לא הרבה יודעים זאת, אבל לגמלים יש פרוות חורף, שבאביב נושרת באופן טבעי, ולכן לא צריך לגזוז אותה, כמו אצל חיות אחרות, אלא רק ללקט באופן ידני. הצמר של הנאקות רך יותר ושל הבכרים הכי רך ונעים. הוא גדל בעיקר באזור הדבשת ומעט על הראש.

זה לא עניין פשוט בכלל. אני ובן זוגי יניב ניגשים לשוקת שממנה שותות הנאקות, מטפסים על עוקב המים ולוקחים להן את השיער בזמן שהן שותות ברגוע. הן לא ממש מרגישות משהו, זה יכול להיות אפילו קצת נעים, כי לא מדובר במריטה, אלא בהסרה עדינה של צמר שכבר נשר, ובלעדינו פשוט היה עף ברוח.

אנחנו מתואמים עם רועי הגמלים. למרבה הצער זה תחום שהולך ונעלם, אין היום הרבה רועי גמלים בנגב. הם מרוכזים בעיקר באזורים כמו ערד, נחל דימונה והר הנגב. אנחנו מבלים איתם המון בשטח ועוזרים להם בעבודה השוטפת שלהם. הרועים חיים בשטח ימים רבים וממושכים, ישנים במערות עם כריות שמילאו בשערות גמל. אנחנו מגיעים לפעמים למערות שלהם ואוספים את הכריות, כך יש לנו מאגר מוכן של שערות.

רובם מעריכים את העניין שלנו במסורת שלהם. כי הם כבר לא יתעסקו בלאסוף את הצמר, וכשאנחנו מגיעים, הם שמחים לעזור. מדובר בחבר'ה מהפזורה, מההתיישבות הלא־מוסדרת. יש להם בתי קבע, אבל חלק גדול מהם מבלים בשטח במסגרת ה"עִיזְבֶּה" (העתקת מקום המגורים במהלך השנה לפי אזורי מרעה).

לצמר הכבשים יש סיבים ארוכים יותר וקלים יותר לטווייה, ומכיוון שהוא לבן, גם קל לצבוע אותו. צמר הגמלים דק ועדין יותר, הסיבים קצרים יותר והשערה חלולה, לכן הוא גם יותר מבודד חום. ומכיוון שצבעו חום, לא צובעים אותו.

היות שצמר הגמלים רך יותר מצמר כבשים, הוא משמש בעיקר בפריטים שאמורים להיות קלים ונעימים כמו שמיכות לילדים, יריעות של קירות האוהל, שטיחים וכריות. אני עובדת גם עם צמר כבשים, וברוב הפריטים שאני יוצרת אני משלבת בין שני סוגי הצמר, ומכינה איתם בעיקר שטיחים ושטיחי קיר.

אני מקפידה מאוד ללכת עם הקו הבדואי המסורתי, שאני מאוד אוהבת. הדוגמאות הבדואיות הן בעיקר צורות גיאומטריות, לרוב משולשים. הצבעים המסורתיים הם אדום, כחול, שחור וגם חום ולבן, שהם הצבעים הטבעיים של הצמר. האריגה הבדואית נקראת "נָסִיג'", רואים בה את חוטי האורך בלבד, ואורגים בה יריעות צרות וארוכות מאוד. בגלל זה הצורות האופייניות הן בעיקר צורות הבנויות לאורך.
אבל אזורים אחרים פותחו טכניקות משוכללות יותר, כמו מָרגוּם, המבוססת על קשרים שנעשים על חוטי השתי ונפוצה באזור באר שבע; דָּבִּיָה, טכניקה שמזכירה קצת אריגה של שטיח פרסי, עם שוונצים; ושָגָ'אר, טכניקה מסעודיה שמבוססת על מתיחה מתוחכמת של חוטי השתי.

עוד בנעוריי היו לי כמה חברים שעזבו את בית הספר בגיל מוקדם ומצאו את עצמם בנגב. מהם שמעתי על ההרפתקאות שם ונדלקתי. גדלתי בנס ציונה ובצעירותי עבדתי עם סוסים, אבל בשלב מסוים דגדג לי להכיר את החיה הזאת שנקראת גמל, ולא דומה לאף חיה אחרת. לכן כבר בחופשת השחרור שלי מצה"ל יצאתי לנגב וחיפשתי חוות גמלים שאוכל לעבוד בה. זה תחום שובינסטי מאוד, והייתי צריכה לעבור כמה חוות שבהן אמרו לי "זה לא מתאים לבנות, איך תרימי אוכף?", עד שהתקבלתי לחווה כאן בשחרוּת.
בחווה התחלתי להתמקצע ויצאתי עם הגמלים לשטח. אבל אחרי שנה הרגשתי שלא מספיק לי ללמוד ממדריך שמלמד מדריך. אז יצאתי למסע בעקבות האנשים האמיתיים של המדבר. בהר הנגב פגשתי רועה שהעסיק אותי בתחזוק העדר שלו. בהמשך התחברתי עם רועה ששמו סלימן מאזור דימונה, שלימד אותי לאלף גמלים. חבר אחר, עלי מתל ערד, אירח אותי ואת יניב אצלו כמה חודשים. מילדיו למדתי איך לחיות בשטח, ומהנשים שלו למדתי דברים מסורתיים כמו חביצת חמאה בנאד מעור.

כשגרתי עם משפחה בדואית באזור עבדת, עבדתי צמוד עם הנשים, ולמדתי מהן את המלאכות. יום אחד חזרתי מהמרעה, באתי לבעלת הבית עם בוכטה של צמר גמלים ואמרתי לה "אני רוצה ללמוד לעשות חוט כמו שהייתם עושים פעם". היא אמרה לי "בשביל מה את צריכה את זה?". לקח לי זמן להסביר לה שזה מה שבא לי לעשות. היא הביאה את הסבתא של המשפחה, שהביאה מַרְזֶל (הפלך של הבדואים), ושתיהן לימדו אותי. כשהיא לקחה את הצמר והפכה אותו לחוט זה היה כמו קסם. התחלתי לאסוף עוד צמר ולהתאמן בטווייה, עד שיצא לי חוט אחיד ויפה.

חוטים מצמר גמלים.

"ליקוט הצמר נעשה כשהנאקות שותות מים בשוקת. אנחנו מטפסים על עוקב המים ולוקחים מהן את הצמר. הן לא ממש מרגישות משהו, זה יכול להיות אפילו נעים, כי לא מדובר במריטה, אלא בהסרה עדינה של צמר שכבר נשר, ובלעדינו פשוט היה עף ברוח"

לא. כשרציתי ללמוד אריגה, גיליתי שאף אחת בכפר לא יודעת את המלאכה. כולן כבר הפסיקו עם זה. אז הגעתי ללקיה, שם יש ארגון של אורגות, והן לימדו אותי אריגה. זה לא שהן מעבירות שיעורים, פשוט דפקתי יום אחד בדלת ואמרתי "שלום, אני רוצה שתלמדו אותי לארוג".
אחרי זה השתלמתי אצל פאיזה אבו עמרה משגב שלום, האחרונה בנגב שעוד מכירה את כל הדוגמאות הבדואיות המסורתיות. ולאט־לאט נאסף הידע. כשחזרתי לאום מוסי מאזור עבדת, שאצלה למדתי טווייה, פרסתי את הנול והבנות שלה שאלו "אמא, מה זה?", אז היא אמרה להן "זה נול, פעם היינו אורגות על זה. גדלתי על זה". הן היו בהלם, כי הן לא ידעו עליו כלום. זה פשוט אוצר הולך ונעלם. לכן אני ואום מוסי הקמנו סדנאות שבהן לימדנו מלאכות מסורתיות שכבר נשכחו. לימדנו גם יהודיות, אבל בעיקר הסתובבנו בכפרים ולימדנו בדואיות את המלאכות של אמותיהן.

לא, אני סתם נשמה עתיקה שעברה הרבה גלגולים. אמנם כשהייתי ילדה שנהגה ללכת יחפה בכל מקום, סבתא שלי היתה קוראת לי "בדואית קטנה", אבל זה לא בקונוטציה טובה. אצלם בעיראק בדואים היו חלק מהקאסטה הכי נמוכה. לי יש המון הערכה לתרבות הזאת. למדתי ממנה המון.

yoghev.karmel@calcalist.co.il