/// ההפיכה עברה לפרוצדורות /// מבצע רווחים כלואים יהיה טעות גדולה /// הבנקים יכולים לעשות מה שהממשלה לא עושה /// הפיטורים בהייטק מסמנים עידן חדש
ההפיכה המשפטית זנחה את תרועת החצוצרות של טרום 7 באוקטובר. לא עוד חוקים דרמטיים נוסח ביטול עילת הסבירות או פיטורים מרעישים של שר הביטחון, מעכשיו הולכים על הביורוקרטיה. על האפור הדלוח שנשקף מיריב לוין ושמחה רוטמן. כך, ההפיכה של היום מתנהלת במחילות הסעיפים, במבוכי הפרוצדורות ובישיבות ארכניות של הוועדות שממנות את מי שימנה את נשיא בית המשפט העליון, נציב שירות המדינה ונציב התלונות על השופטים (החזית המתחממת של הרגע).
לוין ורוטמן, דמויות שכמו נבראו בכתבי קפקא, למדו לרתום לשירותם כל תת־סעיף רלבנטי בקונסטיטוציה הישראלית, והם מבינים שבזה קשה הרבה יותר להיאבק — ההמונים הזועמים של ליל גלנט לא ייצאו לרחובות על ועדת המינוי של נציבות התלונות על השופטים. שני מלאכי החבלה המשטריים ממשיכים להרוס את היסודות שעליהם בנויה הדמוקרטיה הישראלית ולערער אותם מלמטה. כל כך מלמטה, שאנחנו לא אמורים לראות את זה. אבל אסור להתבלבל: גם הפיכה דרך קומבינות מינהלתיות היא הפיכה, אולי אפילו יותר מסוכנת.
/// משה גורלי
במשרד האוצר שוב מצאו עצמם השבוע תחת לחץ גובר של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל השר בצלאל סמוטריץ' לצאת במבצע "רווחים כלואים" — כזה שמעודד בעלי חברות למשוך את הרווחים שאלה הניבו להם ולשלם מס מופחת. היתרון של מבצע כזה הוא שהוא מזרים כסף לקופת המדינה, מסים שלא היו נכנסים אם העשירים היו ממשיכים לתת לרווחים לנוח בנחת בקופות החברה במקום להגיע לחשבון הבנק שלהם. ניסיון העבר כבר הוכיח שאף שלבעלי החברות לא דחוף למשוך את הכסף, הם בהחלט שמחים ליהנות מהנחה, ומנצלים מבצעים כאלה. החיסרון, כמובן, נעוץ בכך שהמדינה מקבלת פחות מס משהיתה אמורה.
אבל זה לא החיסרון היחיד. ישנה עוד בעיה, שמצדיקה גניזה של כל רעיון כזה למבצע. האתגר הפיסקלי של ישראל מורכב וממושך; קצת כסף שייכנס במבצע חד־פעמי הוא לא מה שיפתור אותו, אלא דווקא יגרום נזק. נכון, ההכנסות יגדלו, הגירעון יקטן קצת, אבל העיקרון רקוב. ראשית, כי המדינה בוחרת להיטיב עם העשירים בעיצומו של משבר ביטחוני, כלכלי וחברתי ממושך. ושנית, אי אפשר להמשיך להרגיל אותם למבצעים כאלה. אם הפעם לא ניכנע ללחץ, יהיה אפשר להיגמל מההרגל. הרי אם בזמן צורך בהגדלת ההכנסות לא עושים לעשירים הנחות, לא יעשו להם גם בזמנים רגועים יותר. נגמרו הפינוקים. זה מסר שחשוב מאוד להעביר, ויש כאן הזדמנות כמעט חד־פעמית.
/// שלמה טייטלבאום
בנק ישראל הודיע שהוא מאריך בשלושה חודשים את מתווה ההקלות לתושבי הדרום והצפון, שמאפשר להם לדחות, ללא ריבית וללא עמלות, את תשלומי ההלוואות והמשכנתאות, וגם לקבל פטור מרוב העמלות על יתרות החובה. בבנק הפועלים השוו והעלו — החליטו שהם מוותרים על תשלומי משכנתא לתושבי הצפון והדרום שנפגעו ישירות מהמלחמה ושיש להם משכנתא בבנק ונכס משועבד. הבנקים האחרים הסתפקו בוויתור על תשלומי המשכנתא של תושבי הדרום, בלי הצפון.
נכון שהרחבת ההטבה גם אליהם אינה מהלך זול — עלותו נאמדת בכמה עשרות מיליוני שקלים — אבל זה לא משהו שהבנקים, שחוו את אחת השנים המוצלחות שלהם, לא יכולים לעמוד בו. אף מנהל לא אוהב לחקות את המתחרים, אבל כרגע זה הדבר הנכון והראוי לעשות. מהשרים וחברי הכנסת שעוד מעט יוצאים לפגרה כבר אין למה לצפות, אבל הבנקאים הוכיחו במלחמה הזאת שהם יודעים לפעול גם למען הציבור שמפרנס אותם. היש מהלך צודק יותר מוויתור על המשכנתא של מי שפונה מביתו? אם המדינה לא רואה את תושבי הצפון המפונים, לפחות שהבנק שלהם יעשה זאת.
/// גולן פרידנפלד
הסטארט־אפ סאייטפול פיטר השבוע 20 עובדים, שליש מכוח האדם שלו, והיוניקורן לייטריקס סגר כ־70 משרות, כעשירית מכוח האדם שלו. שתי החברות, שאינן קשורות זו לזו, תיארו את הצמצומים כ"מיקוד עסקי" — מילים מכובסות למציאות הקשוחה שאיתה מתמודדים באחרונה רבים בענף ההייטק. זה לא רק מצב הענף הכללי או המלחמה, זו הבינה המלאכותית, שעברה מפסים תיאורטיים למעשיים. אחרי התחזיות, ההתנסויות ואינספור המאמרים והניתוחים, ה־AI פשוט עובד, משמש עוד ועוד מנהלים, משולב בעוד ועוד כלים — ומייתר הרבה מאוד פיתוחים - ומפתחים. את המכה הדרמטית הראשונה בישראל ספגה ורביט, יוניקורן הסיכומים והתרגומים המשפטיים, אבל היא לא האחרונה, וגם הפיטורים של השבוע הם רק ההתחלה. "מיקוד עסקי" נדרש מכל חברה, אבל עדיף להתייחס לבעיה ישירות, כדי שגם בחברות אחרות יבינו לאיזו מציאות הן הולכות. כי יש סיכוי לא רע ש"מיקודים" כאלה כרגע הם רק דחיית הקץ. לא מעט חברות תוכנה ייאלצו בקרוב להודות שהטכנולוגיה שלהן לא עמוקה מספיק, ובינה מלאכותית יכולה להחליף אותה. כדאי להן, ולעובדים שלהן, להתחיל להיערך לכך.
/// סופי שולמן
שחרורם של כ־50 עצורים פלסטינים, ובראשם מנהל בית החולים שיפא, עורר זעם בממשלה, אותה ממשלה שהתעלמה מהתרעות שב"כ, עוד מלפני המלחמה וגם במהלכה, שלפיהן אין מספיק מקומות כליאה. מעבר לכך שמדובר בעוד דוגמה לחוסר הניהול והתפקוד של הממשלה, העובדה שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה כרוכה גם באופן שבו אנחנו חושבים על הכלא, או ליתר דיוק — לא חושבים עליו.
הכלא נועד לא רק להעניש, אלא גם להרחיק מהחברה אנשים מסוכנים, כאלה שפגעו באחרים או שהושחתו במידותיהם. וכשאנחנו מרחיקים אותם מהחברה, אנחנו מרחיקים מעצמנו את כל רעיון הכלא. רובנו לא היינו בו, גם לא לביקור, ואנחנו לא רוצים לחשוב על מי שנמצא שם ועל מה קורה שם, כשכל מה שעולה לנו בראש זה אסוציאציות מ"אוז". אנחנו מרחיקים את הכלא פיזית מבתינו ומרחיקים אותו מחשבתית לחצר האחורית של ראשנו. ואם אנחנו כבר חושבים עליו, אנחנו מייחסים לו איזשהם כוחות כמעט מאגיים, כאילו מדובר במרחב גדול מהמציאות. נדמה שזה קורה אצל מתנגדי בנימין נתניהו שמבקשים לראות אותו בכלא, תמונה שכביכול יש בה איזה כוח שיכול לתקן הכל; וזה קורה גם אצל איתמר בן גביר, שעסוק באופן אובססיבי בתנאי הכליאה, במה אוכלים אסירים, כחלק ממסע נקמה דקדקני.
אבל לכלא אין כוחות מיוחדים ולא מתחוללים בו כישופים. הוא לא זירה לנקמה, והוא לא מחוץ למציאות. וככזה, גם אותו צריך לנהל. בלי שאסירים יברחו דרך הרצפה, בלי שסוהרות יעברו התעללות, בלי מצוקת מקום שלא תאפשר למערכת לעבוד, ובלי שחרורים לא מוסדרים שיחוללו סערות.