, וזה יהיה האקס פקטור שלו. הוא יודע לקפוץ, לא צריך הרבה עבודה, ועל הבאלאנס אנחנו פשוט נעבוד".
כשהיא סיפרה לפליקס, היא אומרת, "היה לו ברק בעיניים שאני לא אשכח בחיים. הוא לא האמין. הדגשתי לו שאם זה יצליח או לא — זה תלוי רק בו. זה חייב הרבה מאוד אימונים, גם בבית. ומה שהילד הזה עשה זה מרגש אותי ברמות, כי זה לא משהו שרואים. ויש לו בן זוג סופר־תומך, הדינמיקה ביניהם כל כך מעוררת השראה, הם יכולים ליפול אחד על השני, זה קיבל מכה באף, ההוא מדמם, והם דואגים זה לזה. אז יש דינמיקה טובה, וגם עבודה שמדגימה מה כוח רצון יכול לעשות. את יודעת איך אומרים, Talent sets the floor, character sets the ceiling".