חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הקורונה מרחיבה את הפגיעה בדמוקרטיה /// נתוני המשבר מסבירים את הניתוק בצמרת /// בנק ישראל מחליט על צעד תמוה /// ניו זילנד לא לוקחת סיכון
מחטפי המגפה
חנק לדמוקרטיה
מבחינת הממשלה, הגל השני של הקורונה הוא לא רק בעיה, הוא יכול להיות גם הפתרון — הזדמנות להדק את לפיתת השלטון בצווארה של הדמוקרטיה ולהצמיד אותה חזק לקרקע, כמו הברך של השוטר שלחצה למוות על גרונו של ג'ורג' פלויד.
בארצות הברית המוות הזה הצית להבות שמאיימות על כיסאו של השליט הזחוח. בישראל הוצאתה להורג של הדמוקרטיה מתרחשת חרש, בשיטת הסלמי. הפרוסות של תחילת השבוע היו הפיטורים של ברק רביד וחוק הקורונה המזורז.
לעתים יש מצבים שבהם צריך להגביל זכויות אדם ואפילו את הפיקוח של הכנסת, כדי להתמודד עם מצב חירום בריאותי וכלכלי. הבעיה היא שראש הממשלה בנימין נתניהו איבד את האשראי והאמון הנחוצים למנהיג שמבקש מעמו להיכנס מתחת האלונקה. בייחוד כשהוא זה שמתרווח מעליה, עם היעדר דוגמה אישית, מפגני ניתוק מרהיבים מהסוג שסיפק צחי הנגבי וכישלונות מהדהדים שהביאונו עד הלום.
/// משה גורלי
המנכ"ל גבאי
הזדמנות חותכת
בנק ישראל פרסם השבוע ניתוח ראשון מסוגו של היציאה לחל"ת (או לחופשה בתשלום) לפי חמישוני הכנסה. מבט אחד על הגרף מספיק כדי להבין למה מקבלי ההחלטות לא מצליחים להפנים שגל המגה־אבטלה הוא משבר לאומי של ממש: בשני החמישונים התחתונים כ־30% מהעובדים שהוצאו לחל"ת עדיין לא חזרו לעבודה, אבל בחמישון ההכנסה העליון מדובר בפחות מ־10% מהעובדים.
במילים אחרות, אבטלת הקורונה פוגעת בעובדים הפשוטים, הכי פשוטים, הרבה יותר משהיא פוגעת במנהלים. היא גם פוגעת יותר בעובדים שלא יכולים לעבוד מהבית — מוכרים, שומרים, עובדי ניקיון אבל גם נותני שירותים מדרגים גבוהים קצת יותר. ואת אלה מקבלי ההחלטות פשוט לא רואים. הם לא מכירים אותם, וכנראה לא אכפת להם מהם. אז לא דחוף להם להתמודד עם משבר שמבחינתם לא ממש קיים. מקסימום זורקים איזו עצם, מאריכים ברגע האחרון את התקופה שבה נותנים דמי אבטלה. בלי תוכנית רחבה, ארוכת טווח, להתאוששות בשוק העבודה, כולל הסבה והכשרת עובדים, אולי אפילו יצירת מקומות עבודה.
הגרף הזה, אגב, גם מסביר למה אין כאן עדיין מחאה חברתית שמבעירה את הרחובות. בישראל של השנים האחרונות, כבר למדנו, מחאה כזאת מגיעה בעיקר ממעמד הביניים; החלשים יותר עסוקים בלשרוד איכשהו. כשנראה עוד ועוד עסקים פושטים את הרגל והאבטלה תתרחב גם למעמד הביניים, אולי אנשים יצאו לרחובות. עד אז, כבר יהיה עוני בהיקף שלא הכרנו.
/// שחר אילן
קניית האג"ח
עוד ניתוק
לצעד שעליו הכריז נגיד בנק ישראל אמיר ירון השבוע אף אחד לא ציפה. כשהריבית עומדת על 0.1% והמשבר הכלכלי הולך ומעמיק, ברור שהיכולות של בנק ישראל מוגבלות. ובכל זאת, החלטה על קניית אג"ח קונצרניות בהיקף של עד 15 מיליארד שקל נראית תמוהה עד מנותקת מהמציאות.
נכון להיום אין משבר בשוק האג"ח הקונצרניות, וגם בנק ישראל מודה בכך. המשבר, וכל מי שחי מחוץ לצמרת יודע את זה היטב, נמצא במקום אחר: אצל העצמאים, בעלי העסקים הקטנים, העובדים החלשים והמועסקים במגוון תחומים שהושבתו לחלוטין, מתיירות עד תרבות. האג"ח הקונצרניות לא נוגעות לכל האנשים האלה. גם הטענה שקנייה כזאת תאפשר להפנות את האשראי במשק מהחברות הגדולות לטובת אחרים נראית תלושה, כי שום נותן אשראי, בנק או גורם אחר, לא יחליט לקחת את הכספים המשוחררים האלה ולשים אותם אצל לווים "מסוכנים" כגון עסקים קטנים שמצויים במשבר עמוק.
בתחילת המשבר נגיד בנק ישראל הצטייר כמבוגר האחראי במישור הכלכלי. ההודעה שלו השבוע, לעומת זאת, מגלה שלא רק הקורונה מידבקת, אלא גם הניתוק.
/// רועי ברגמן
ניו זילנד
לא בכל מחיר
ראשת ממשלת ניו זילנד, שהוכרזה המדינה הראשונה שניצחה את המגפה וחזרה לחיים נורמליים, הודיעה בשבוע שעבר שהמדינה תישאר סגורה לזרים כדי לשמר את ההישג. בכל זאת יש בה כיום 22 חולי קורונה — כולם אזרחים ששהו בחו"ל וחזרו למולדתם אחרי הודעת הניצחון. בעוד ברחבי העולם המגפה לא הולכת לשום מקום, הניו־זילנדים פשוט נהרו הביתה, לאיים המבודדים שלהם, וחלק מהם הגיעו חולים. והשבוע הנהירה נעצרה.
כל מי שמגיע למדינה נשלח לבידוד במתקנים מיוחדים, והם פשוט מלאים לגמרי. 6,000 ניו־זילנדים חוזרים כבר מאכלסים אותם, והממשלה הודיעה שלא תאפשר כניסה של אזרחים נוספים בשלושת השבועות הקרובים. בדיוק הפוך ממה שעשתה ישראל בתחילת המגפה, כשאפשרה כניסת אינספור אזרחים חולים שכלל לא חיים כאן. בניו זילנד לא מעגלים פינות, ואין מוטו לאומי של "להחזיר אזרחים הביתה בכל מחיר" שמצדיק את האיום על בריאות הציבור. מי שגר מחוץ למדינה משלם בפגיעה בחירויות שלו, בשביל להבטיח את שלומם של אלה שחיים בה. זו בחירה נחושה, לא מובנת מאליה, שממשיכה לסמן את ראשת הממשלה ג'סינדה ארדרן כמנהיגה ראויה להערכה.
/// תמר טוניק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
אלה ימים שבהם המסכה עוברת היפוך היסטורי
הגבלות מוסרות וחוזרות בגלים עולים ויורדים, אבל המסכה איתנו כבר חודשים. והתפקיד הנוכחי שלה בהיסטוריה אחר מזה שהתרגלנו אליו.
המסכה תמיד היתה אביזר של הקצנה, לטוב ולרע. היא איתנו מאז עגל הזהב, או כמו שהוא נקרא בתנ"ך — עגל המסכה. והחטא הזה, היצירה של המסכה, גרר 40 שנים במדבר. במסכה ההיא היו שאיפה לגעת באלוהות, חיקוי, יומרה. אחר כך התרגלנו לכך שמסכות הן דווקא סימן לחופש ולחגיגות, נשפים ופורים. הן מגלמות את האפשרות להיות לרגע מישהו אחר. במקביל המסכה החלה לשאת את המשמעות המטאפורית של הסתרה. מי שעוטה מסכה הוא שקרן וצבוע, ולהסיר מסכה מעל פניו של מישהו זו שליחות של תאבי אמת, בעיקר אם הם מתמודדים בריאליטי. כך או כך, בעגל או בנשף או בטלוויזיה, לרע או לטוב, מסכה היתה חלק מבידור להמונים, ואמצעי לבריחה.
ועכשיו פתאום המסכה היא הבנה והפנמה. היא לא בריחה, אלא כניעה חסרת ברירה למציאות שאי אפשר לברוח ממנה. בפורים האחרון קיבלנו אותה, ומאז היא סמל שמשלב טוב ורע, ואנחנו מנהלים איתה יחסי אהבה־שנאה. היא לא מסתירה את האמת, היא מכירה באמת. אולי גם בגלל זה (ולא רק בגלל הזיעה והאדים והגירוד והכיעור) אנחנו שונאים אותה במיוחד. כשאנחנו עוטים אותה אנחנו מודים שאנחנו לא מצליחים יותר לברוח מהמציאות המפחידה, להכחיש ולהתחפש, שאין לנו איך להסתתר, ושאנחנו יודעים שאם נחטא בלא לעטות אותה, אנחנו עלולים להיענש במדבר של 40 חודשים.
