מי שעוקב אחרי הצ'יקס לא יופתע. במהלך השנים נהפכה שלישיית הנשים לאייקון מחאה לאחר שב־2003, בשיא מלחמת עיראק, הכריזו בהופעה: "אנחנו לא רוצות את המלחמה הזאת... ואנחנו מתביישות בכך שנשיא ארצות הברית הוא מטקסס". בעקבות זאת הן קיבלו איומי מוות, אלבומיהן נשרפו במחאות, תחנות רדיו סירבו לנגן אותן, הן איבדו ספונסרים והיה נראה שהקריירה שלהן הסתיימה.

אבל הצ'יקס סירבו לשתוק, המשיכו ליצור מוזיקה, ויצאו מהמשבר כשידיהן על העליונה. עד היום הן מכרו 33 מיליון אלבומים, מה שהופך אותן להרכב הקאנטרי המצליח אי פעם. ב־2006 הן אפילו זכו בפרס הגראמי היוקרתי (והשמרן בפני עצמו) ל"אלבום השנה". בראיון ל־"Allure", אמרה לאחרונה חברת הלהקה נטלי מיינס כי "הפוליטיקה של הלהקה אינה ניתנת להפרדה מהמוזיקה".

הצ'יקס הן אולי חוד החנית של המחאה בקאנטרי, אבל רחוקות מלהיות תקדים: עוד ב־1975 הוציאה אניטה היל שיר הלל לגלולה למניעת היריון ששמו "The Pill", אף שזכה לגינויים מכנסיות והוחרם בתחנות רדיו מסוימות; דולי פרטון ניפקה המנונים פמיניסטיים, כמו "Just Because I'm A Woman", שקורא לשוויון מגדרי, ו־"Down from Dover", שיצא נגד הצביעות ביחס להיריון מחוץ לנישואין; ואפילו קייסי מסגרייבס, הכוכבת הצעירה הכי גדולה בז'אנר, שרה נגד הומופוביה בלהיט "Follow Your Arrow".

ומה בישראל? הדבר הכי קרוב פה לקאנטרי הוא מוזיקה מזרחית (במובן של מוזיקה עממית, גם אם מהצד ההפוך של ההגמוניה האתנית). כמו הקאנטרי, גם המזרחית החלה כמוזיקת מחאה: מ"הכל בתשלומים" של פלפל אל מסרי (1959), דרך "אשליות" של ניסים סרוסי (1973) ועד "איזו מדינה" של אלי לוזון (1986), הכוכבים הכי מצליחים בז'אנר מחו על דחיקתו של האזרח הקטן לעוני. אבל בשונה מאמריקה, כיום האמנים המובילים במוזיקה המזרחית כבר לא מעיזים לבטא עמדה בשום נושא, ודאי לא לשיר למען שינוי חברתי.

"קוקוריקו", שירם החדש של עדן בן זקן ועומר אדם, הוא דוגמה מצוינת לבעייתיות של "ניטרליות" פוליטית. השיר והקליפ שנלווה לו הם חגיגה של ניכוס תרבותי: בן זקן ואדם לבושים בבגדים שמערבבים בין יום המתים המקסיקני לתלבושות מוסלמיות, ללא שום רגישות למסורות המקודשות למיעוטים שהם לא משתייכים אליהם, אגב התעלמות מוחלטת מהדיון הגלובלי בנושא. עבור כוכבי פופ בינלאומיים מדובר בעסק מסוכן: הם לא יעזו להתקשט בעיטורים שבטיים אפריקאיים או אינדיאניים. הקהל יצלוב אותם. אבל בישראל מותר. המאבק לשוויון של מיעוטים נתפס כעסק אמריקאי שלא קשור לישראל — מדינה שבה קריקטורה גזענית כמו שפיטה היא כוכבת פריים טיים.

דווקא משום ש"קוקוריקו" הוא מופת של פופ שטחי ומטופש — מדובר בבליל חסר היגיון של משפטים באנגלית, ספרדית, ערבית ומה לא — הוא מיטיב להבהיר מדוע הבחירה ב"א־פוליטיות" היא בעצם חיזוק של ערכים שמרניים. משהו ששלוש כוכבות קאנטרי מדרום ארצות הברית הבינו כבר לפני כמעט 20 שנה.