חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// קונספציה אחת שקרסה נוגעת ישירות לנתניהו /// ההנהגה משחקת בנו ובכספינו /// ההייטק לא שורף אסמים, הוא מציל את כל המשק /// מתווה החל"ת ממשיך את אפליית העובדים המבוגרים
החדל הראשי
קריסת האיש שעל כל הקונספציות
ככל שחולפים הימים מאז 7 באוקטובר מתברר עומק הקריסה. הקונספציות הראשונות שקרסו, ואלה שעוסקים בהן ללא הרף, הן הצבאיות המיידיות: המחשבה שאפשר לנהל את הסכסוך, ההישענות על הטכנולוגיה באופן אבסולוטי, העיוורון המודיעיני. אבל יש עוד ועוד שנופלות בזו אחר זו.
למשל, עוד אחת ביטחונית - שצבא קטן וחכם יכול להחזיק מלחמה רב־זירתית. למשל, שאפשר להישען על יבוא מזון מחו"ל. זה אולי טוב ויעיל לעידוד התחרות בימי שגרה, אבל התגלה כרעיון שלא מספק ביטחון בעת מלחמה. למשל, שלא צריך חברת תעופה לאומית. העובדה שלמדינה יש בה מניית זהב שמאפשרת לשלוט בה בימי חירום ולחייב אותה לשמור על שמים פתוחים הוכיחה את עצמה. קרסה גם המחשבה שאפשר לצמצם את השירות הציבורי ולייבש אותו; ראינו שהוא לא מסוגל לתת מענה בימים רגועים, לא כל שכן עכשיו. צריך גם להיפרד ממחשבות קודמות על מי בנות הברית שלנו בעולם. רוסיה, טורקיה וסין, שהורידה את ישראל מהמפות המקוונות של אתריה, הן משענת קנה רצוץ, בעוד ארצות הברית וצרפת שולחות נשק וציוד נוסף.
ויש עוד משהו. הסתכלו על הרשימה החלקית שלעיל ושאלו את עצמכם מה היתה עמדתו של ראש הממשלה בכל אחת מהסוגיות האלה, ואילו החלטות קיבל בכל אחד מהצמתים. מה הוא עשה, עם מי הוא נפגש, אילו יחסים חתר להדק בעולם, האם תמך בחקלאות המקומית או ביבוא מסיבי, כיצד התעלל בשירותים לאזרח, לאן דחק את מערכת הביטחון ואיך ניהל את הסכסוך. כן, זו עוד קונספציה שקרסה, זו שאמרה שבנימין נתניהו מסוגל להנהיג.
/// גולן פרידנפלד
צילום: אי.אף.פי
המערכת הפוליטית
אתם רציניים?!
זה הרבה מעבר לעניין של לקח כזה או אחר של מחנה כזה או אחר. זה במהות. ניהול מדינה הוא עניין רציני. גביית מסים וחלוקת כספי המדינה אינן משחק. מינוי אנשים מתאימים בכל זרועות הממשלה חייב להיעשות בכובד ראש. כל אלה נוגעים לחיי אדם. תמיד, ועכשיו במיוחד.
לכן נדרש שינוי מחשבתי ומעשי עמוק. לא רק פלסטרים של קיצוץ תקציבי אחד פה, הזזת כספים אחרת שם. זה הזמן להכיר להנהגת המדינה ערך שזר לה לחלוטין: רצינות.
רצינות משמעה לנתח בעיות גדולות ולהציע להן פתרונות. רצינות משמעה להימנע ככל הניתן מטעויות, להבין את ההשלכות, לנתח, להיות מקצועיים. לעשות עבודה כמו שצריך, על בסיס הכרת החומר לעומק, התייעצות עם מומחים, היעזרות בטובי המוחות. רצינות משמעה איכות, ורצינות משמעה יציבות. פוליטיקה רצינית לא יכולה לשנות שיטת משטר באבחת חרב, לא יכולה לחשוב רק סטקוריאלי, לא יכולה לחלק כספי ציבור כאילו מדובר בשלל של שודדי ים שיכורים, לא יכולה לחתור נגד הציבור ומוסדות המדינה, במהלכי חקיקה או בציוצים באמצע הלילה. ובשביל פוליטיקה רצינית צריך אנשים רציניים, לא נבחרי ציבור בינוניים (ומטה), עסקנים קטנים ושאר אנשים שמתייחסים להנהגה כסידור עבודה, לכסף שלנו כדמי הכיס שלהם, ולחיים שלנו כהפרעה שצריך לסלק.
/// שלמה טייטלבאום
צילום: מתוך ויקיפדיה
ההייטק
לא הקטר, כל הרכבת
רק לפני חודשים אחדים, בעיצומה של המחאה נגד ההפיכה המשפטית, ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר, לפי הדיווחים, ש"המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות, אבל לא בלי ממשלה". החודש האחרון כבר הוכיח, למרבה הצער, שההפך הוא הנכון. וכעת מתברר שלא רק בלי הטייסים המוחים המדינה לא יכולה להסתדר, אלא גם בלי ההייטקיסטים, שהתגייסו בהמוניהם להגן על הדמוקרטיה. בוגדים? שורפי אסמים? כבר חודש שהם העוגן הכלכלי הכמעט יחיד של מדינת ישראל, בעוד שאר המשק דוהר למשבר עמוק. כלומר הם לא רק תורמים ומתנדבים ומסיעים ומאכילים וכמובן התגייסו למילואים, הם גם ממשיכים לעבוד ולהכניס כסף לקופת המדינה. בשבוע האחרון זה בלט במיוחד: מובילאיי וצ'ק פוינט, שתיים מענקיות הטכנלוגיה שלנו, פרסמו תחזיות טובות לרבעון הרביעי, חברת נאייקס הודיעה על קניית חברה אמריקאית ב־36 מיליון דולר, היוניקורנים איילנד ונקסט השלימו גיוסי הון של מאות מיליוני דולרים, ופאלו אלטו השלימה את רכישת חברת הסייבר דיג ב־315 מיליון דולר. בימים כאלה הכותרות הללו אומנם נדחקות הצדה, בצדק, אבל כדאי לעצור רגע ולהבין את המשמעות שלהן: כבר עכשיו, וודאי בימים שאחרי המלחמה, ההייטק הוא לא רק הקטר של הכלכלה הישראלית, הוא הרכבת כולה.
/// סופי שולמן
מתווה החל"ת
אפליית מבוגרים שיטתית
בתוך מתווה הסיוע המשופר של משרד האוצר, מתווה החל"ת עדיין מיותר לגמרי. למשק חסרים המוני עובדים, אין סיבה שהמדינה תשאיר אנשים בבית, וכל המענה הוא רק כניעה ללחץ מעסיקים וארגונים חברתיים. אבל גם בתוך הטעות הגדולה הזאת יש עוולה ספציפית שזועקת עוד יותר. כי אם כבר המדינה החליטה לאפשר לכל מעסיק להעביר את האחריות לשכר עובדיו לביטוח הלאומי ולאפשר לכל עובד לבחור אם להישאר בבית, למה היא מפלה חלק מהעובדים?
עשרות אלפי ישראלים בני יותר מ־67 ממשיכים לעבוד אף שיכלו לפרוש לגמלאות. הם אינם זכאים לדמי אבטלה גם בשגרה, כאילו ההכנסה שלהם היא מותרות ולא פרנסה, כאילו הם עובדים סוג ב', וגם כעת הם לא יקבלו פיצוי. לכל הפחות מדובר באלפי מבוגרים שהכנסתם תצנח משמעותית. באופן עקרוני, המדינה מעוניינת במבוגרים עובדים, זה חוסך לה כסף, זה מעניק למשק עובדים מנוסים, זה נכון חברתית. באופן פרקטי, היא שוב ושוב לא סופרת אותם. גם בקורונה המענקים שקיבלו 20 אלף מבוגרים עובדים היו נמוכים מאוד. את הגילנות הזאת צריך אחת ולתמיד לתקן, ולהעניק גם למבוגרים עובדים דמי אבטלה (אם יש צורך, בקיזוז חלק מקצבת הפנסיה), בדיוק כמו לכל עובד אחר.
/// שחר אילן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כבר חשבנו שלא נשוב להשתמש במילה הזאת, שהיא האימה בהתגלמותה
הרבה מאוד דברים התערערו ב־7 באוקטובר ומאז. תחושת הביטחון בתוך הבית. התחושה שהמדינה שומרת על אזרחיה. וגם מושג החופש. במשך חודשים הארץ סערה סביב דמוקרטיה וחירות, ופתאום חירות היא לא מושג פילוסופי שנוגע לאינדיבידואל בתוך החברה, היא דבר בסיסי הרבה יותר. כי פתאום כ־240 מאנשינו נלקחו בשבי.
שבי נהפך עם השנים לדבר מה שמחוץ למציאות. למורשות היסטוריות (מהסיפור היהודי על ארבעת השבויים עד שבויי יום כיפור), למטפורה בשירים (ללכת שבי, ציפור בשבי), אפילו למשהו מעולמות ההרפתקאות לילדים (כמו וונדי השבויה בידי קפטן הוק, או המשחק "שבויים"). גם כשפה ושם אנחנו נתקלים בסיפורי שבויים מהעולם, בדרך כלל מדברים על בני ערובה. "שבי" זה לא מכאן, זה לא עכשיו.
והנה זה כאן ועכשיו. אחרי שהרחקנו משדות המחשבה שלנו את רון ארד, אברה מנגיסטו, הישאם א־סייד וגלעד שליט, ניסינו ככל יכולתנו לא לחשוב על מה זה אומר לשבת בשבי, אנחנו ניצבים מולו ישירות. זה לא משחק ילדים וזה לא סיפור הרפתקאות וזו לא היסטוריה. זו האימה בהתגלמותה. ואלה לא רק חיילים שנתפסו בזמן פעילות, אלא אזרחים, ילדים, נשים וקשישים שנחטפו מבתיהם. זוועות שלא העלינו על דעתנו התרחשו, וזוועה שלא העלינו על דעתנו מתרחשת כעת. ומתוך הערעור המשתק של כל מה שהכרנו, הציבור מתגייס לקחת שוב שליטה על המציאות, שאבדה ב־7 באוקטובר, וקורא, בשארית כוחותיו, להחזיר את כולם עכשיו.
